ארכיון קטגוריה: ספרות יפה

ממלכת אטלנטיס של בנואה דרך הערפדית של ש"י עגנון ועד בעלת האכסניה של רואלד דאל

איור לסיפור "האדונית והרוכל " מאת ש"י עגנון .צייר לא ידוע

לאחרונה זכתה חוקרת הספרות פרופסור זיוה שמיר  בפרס ביאליק לחכמת ישראל.

לציון המאורע פירסמנו ב"יקום תרבות " המגזין בעריכתי מאמר  שלה, שבו היא מעלה תעלומה מההיסטוריה של הספרות העברית והאנגלית.

זו תעלומת הדמיון המפתיע בין סיפורו של עגנון “האדונית והרוכל” לסיפורו של רואלד דאל Landlady (הסיפור תורגם לעברית בשם “בעלת האכסניה” בקובץ סיפורי האימה של דאל, “סיפורי הפתעה”, בתרגום אסי דגני, זמורה, ביתן, מודן, תשמ”ב 1982).

שניהם סיפורים העוסקים בנשים רצחניות ובאורח תמים שבא אליהן.

האם קיבל רואלד דאל השראה מש"י עגנון ?

זיוה שמיר מעלה שאלה חמורה זאת במאמרה

הערפדית ובעלת האכסניה

אני עונה במאמר תגובה לגבי התעלומה שמעלה כאן הפרופסור שמיר ומציע לה פיתרון בספר שיכול היה להיות ידוע גם לעגנון וגם לרואלד דאל "מלכת אטלנטיס" מאת פייר בנואה

סיפור על מלכה בעיר נסתרת במדבר שכל שנה נישאת לאישה גבר שמזדמן בטעות לעיר ובסיומה מפחלצת אותו כמו שעשתה כל קודמיו ( עשרות ).ומחכה לגבר הבא.

הספר תורגם ליידיש וכך יכול היה להיות ידוע לעגנון.

וזוהי תרומתי הצנועה לחקר יצירתו של ש"י עגנון

קיראו על כך במאמר

הערפדית ,בעלת האכסניה ומלכת אטלנטיס

סיפורה של "דיליאס" הסיפור הראשון מאת אליסטיר מקלין

אליסטיר מקלין הצעיר בתקופה שכתב את הסיפור שלמטה סיפורו הראשון.

לציון 100 שנה להולדתו של סופר המלחמה וההרפתקאות הסקוטי המפורסם אליסטיר מקלין . האיש שהפך לכותב רבי מכר ענק'יים וסרטים מצליחים .

הנה הסיפור הראשון שכתב אי פעם בשנת 1954 .

הוא כתב אותו בלי ניסיון קודם בכתיבה אם כי כפי שסיפר למשה דור אביו שהיה כומר כתב כמה ספרים מצליחים ביותר אבל אלה כלל לא היו ספרי מתח והרפתקאות .

הוא היה זקוק אז מאוד לכסף וראה שעיתון סקוטי מפרסם תחרות סיפורים קצרים .ומיהר לשלוח את הסיפורשלמטה וזה זכה במקום ראשון !על פני עוד 941 סיפורים אחרים שנשלחו ממקומות כמו הודו קנדה וארה"ב.

הוא קיבל עליו פרס של מאה לירות שטרלינג שבהחלט סייע להכנסה המשפחתית של מקלין.

מקלין ראהכי טוב וכתב את ספרו הראשון "הסיירת יוליסס" שהתבסס על חוויותיו הקשות כספן במלחמת העולם השנייה שזכה להצלחהגדולה ולביקורות מצויינות.

והשאר זאת היסטוריה.

הסיפור
"סיפורה של דיליאס " שמתרחש בים פורסם בעיברית בספר "סנטוריני " בתרגום אריה חשביה בהוצאת מ.מזרחי , 1988 שכלל רומן מתח מודרני קצר יחסית וכמה סיפורים וותיקים של אליסטיר מקלין על מלחמת העולם השנייה .

ואת הסיפור הזה.

ןקיראו גם :

אליסטר מקלין מדבר : שני ראיונות עם אליסטר מקלין בשפה העברית

איך פורסם הסיפור הראשון של אליסטיר מקלין

אליסטיר מקלין המבוגר. ויקיפדיה

חייו הסודיים של וולטר מיטי- סיפור קלאסי מאת ג'ימס תרבר

לפניכם סיפור קצר ידוע מאוד של הסופר האמריקני ג'מס תרבר .הסיפור הזה שימש בסיס לשני סרטים אחד מהם ידוע מאוד של דני קיי ולסדרת  אנימציה 

והוא עוסק בפנטזיות של אדם בגיל העמידה שיש להניח שכל מי שקורא יזדהה עימו.

יש עוד מי שזוכר את סרטו הקלאסי של הקומיקאי דני קיי "חייו הסודיים של וולטר מיטי " מ-1947? זהו סרט נהדר על פקיד קטן שיש לו פנטזיות על היותו טייס ורופא ואקדוחן וגיבור באופן כללי ובנתיים מדוכא בידי ארוסתו השתלטנית ובידי אימו והבוס וכולם.עד שהוא נתקל באישה מסתורית. הסרט של דני קיי  מ-1947 הפך לסרט כמעט קלאסי בהשתתפות כוכב סרטי האימה בוריס קרלוף. שבו מתברר שהפנטזסיות של וולטר מיטי הן לא רק פנטזיות והוא מסתבך עם אירגון פשע אמיתי מאוד.. 

הסרט הזה היה מוקרן כמעט כל שנה בערוץ הראשון בטלויזיה.

ב-2013 עשו לו גירסה חדשה .אבל זה כבר לא היה זה.

THE SECRET LIFE OF WALTER MITTY, Danny Kaye, Virginia Mayo, poster art, 1947.

ג'ימס תרבר ידוע מאוד בארה"ב הודות לסיפוריו ההומוריסטיים והפילוסופייםפ למבוגרים ולילדים.לעברית פורסמו סיפוריו:

"הלילה בו חדרה הרוח לביתנו " ב"מיטב סיפורי עלילה "בעריכת ותרגום ברוך נאדל, אחיאסף 1965

  • האהבה עיוורת היא  פזמון  בעברית  על פי סיפור של תרבר – מילים:דן אלמגור, לחן:יעקב הולנדר – בוצע על ידי אילי גורליצקי

 13 האורלוגין /1950 ; עברית – אריאלה דים ; ציורים – רחל פלוגה-אליאור  רושלים : שוקן, תשל"ז [1976]

סיפור אגדה, פילוסופי ספוג רעיונות נשגבים ותיאורים משעשעים כאחד, סיפור על טירת דוכס עתיקה שכל שעוניה עמדו מלכת וסיפורו של הנסיך צור מצידון שיצא לכבוש לו לאשה את הנסיכה שרהלינדה היפהפיה מידי הדוכס הרשע, אשר ברשעותו ובקור לבו עצר את הזמן מלכת.המאיירת היא חוקרת קבלה ומתורות הסוד היהודיות פרופסור רחל אליאור שזהו הספר היחיד שאיירה. 

יותר מכל ידוע ג'ימס תרבר בעברית הודות לסיפור שלו לילדים  "הרבה ירחים " שזכה להרבה תרגומים ואף הומחז והועלה על הבמה בישראל יותר מפעם אחת . 

הרבה ירחים .1943

הנסיכה לינור רוצה את הירח, ואבא שלה, המלך, קורא מיד לכל היועצים שלו. מה אומרים היועצים: ואיך תקבל הנסיכה את הירח שלה?את הציורים בספר ציר לואיס סלובודקין המאיר הנודע שזכה בפרס קלדקוט על איוריו לספר זה.

תורגם לעברית כמה וכמה פעמים:

הסיפור הזה פורסם כמה פעמים בתרגומים שונים בעיתוני הילדים "דבר לילדים " ו"משמר לילדים".

"אבא מספר"  תרגם יצחק אבנון 1952 

"הירח של בת המלכה" תרגם דב קמחי בתוך גנג הזקן 1960 

הנסיכה והירח /    עיבד אוריאל אופק  תל אביב :   עופר,   תשל"ו, 1976.חוברת של 16 עמודים 

"המון ירחים " סיפור בקובץ "סיפורי נסיכות "  ציר רוברט נדלר ; [תרגמה מאנגלית – דורית וינר].  [תל-אביב] :   הקיבוץ המאוחד,   תשמ"ד.1984 

הנסיכה שביקשה את הירח.  סדרת הארנב השובב הוצאת ענבל 1991 

ספר מקסים בסדרת הארנב השובב. הנסיכה שבקשה את הירח עיבוד לאגדה הקלאסית על פי ג'מס תרבר. בציורי צבע יפים. 

הנסיכה שרצתה את הירח /עבדה: עשי וינשטיין ; עצבה ואירה: טובית אוריאל.קרית גת] : קוראים,1996 חוברת של 23 עמודים

האגדה הקלאסית הידועה של ג'ימס תרבר בעיבוד של עשי וינשטיין. היה היתה נסיכה חולה שרצתה את הירח. רק את הירח? איך נותנים למישהו, אפילו לנסיכה. את הירח?

עוד ירח /  צייר – לואיס סלובודקין ; מאנגלית – רימונה די-נור.     תל-אביב :   זמורה ביתן,   ,  1998

הסיפור שלפניכם הוא הסיפור הידוע ביותר של תרבר למבוגרים.

הוא פורסם לראשונה ב-The New Yorker on March 18, 1939, 

לאחר מכן פורסם בקובץ המפורסם של תרבר : My World and Welcome to It Harcourt, Brace and Company1942

וזהו התרגום היחיד שלו לעברית שידוע לי. 

הוא פורסם בעברית בקובץ "מספרים אמריקניים :אנתולוגיה של הסיפור הקצר האמריקאי"בתרגום ועריכת שלמה וייסמן.הוצאת ספרים מ.ניומן 1956.

הסיפור נמשך בסרטים  שנעשו על פיו:

צפו  במקדימון לסרט הידוע של דני קיי מ-1947

הסרט המלא

צפו במקדימון לסרט מ-2013

הפתיחה לסדרת אנימציה בהשראת הסיפור "חייו הסודיים של וולדו קיטי " על חתול בעל חיים  דמיוניים כמו אלו של וולטר מיטי. 

קיראו עוד על ג'מס תרבר 

דני קיי הקומיקאי האהוב מכולם 

הסיפור נמשך בסרטים  שנעשו על פיו:

אלי אשד על הסופר חיים הזז

שיחה שלי עם המשוררת והמוזיקאית דורין מרגלית בתוכנית שלה על  הודות אישיותו, תפיסותיו ויצירותיו של אחד מגדולי הסופרים העבריים חיים הזז.סופר חשוב מאוד והנשכח במקצת.בין השאר אנחנו דנים בסיפורו"הקדם כנעני של הזז "חתן דמים" הסיפור הפרובוקטיבי ביותר שנכתב אי פעם על משה רבנו ואישתו ציפורה. הסיפור הראשון שנכתב בידי סופר עברי שבו מועמדת במרכז אישה ומוצג מנקודת מבטה ועוסק במערכת היחסים שלה עם אלוהות כמו פגאנית .
בשיחה אנחנו דנים כיצד הסיפור קיבל השראה ממערכת היחסים המסובכת מאוד של הזז עם בת זוגו המשוררת הנבואית הידועה יוכבד בת מרים.
ואנו דנים גם ביצירו המופתיות שאותן כתב הזז על בני העדה של יוצאי תימן בארץ ישראל מהם תחת שם בדוי של "זכריה עוזלי " שכתוצאה ממנו נחשב לסופר "יוצא תימן". בהקשר זה נדון בטענותיה של המבקרת סמדר לביא הרואה בהזז עוד "אשכנזי גזעני " שמעז בחוצפתו לכתוב על קהילה לא לו . האם זאת הוכחה נוספת לטענה הקבועה של
נציגים של קהילת הסופרים "המזרחיים " שאסור לו לאדם לכתוב על קהילה שאינו משתייך אליה מלידה?
על כל זה ועוד הרבה  אנחנו דנים בשידור ישיר: ב"רדיו החברתי הראשון"

 

מאמר גדול שלי על הזז וסיפורו "חתן דמים " יש בשלושה חלקים ב"יקום תרבות " כאן :

בעקבות "חתן דמים " של חיים הזז –

החלק הראשון 

החלק השני 

החלק השלישי 

תוצאת תמונה עבור אלי אשד חיים הזז

"דגל הדיו " הסיפור מאת נתן שחם

 

הנפת דגל הדיו בגירסה הדפיניטיבית החתומה בידי הצלם מיכה פרי . באדיבות תמר פורת -פרי 

שבעים שנה לצילום התמונה המפורסמת ביותר והמסיימת של מלחמת העצמאות ,צילום דגל הדיו המונף באום רשרש בידי אברהם אדן ( "ברן") ומכריז על כיבוש אילת.

הצלם הוא מיכה פרי ממפקדי הספינה אקסודוס.

התמונות שאותן צילם מיכה פרי בטקס הנפת דגל הדיו .קולאז' מאת תמר  פורת פרי.

בין המצולמים בתמונה המפורסמת הסופר נתן שחם שלו יש חשיבות  מרכזית בסיפורה של הפצת התמונה ונדון בכך בקרוב במאמר בשם "מעבר לדגל הדיו " שיעסוק בגילגוליה של התמונה לאחר הצילום וכיצד הפכה לאיקון שהיא היום.

קראו אותו כאן.

 

הסופר נתן שחם והצלם מיכה פרי בדרכם לאום רשרש ואל צילום "דגל הדיו".באדיבות תמר פורת -פרי

והנה לפניכם סיפור לכאורה בדיוני אבל לא באמת שכתב נתן שחם על אירוע הנפת דגל הדיו,והוא עשה זאת זמן קצר מאוד לאחריו. אולי רק כמה ימים או שבועות לכל היותר.

"פסח " גיבורו של הסיפור הבדיוני לכאורה הוא אדם אמיתי מאוד בשם אלכסנדר יולין "( שכונה "סאשקה הפוליטרוק" )  וכמו שחם הוא היה קצין תרבות פוליטרוק.

אלכסנדר סשקה יולין 

והנה הסיפור שבו סשקה הפוליטרוק מככב תחת שם אחר.

מה  יולין כשקרא את הסיפור  כמה חודשים לאחר אירוע דגל הדיו ב-1949  חשב עליו  איננו  יודעים.

נקדים את המאוחר ונציין  שסיום חייו של אותו  אלכסנדר יולין  שנים לאחר  מכן היה בלתי צפוי עד כמה שרק אפשר.הוא הואשם ונכלא כמרגל של ברית המועצות למשך חמש שנים  .ולאחר ששוחרר מבית  הכלא סיים את חייו כמחסנאי במכון ווטרינארי ברמת גן.

זה מן הסתם משהו שנתן שחם בסיפור שבפניכם לא  היה מעלה על דעתו כסיום לגיבורו.אבל אפילו בסיפור עצמו אני כקורא היום מוצא רמז כלשהו לסיום האמיתי של חיי גיבורו אם כי המחבר לא היה  מודע לכך.

לדברי פרופסור אבנר הולצמן סיפור זה הופיע בעל המשמר  ב-17 באפריל 1949  אבל לא מצאתי אותו בגיליון זה .

הסיפור  בוודאות הופיע בקובץ הסיפורים של נתן שחם מ-1949 "האלים עצלים ".

 

הוא פורסם שוב בעל המשמר ב-1959.דף לספרות, 20.3.1959 עמ' 7 במלאת 10 שנים לשחרור אילת

ובפעם האחרונה עד כה באנתולוגיה   מבחר שירים וספורים שנכתבו בימי מלחמת-העצמאות /    [תל-אביב] :   רשפים,   1989.

אני מביא אותו כאן באדיבות הסופרת  אורית שחם –גובר

 

דגל הדיו
מאת: נתן שחם

פעם אחת ביקר בגרמניה במחנות העקורים. נועדה לו שם פגישה עם אנשי התנועה באחת העיירות שבבאוַאריה. כשהגיע ל“מחנה” נתברר שאין זה אלא בניין קסרקטין בן ארבע קומות, כבד־צורה ומזוהם ללא־נשוא. בצפיפות, העשויה לשמש תיאור גראפי של כל הבלתי־מוסרי והבלתי־חינוכי בחיי החברה, נתגוררו כמה־וכמה משפחות בחדר אחד. חשופים לעין זר, אף באינטימיים שבמעשיהם, משכו האנשים קיוּם מעוּות ומכוער לעיני ילדיהם. ובבי־אולפנא תמציתי זה גידלו ילדים, בעלי חושים ערנים, יצרים בלתי־מרוסנים. בתוך מסדרון אפלולי עבר בדרך ל“חדר התנועה”, בין מיטות סתוּרות־כסת, בין חפצי בית מתגוררים, עוצר נשימתו מחמת צחנה, פושק שפתיו למעין חיוך, חשוף שיניים, למען הנימוס. כל אחד ידע שהוא ארצישראלי. גברים חייכו אליו, נשים מיניקות ברכוהו במועל־יד והשיבו במהרה את ידן, לסחוט את הדד אל פי התינוק. בריה רעת־מראה וקטנת־קומה, בעלת זקן קלוש, סמל של עניות ודילדול, הציעה לפניו, לתמהונו, פסנתרים למכירה. בלשון רבים. או מחרטות. הוא ענה שאין לו כסף הואיל והוא איש קיבוץ. צחק הזקן והשתעל צרודות. אח, הבחורים האלה הם ערמומיים; יהודים ממש את הבדיחה הזאת כבר שמע פעם. נקח ממך אפילו שטרלינג, אמר, אתה חושב שאני חולה לקבל שטרלינגים? לא נולדתי עם דולאר בפה…

נתברר שטעה בדיוטה. מישהו הראה לו את הדרך. על המדרגות פגש ילדים מזוהמים, עיניים שחורות ופקחיות, ששיחקו במטבעות על גבי כרזת תעמולה של קרן היסוד. אשה זקנה ועכורת מבט חסמה לפניו את הדרך בשני סלים אדירים גדושים לחמניות לבנות. צעיר אחד, קרח להבעית, נטלוֹ בזרועו דרך־רעוּת, משל חברים וָתיקים הם ושאל אם הוא מכיר את זליג מחיפה. “איזה זליג?” שאל, “יש וַדאי הרבה זליג בחיפה.” “זה שהיה מסגר בלודז', עם המשקפיים.” ענה לו. משך בכתפיו, והלה אמר באנחה: “רציתי להעביר לו לייקות.” שוב עבר במסדרון. קבוצת ילדות מגיל בית־הספר סירסה לכבודו, בנקיעת גרון, בפיות פעורים, בצוחה, שיר עברי ידוע, כשהן פוזלות לעברו, אם מצא השיר הד בלבו.

דוֹד טוב, הרהר, היה מצטרף לשירה וגורם להן שמחה. אבל לבו כבד עליו. לא חדלו מהיות צלָליות בעולמו הפנימי, העושות משחקן מאחורי מסך אטום, ואינן מסתמנות אלא במקום שצורתן מעכבת את קרני האור. הוא לא תיעב את הכיעור הזה, אבל ביקש להרחיק מזה. דוברי־עברית שביניהם בלבד יצאו מתוך הקונגלומרט העכור ונתגוונו צביון אישי. סגנון הדיבור הוציא אותם מן ההכללה. כל השאר נכנסו בקטגוריה אחת. את תולדות חייהם שמע כמו סיפורי־זועות המעוררים לחירוק שיניים. אבל הוא לא נפגש פנים אל פנים עם תולדות חייהם, אלא עם התוצאות. יותר מדי הורגל באנשים המשתוקקים להיות מועילים; עתה פגש אנשים הרוצים אך להיות. ידע כי עד שלא ימשוך עמהם כברת־דרך בצוותא, בעמל חיים, עד שלא תהיה מגילת חייו של מישהו מהם סבלו האישי, עד שלא יעמוד מישהו מהם כתביעה באמצע חייו, לא ייצאו מן הגוש האפל של ההכללה.

אי־המוסריות שבהרגשותיו נטעה בו הרגשה בדומה לצביעות, להעמדת פנים. לא ביקש לבוא כתייר למערכות החיים (החיים – הפרבר, הזונה, הספינה, הרוצח, האסקימוסי, עמוד התלייה, הזיעה, הסבל, הנצחון, האכזריות, אשת הזר – אף פעם לא היו עמודים־בפומפיי. הם כולם עברו בינו לבין גופו. לעולם היו חלק ממנו. ולפתע – בגרות? ואתה מהלך בתוך שדרת האדם, פומפיי, בודד כמו שועל בחרבות.)

אי־בזה נפתחה דלת ואור הוטח על הרצפה. צלָלית ניגשה אליו, עתה הכיר בו אחד ממדריכי תנועות הנוער. ממרחק רב עשוי הוא להכירם, הללו המהלכים שם כמו פשרה יגעה של שלהי קרב בין האידיאליזם והמַעיין הדלוח בו הוא מחפש את בבואת פניו. קומה ממוצעת, שער שחור עבוֹת, עיניים כהות, ועור פנים חיוור, חולני. הוא חייך אליו באותה התעוררות פתאומית, כאילו יש איזו חכמה נעלמה הידועה רק לשניהם. אחר־כך הושיט למולו עוד שתיים־שלוש פסיעות ודיבר עברית צחה בהדגשות מלרעיות ברורות:

“רצוני לבקש ממך דבר. אני – זאת אומרת מתנועה אחרת. ברם, משתוקקים אנחנו לשמוע אמת מארץ. ואתה, אומר אני לך, אתה הצבר הראשון שאנחנו ראינו. שליחים מארץ – זאת אומרת, כן. אבל צבר, עוד לא זכינו. אנחנו לא־איכפת לנו שתדבר מה שאתה רוצה ברוח לא־שלנו. החברים שלנו מאוד־מאוד ישמחו לשמוע אותך לדבר עברית.”

הוא הסכים. לעת ערב הופיע המדריך, חגיגי ומנומס, ועמו עוד שני בני־לוָיה שנשתוקקו מאוד לשפּר את העברית שלהם אשר נצטמצמה לאוצר מלים זעום ביותר. “אתה תדבר עברית ואני אתרגם אותך לאידש,” אמר לו המדריך. הם משכו אותו לאורך המסדרון. שוב עלתה לפניו אותה צחנת ביוּב חריפה, עם נדיפה רחוקה של תבשילים אופייניים, עד שהגיע לקדקוד הבניין, כעין עלייה, בנויה בסגנון גותי, אף כי הגג מעליה שטוח היה. על קירות עלייה זו, שנתפשטה בשטח נרחב מאוד, שרוי רובו בחשיכה גמורה, נסתמנו עלוני־קיר בכתב יד, אילו סמלים שמשמעותם לא נתבררה לו, דגל כחול לבן, ותמונות של ביאליק והרצל, אשר כיסו שתיהן יחד, בלא הצלחה יתירה, מעשה־אמנות מעורטל, פרי כשרונו של אחד מאדוני־הבית לשעבר. על הכותל ממול רוּקעו כרזות ציוניוֹת בעברית ובתרגום אידי: “דור אחרון לשיבוּד ורישוֹן לגאולה אנחנו.” ליד הכרזה, עלון־קיר נושן של הקרן הקיימת. (הפעם לא אמר שהוא מכיר את הנערה שעל הטראקטור בתצלום. תמוה נראה הדבר בעיניהם עד כי חדלו להאמין לו. למה ייחשב בדאי בעיניהם?) באחת הפינות המרוחקות שבעלייה, סביב שולחן שעליו רעדה אש פתילייה, ישבו כעשרים נער ונערה, בדממת קפּאון. ברגע שהגיע פרצה בבת־אחת במלוא ההתמכרות, שירה עברית נלהבת. בשאגה, בלא קצב, ובמלוא הריאות שרו; והוא ליוָה אותם בשקט, במנגינה הנכונה.

נמצאו לו סיבות מספיקות להיות שרוי בהתרוממות הרוח. המשפטים הסתמיים שהוציא מפיו תורגמו על ידי המדריך בהתלהבות רטוֹרית נאה. משפט אחר משפט אמר בשקט ובבהירות ומיד לאחר־כך נשמע שטף דיבורו הנמרץ והפתיטי של המתורגמן. נקל לטעוֹת שהמתורגמן הוא־הוא הנואם. נערים מבוגרים לחצו את ידיו בעוז ועיניהם נצצו; נערות ביקשו את קרבתו, מהן שתיים יפות־צורה, בעלות סדרה נאה של מבטי־תוגה יהודיים מבריקים, מלאי ענוַת חן ותשוקות כבושות.

אף־על־פי־כן, ועל אף גיל ההתפעמות הדרדקית, ידע כי הניצוץ הזה בעין לא אל אישיותו הבריק, וכי עליו להעביר אותו, כמות שהוא, אל הטופס אשר אותו הוא מייצג, ואשר אליו נשלחו מבטי הערגה, ולחלקו שוה־בשוה עם כל אחיו ורעיו ילידי הארץ המאושרים. אף הוא הוטל עליו להסביר לפעמים שגם הוא אינו אלא הוא־עצמו ולא אבטיפוס של נוער עברי, וכי ישנם גדולים ממנו ויפים ממנו וחכמים ממנו, ולהוָתנו, גם מכוערים ממנו וטפשים ממנו.

אותו רגע הרהר, שאף הוא אינו אלא צלָלית בעולמם, צללית הגזורה מנוף אחר, וכי אילו הוטל עליו לכאוֹב כאֵב אחד בדמי הליל, לבדו היה נושא את הכאב. ידע כי עליו להעלים את אישיותו וסגנונו ומאוַייו העלם היטב מאחורי החציצה של העקרונות הכשרים והיבשים, כדי שיוכל לדבר אליהם פנים אל פנים.

אחר־כך הוטל עליו להתענוֹת על משכב־פשפשים. ניכר היה כי הוכן למענו משכב נקי. בבואו, פרשה אשת המאָרח ממיטתו והלכה לשכב אצל בעלה. בחצי הלילה נכנס מישהו, פרש לפניו מזרן ושכב עליו. אחר כך דלק האור ושניים התלחשו באידיש, גבר ואשה, אחר־כך כבה האור והוא שמע את נשימתם. בבוקר השכים קום ויצא לרכבת. האדם ששכב על הרצפה נלוָה אליו. מתוך הרגל לא הביט לעברו. במשך הזמן סיגל לעצמו את התכונה שלא להתבונן בפני איש שיחו. לעתים קרובות מדי ראה צלָקות ומומים על פני הזולת עד כי חשש כי בהישירו מבט מול פני אדם הוא מעליבו.

“יש שוק שחור בארץ ישראל?” שאל בניגון פולני מובהק.

“כמעט שאין”, ענה.

דממה. ורק הד פעמיהם ברחוֹב התרזוֹת הריק.

“נו, איך החיים שלנו איך?” אמר לפתע הלה.

הוא מתח על פניו חיוך מריר. “זה לא עובר כך, חיים כאלה, משלמים בעד זה אחר־כך; כן, משלמים בעד זה.”

“מי משלם?”

“כולם, הילדים, וגם אתם.”

“מי, אנחנו?”

“אתם, כלומר, ארץ ישראל. הם יבואו – זה יהיה משהו אחר. זה לא חלוצים זה. יש להם כבר חיים מקולקלים. השוק השחור זה רק מה שרואים בחוץ. שמע מה שאני אומר לך,” התעורר לפתע, משל מישהו מתוַכח עמו, “צריך יהיה להוריד אותם מהאניה ישר לעבוד, שלא יהיה להם אפילו יום אחד להסתובב. אתה יודע מה שנעשה מאנשים אחרי שנים כאלה? אתה בכלל מבין מה שאתה מדבר כאן?…”

הוא הסתכל לעֵבר הדובר. הלה חייך בשיניים אכולות טבק. עיניו הקטנות והשחורות התרוצצו בעצבנות בתוך אשנביהן העצומים־למחצה, משל נתיירא שמא מישהו מקשיב לשיחתם. שוטר גרמני במדי־צבא ישנים הורה להם את הדרך לקרון באדיבות טרקלינית. ניכר שהרעב מכרסם אותו. המלַוה הוציא קופת סיגריות אמריקניות מכיסו. השוטר חייך והוא הועלה לקרון של בעלי מומים. התא היה ריק. בחוץ עמד צעיר גרמני רזה כשלד, על קביו. הרכבת החלה לנסוע. חייל כושי פרץ פנימה כשהוא נוגס כריך עצום בנקניק. כשראה את הארצישראלי פרס לפניו בידידות מלחמו. הלה סירב. אישוני עיניו של הכושי נקרעו לרוָחה. ענן של פיח חדר מבעד החלון. עתה היו שניהם כושים. ישבו זה מול זה מחייכים. סיגרט? נוֹ, נוֹ סמוק.

היה זה לפני המלחמה. האנשים אשר רצו לעלות ארצה נתבעו לסיכון כלשהו. שאנני־ארץ, אלה אשר לדידם פרשה מופלאה היא שיעזוב אדם זוהמה ופחד בשל סיכון ותקוה, התפעלו מגבורתם. אלה שמכרו ביוקר את רווחתם מכרו בזול את הגבורה. איש מן הארץ ישראליים שעשו שם במחנות במלאכה, לא ראה בזה מעשה־גבורה. שיטול אדם את צרורו ועברו ויטיל את עצמו לתוך אפשרויות אחרות, עם כל הסיכון שבדבר, הלא זה מקצועם־האזרחי של העניים מאז ומעולם. משמע – כל עוני הוא גבורה.

בינתיים חזר ארצה ופרצה המלחמה. כאיש־הפלמח, נקלע מיד לתוך הקלחת. לראשונה עשה הפלמח את עיקר העבודה. הטובים ועזי־הלב בתוכנו נפלו. אנשים חדשים מילאו את שורות הצבא. הוָתיקים נתייראו להלחם שכם־אחד עם החדשים. הללו, להיפך, לחמו בעיוורון בתתם אמון בלתי־מוגבל ביכולתם ובאומץ־רוחם של הוָתיקים. חלק ניכר מאלה, מחמת הוותק וידיעת השפה, טיפסו לאט־לאט במעלות הקצונה. המרחק בין הקצונה והחיילים גדל והלך גם משום חוסר לשון משותפת. המרחק גדל והלך גם משום שמוּעטים האנשים שלא ינצלו יתרונות שניתנו להם כּחוֹק – מחמת גישה מוסרית או חינוכית בלבד. יהירים בתוכנו נסתגרו במַעמדם משום יוהרה, ובעלי המזג הטוב – משום שאין זה נעים ביותר למשוך חיים בצוותא עם אנשים שזכויותיהם פחותות. יתר על כן, אילו סירבו לנצל את יתרונות הקצוּנה, היו פוגעים פגיעה מוסרית בחבריהם הוָתיקים אשר לא היססו לנצל את מַעמדם, משל הלָלו מתוך נטייה אישית הם עושים כן ולא בתוקף החוק. ולפי שקל הרבה יותר להתפשר עם החזקים, בדרך כלל, נתגבשו חוגי ה“שמנה וסלתה” במין אחוָה חשאית של העלמת־עין. את החדשים, את הטוראים, ברובם גח“ל, ראו מבעד לחלון המכוניות, עומדים על אם הדרך ומבקשים טרמפּ, אם ממחנה הצבא אל אֵי־לאָן, מקום שאין איש מחכה להם או מלָילה של דישדוש רגליים בקצוי־כרך אל עולם שבו מאוַייהם האישיים הם רכושו הפרטי של הרס”ג, המייצג את כל ההירארכיה הלאומית שלמעלה עד שר־האומה, ונושא דברם בפועל. העלו אותם למכוניות באי־רצון, הללו דברו יידיש, והללו משכו בכתפיהם. לא־אחת לא ידעו לאן הם נוסעים, ולרוֹב טיפסו בכבדות על המכוניות בשל נסיעה של מה־בכך, והעלו את חמת הקצינים. לפעמים ירד מישהו מהם מהמכונית וגנב בהזדמנות זו תרמיל שמצא שם – ויצא הקצף על כולם. גושפנקה שהטביעו עליהם רשמית לסימון הסוג, גח“ל, שיחררה אותנו מן היחס האישי, ומן השטחיות הגסה שבהכלָלות. ידינו לא שפכו את הדם הזה. בשערי המחנות עמדו ה”דגים" שביניהם ובדקו את תעודות הכניסה הכתובות עברית, ישר והפוך, והיו לשחוק. לגבי הלוחמים הרשה לעצמו כל אחד לאמור דבר של פסקנות על־פי המקרה הראשון שנזדמן לו. אף הוא מעולם לא ראה את מעשיהם אלא בפרופיל, ובדיוק כמו שהיו בשעתו, בגרמניה, כן היו עתה, בארץ – צלָליות. פעם אחת ראה אחדים מהם (אוֹתם, אָמַר) מתאַנים לאשה ערבית מזוהמת לחלוטין ועקומת תוים, וניסה לחלץ אותה מידם. הם חבטו אותו כהלכה והוא שנא אותם שנאה עזה. ביום הביזה הגדול והנואל בשערי העיר הכבושה ראה אותם צוהלים כשיכורים לעת מגיפה. את הטובים והצנועים שבהם לא פגש, שכן הללו אינם יוצאים מסתמם אלא על ידי הדיבור, ואין לשון משותפת. בליל השוד, ברצח, בזוהמה אינך רואה אותם ואינך יודע אם הם בזה, וכואבים כמוך, או מתהוללים ברחוב השני. היתרוֹן המוסרי שלו לגביהם נתן לו להעלים עין בחריצות מן ההבדל המעמדי הבולט, ומן הטיפוח העצמי, אשר הוא וחבריו, ילידי הארץ, נתפסו לו, בלי שום התאמה לפזמוני־הנעורים ששרנו בארבעה קולות, בדבקות ובהתעוררות, בימי היישוב העברי. עד שפגש אותו שנית. הוא נסע עם חברו, אף הוא בשליחות המַטה, אל עמדת ההערכוּת של הפלוגה התוקפת. היה זה משלט שנתפס בחשאי בשעות הלילה. כל זמן החשיכה נתחפרו החיילים בחפזון בחסות האיוושה הבלתי־פוסקת של המטר, ועם בוקר מצאו עצמם צופים על מחנה האויב במרחק 800 מ' מהם. הגשם הפר את תכניות ההתקפה, ואף הנשק האנטי־טנקי לא הגיע, מחמת הבוץ.

בשעות הצהריים הגיעו לגן עצי פרי שבמרחק קילומטר וחצי לפני המשלט. אחר־כך החלו לדשדש בבוץ לאורך המדרון השטחי. לפתע החל הדבר. לראשונה, פקעיות עשן מתמוגגות על ראש הרכס; ג’יפּ ניתק משם ונעלם במדרון; ולאחרונה: ההדים העמומים של קולות הנפץ. הם התבוננו בשעוניהם וספרו את הפגזים.

“טיווּחַ בלבד,” אמר חברו כשהוא מבליע סימן־שאלה רפוי בסיפא.

“נלך הלאה,” אמר.

ההפגזה שככה. הם הוסיפו ללכת. עתה ראו ברוּר את עצי הפרי הדלילים במדרון הגבעה, את התעלות החפורות ומדופנות בפח, את הג’יפּ אשר אבד קודם־לכן, ואילה דמויות חולפות ביעף בתוך התעלות. רגע אחד הבקיעה שמש ודומה שהכל חלף־עבר. מישהו ירה צרור ממושך, עצבני, סקרני, לתוך השתיקה המודאגה של צהרי יום. מיד החל תיתוח אדיר, ועד־מהרה אבדה הגבעה בעשן שחור של מרגמות אשר מתוכו הבהיקו זהרורי אש ונתנשאו פקעיות לבנות של פגזי ה־25 ליטראות. היו מרוחקים אך כמאתיים מטר כשהפיזור הטבעי של התותחים השיג אותם. הם נצמדו לאדמה הדביקה והחלו להתחפּר בכפותיים. עד־מהרה לא היתה להם עוד צורת אדם. גוש נוקשה של בוץ חייך אליו בעיניים גדולות לבנות מתוך החפירה של חברו. ושוב נתפּרצה דממה משונה לתוך השאון, ולאחריה נשתגרו לשם צרורות־צרורות של כמה מכונות־ירייה בבת־אחת.

“זה החיפּוי, אמר חברו. עכשיו מתחילה התקפת חיל הרגלים.”

מן הגבעה למעלה ייבב מקלע אחד יתום.

“לא עונים להם, אמר בדאגה. אפילו מכונה לא עונה להם.”

הם התבוננו על הגבעה למעלה ולא הבחינו כל תנועה. רק צרורות המכונה נקלעו פה ושם על פני חלקת מים וניתזו. בעורף הגבעה נראו דמויות.

“בוא נסתלק לשם, אמר לו חברו. שטח מת.”

הם נתרוממו והחלו לרוץ בגלישה נמוכה. פגשו שלושה חיילים הולכים במרוצה. לא היה עליהם כל חגוֹר חוץ מנשקם. הם היו מבוהלים, דיברו לועזית, נופפו בידיהם, וברגע שזימזמו מעל ראשם כדורים נעלמו לפתע כאילו נטמעו בבוץ. בו־ברגע הופיעו ליד הבוסתן שניים נושאי אלונקה. יד צנחה במרושל מן האלונקה, עליה היה מוטל גוש דומם עטוף שמיכה סמוקה. אחר־כך רעם שם פגז והמחזה נעלם מעיניהם. ומיד, נפץ פגזי מרגמות זעירות. טנק בוער על ראש הגבעה ואילה דמויות גוהרות על פני האדמה. עמוק יותר ברקע חיילים בלא נשק נסים מנוסת בהלה. על גדר התיל נפשט גוף ספק־מת ספק מנסה להחלץ מתוך התיל. ועכשיו, דישדוש מוזר מאצל גדר הצבר. “מי שם?” קראו עברית. וכשלא נענו הטיחו לשם צרור מתת־מקלע. שלוש דמויות נתרוממו מאחורי הגדר. ניגשו לשם והבחינו חיילים יהודים. נשק לא היה אתם. הם היו נרגשים ואחד מהם בכה. (אחר־כך שאל את חברו, מה זה “מיין ברוּדר.” אחי, ענה חברו.) שאלו, היכן המַטה. בו־ברגע נתרסק פגז בקרבתם, ממרחק ראו אש של להביוֹר לוחכת את הגבעה, עולה כלפי מעלה מחמת הרוח ואובדת בעשן שחור. הם אמרו: אולי כאן ואולי שם. ושוב נפץ פגזים, הפעם בסמוך יותר. מישהו זעק זעקה מרה, והם ראו חייל שגורר את רעהו על פני האדמה. “חובש, צעק, חובש!” איש לא ניגש. עמדה שם איזו ערבוביה ללא תקנה. במדרון הגבעה יצור קטן־קומה בכובע פלדה ענקי רודף אחר שלושה חיילים נסים. הוא אמר לפגוע בו ברובהו, וחברו מנע אותו מכך:

“מנַיִן אתה יודע שאין הוא יהודי. אולי הוא המפקד שלהם ורודף אחר עריקים.”

הוא משך בכתפיו. “נחכה ונראה, אמר, אולי יש מישהו שמתמצא כאן.”

בו־ברגע הופיע מפקד הפלוגה. הוא היה עמוס מכל־וכל. פניו שחורים־משחור ועיניו אדומות. “הכל אבוד,” צעק ביאוש. אחר־כך הכירם וביקש להיות מתון. אבל ידיו רעדו מהתאמצות. “נבלות,” קרא בשיהוק־גרון. ההתאמצות אכלה את מיתרי קולו: “נבלות. הרימו את רגליהם ונסו. גח”ל…" שאג. “עזבו את הפצועים וברחו.” נער בעל פנים חלקים הופיע אי־מזה. “הסתלקו, צעק, הם קרובים מאוד.” רגליהם כבדו כעופרת בתוך הבוץ, בתוך הדכאון. שוב נפץ פגזים אל המשלט.

“לפחות נישאר בחיים, אמר המפקד. אם הם מפגיזים – סימן שחושבים שאנחנו עדיין מחזיקים במשלט. הם אינם יודעים עם איזה טינופות יש להם עסק.”

הוא ניסה להרגיע אותו. המפקד נעץ בו מבט מלא מרירות, מַשׂטמה, שאט־נפש. יענקל, צעק מישהו בסמוך. קום מיט מיר. עיניו נתלקחו באיבה פתאומית.

בו־ברגע הופיעה לעיניהם שוב הדמות הקטנה בכובע פלדה עצום. עתה הבינו איזה מעשה טירוף עמד לעשות. הוא רץ לפני אנשיו, המם־כף הקטן מן הגח"ל, ודירבן אותם לשוב אל המשלט. (אחר־כך תירגמו לו, מה אמר: עכשיו האויב מבולבל, הוא לא מבין מה שנעשה אתו. אם רק נעשה הסתערות מאורגנת אחת, נוכל לפחות להציל את הפצועים ואת כבודנו.) הוא רץ אליו לעצור בידו. חברו ומפקד־הפלוגה נעלמו מעיניו. אל תשתגע, יהרגו את כולכם, צעק לאיש הקטן. הלה לא הביט אליוהוא תפס אותו בידו בכוח. הלה שמט את ידו בגסות והרים אליו מתחת לכובע הפלדה עיניים קטנות מתרוצצות, אשר מתחת לקרוּם הבוץ שעל פניו נראו כמו עכברונים בחורם. “פצועים,” צוַח והורה בידו כלפי־מעלה. עיניו דקרו בבוז עכור.

“דוּ, דוּ…” אמר ונסתלק. הכיתה הלכה אחריו.

מכונת ירייה החלה לפעול בסמוך. המם־כף הזעיר “אירגן” התקפת־נגד. הוא עמד זמן־מה על מקומו, עד שהלך משם. שוב לא היה זה מעניינוֹ.

בערב הביאו את האיש הקטן בין הפּצועים. פצעו לא היה אנוש.

“לא הכרת אותי?” שאל האיש הגוץ.

“לא.” ענה. (איך החיים שלנו איך?… זה לא עובד כך חיים כאלה… משלמים בעד זה… כולם, הילדים ואתם… נזכר).

אינני שנא את האיש הזה, הרהר. אבל אהיה מוכרח להמנע מלהיפגש עמו. הבריה הזאת תופסת מקום בחיי. לא העלבון. לא. לא היה מחובתי להצטרף אליו. אף פעם לא הייתי פּחדן. גרוע מזאת, הבוז שאני רוחש אליו. יש איזו הוָיה כעוּרה ביני לבינו. הוא עושה אותי הרבה יותר שפל משאני באמת. אף פעם לא הייתי שפל.

קראו לו פסח (פּיסח). עתה התבונן בו במפורש, מעֵבר לנחיתות ומעבר לבוּשה. האיש הזה הוא גיבור, הרהר. האיש הכעוּר הזה הוא גיבור.

עזי־נפש הרבה ראה בימי חייו, אף־על־פי־כן הוסיפה תכונה זו להלהיב את דמיונו. ידע היטב איזו ציצת־שרשים שותלת אותו במקומו בעת שמתבקשת מנוּסה. אבל התכונה הזאת אצל אנשים זרים עוררה בו סקרנות. עתה עלה בדעתו איזו דמות נסתמנה בזכרונו והוא התבונן בו במפורש כדי לגלות את קוי־הדמיון, כמו שבודקים שטח על־פי המפּה. גוץ, מכוער, גוף בלתי מבוגר. (בן כמה הוא, שלושים או ארבעים?) פרצוף עגלגל ללא קו גברי אחד. עיניים כהות מתרוצצות, קצרות־רואי. שער קלוש, חוטם עקום־קוים ואזניים גדולות. ורק בחיתוך הפה ובתנועתו היה משהו מוזר, ילדותי. פה זעיר היה לו הנפתח לחיוך מופשל־שפה בגודל האגוז, כעין חיוך של עולָל. הוא ניסה לחפור בתוי פניו, או בתנועותיו הנמהרות, מחוסרות כל התאמה, איזה רמז לכוחות הצפוּנים בו: צורתו היתה התעללות חסרת־בושה בדימוי הגוף המצטייר לנו לשמע המלה גבורה. משהו מעליב. אפילו אותו. עד כדי לעורר את חמתו.

הלה התבונן בו כמַמשיך איזו שיחה חשאית בלא קול. ויכוח.

כעבור שלושה חדשים ראה אותו שנית.

היה זה בחצי היום העשירי למסע הכיבוש המדברי. מסע זה, כגבול משא־לב היה לילודי הארץ. חלום נעורים יצא מתחום הזיה ונתמלא כמו יקיצת־קסמים (חזרה) לתחום־נוֹפוֹ של החלום. גאים ונפעמים צעדו בארץ לא נודעת כבחצרם. הכל מיוחל, מדוּגָר בחביוֹנים, עד כי מקץ רגע כבר הזכיר מַשהו, כבר העלה עצמו מן הנשייה, כבר פּיצה חלומות פגישה עתיקה אשר לא נתחוללה מעולם, בדומה לאהבה ממבט ראשון. (האם לא נפגשנו פעם? לא יתכן… והלא אני כל־כך זוכר את תוי פניך, בבירור כזה).

שלושת הג’יפים של הסַיירים עמדו על קו הרכס וציפו בקוצר־רוח לחיל הרגלים שעשה את דרכו בעקלתון נואש על פני מדרון אֵימתני בעומק הוַאדי. היום הלך והעריב. המשטרה ריקה, הודיע הסיור האוירי. המשטרה הרי זה הכל – המטרה, הנצחון, השילומים, המצבה על עבר, אבן־פינה לעתיד.. איש מהם לא ידע כיצד היא ואיך, אף־על־פי־כן דימו שיבואו לשם כמי ששב לביתו. כמו סוס לוֹהט קשור באפסר רותקו הסיירים לפלוגת חיל הרגלים שהיתה צריכה להבטיח את דרך הנסיגה. וכמו להכעיס נע העקלתון באטיוּת דוממת. מרחוק, נראו כאינם זזים ממקומם. המַאסף אבד במרחקים מעבר לעיקול הוַאדי וכיתת־החוֹד כבד פסעה בסמוך. פני הסיירים דלקו לקראת הכיתה בשלהבות של חדוָה; הללו החזירו להם מבט קהה מעייפות ואטום מדכאון. הללו אפילו לא ידעו כי הגיעו למחוז־חפצם. הר קרח בין הרים קרחים. אף פעם לא ראו בדמיונם מדבריות עכורים כמו אלה, אף רגע לא ידעו היכן הם נמצאים על פני הארץ ולהיכן הם הולכים, זולת המטרה הסופית שהיא – ים. עזובים לנפשם, היו תועים כילדים יתומים. המאמץ שנתבע מהם עז היה, ויִדאַב הלב למחשבה כי עד־כדי כך עינו את נפשם מבלי היותם נלהבים. אפשר לחיות בלא התלהבות; עוול הוא להתאמץ בלא התלהבות. הם היו עמוסים עד־מַיִט, רובים ומקלעים וארגזי פעולה ותרמילים נפוחי בטן, ואתי־חפירה, וכובעי פלדה. אחדים התעלפו כשהגיעו למעלה. פניהם אדומים היו וסגולים ממאמץ. רגליהם רעדו עם כל מדרך רגל. עתה משוּלָלים היו כל אישיות, נעוּרים מרצון, וריקים מכל תאוָה שהיא בעולם הגדול של הכיבושים, האפשרויות, ההפתעות.

“חיל הרגלים זה דבר איום”, אמר לו מפקד הסיירים, “אבל א־דיר, אני אומר לך, א־דיר! (אחר־כך פּזל אליו ואמר:) אין בעולם דבר מוסרי יותר מאשר חיל הרגלים.”

הוא חייך. הרגשה זו תפסה בלב כולם, כפי הנראה. הם התבוננו על העקלתון של פרודות־אדם הנאבקות אחת־אחת עם החולשה, עם הכפייה, עם המאמץ הגובל בטירוף. לרגע עלתה בתוכם אהדה עמוקה, זו שתפסה בלב הראשונים (אחים לנשק). לרגע נתבטלו בפני אלה שעושים את החלק הקשה של המלאכה.

העקלתון חתר על פני השביל ונפתל במעלה הצוק. אי־שם מעדה רגל, וראש צנח אל סלע, וכל תאי הגוף נמתחו במאמץ כביר, להגיע בסוף הנתיב אל קץ כל המסע, אל סוף כל המסעות שבעולם, אל הסוף (ואולי – מוות). השיא היה צריך להיות האושר, אושר־שילומים מחוּיב המַכאוב – (מים). זרימה אדירה של מיםמיםמים, שוטפים בכל, מתנחשלים, גורפים, ומתעלפים לבסוף במישור אגם שקט. אפס רצון ורוח קרירה נושבת.

לפתע הופיע פסח (פיסח). לעייפות אין שליטה עליו, הרהר. הוא דירבן את האנשים כמחַמר, הוא היה שוקק להיטות, להגיע, להקדים להגיע, לרוץ. קטן ומַקריחַ ומשולהב, כמו גלוּלָה של מרץ, סער בכּל, התנוסס בכּל, ומעילו מתנופף אחריו כדגל. לפתע שר, לפתע קרא משהו, או נשא נאום קצר ביידיש, ולפתע פרש על פניו אותו חיוך־עוללים משונה, ספק־טהור ספק־אידיוטי.

כעבור זמן נתקבצה הפלוגה. הג’יפּים החלו לנוע במורד הניקבה. פיסח, לוהט מרוב התרגשות, ביקש רשות ממפקד הפלוגה, טיפס על אחד הג’יפּים. כל הדרך לא חדל מלפטפט בהתרגשות, משל חדוַת־כיבוש זו רכושו האישי היא. הוא ניסה להלהיב אותם, אך הסיירים נשארו אדישים כשהיו. השמחה שלהם מפכּה מתחת לעור.

במפתיע, כמו מעֵבר לפרגוֹד שנתמוגג פתאום, נגלה לעיניהם, מעבר לצוקי־התזזית השחורים של אבני השחם, מפרץ כחול. עד־מהרה הגיעו למשטרה. לא נמצאה שם נפש חיה. האויב נסוג ללא קרב.

מוקשים לא נמצאו שם. באמצע החצר נזדקר תורן חשוף. גמרו אומר להניף דגל, אך לא נמצא בכליהם. מישהו נטל אגד־חבישה והחל מושח אותו בדיוֹ. המגן־דוד נתמסמס בצורת עיגול ואלו בשביל שני הפסים לא הספיק הדיו, לפיכך נמצא האחד עבה מן השני. כשפרשו את הדגל נתברר כי הפסים עקומים. אף־על־פי־כן הניפו את הדגל הזה.

לא היו במקום אנשים כדי טכס, הטכס גם איננו טבוע בדמנו. שלושה־עשר איש היו שם. ארבעה אחזו במוֹט וחמישי טיפס למעלה לקשור את הדגל. ארבעה הלכו לתצפּית, ושלושה עמדו והתבוננו. איש אחד עמד דום בחרדת־קודש ושר את התקוה לבדו, ברגע שהונף הדגל הלאומי בסוף המסע – פיסח.

אחר־כך פשט את בגדיו. צינת ערב לחה ירדה מן ההרים. רגע הבהיק לובן גופו בירוק צהבהב, רגליים עיקלוֹת, לא משׂוֹערות, רזות, איברים רפויים, וקפץ המימה.

ברגע הזה הספיק הוא להרהר בזאת. שניהם, הוא וחברו, רבצו על החוף והתבוננו בו. המבט אמר הכל. צלקות־הגבורה על גופו הדל ראויות היו לרחמים ולא להערצה. אלה היו פצעים גדולים ומכוערים בגון סגוֹל מחמת הקור. שוב העליבה אותם צורתו. הם התבוננו בו במשטמה והלָה הבחין משהו. עיניו הקטנות והמתרוצצות קפאו רגע בתבונה חריפה. הצלקות יש להן נחיתוּת כשלעצמן. מן־הסתם לא יכול לשאת את מבטיהם. הוא יצא מן המים והרים את בגדיו מן הארץ, שוב שימט אותם ועמד להתייבש ברוח. עיניהם ביקשו שיסתלק. הכל היה גדול לנגד עיניהם: ההרים אדירי הצורה, סלעי השחם הכבדים הבוערים באש של־ערבית, הים הסגול העמוק, המרחב לבלי־גבול והאויב בדמות אניות־המשחית המבהיקות בלובן עשיר גאֶה. שניים היו מכוערים בעולמם: גופו החיוור־חולני, ודגל־הדיו שנתקפּל על התורן ולא נתנפנף. זה – הגבורה. וזה – משׂאת־הנפש.

“בצבא האדום הוא היה קצין,” אמר לו לפתע חברו ושחק: “תאר לך אדם שאין לו כלום בעולם הזה, אפילו לא נפש אחת…”

בזה הגיד הכל, כל מה שהקנאה עשויה להגיד, כל מה שמכוער, כל מה שצר־עין בהתבוננותם. רבוּתא היא להיות אמיץ־לב כשאין לך להפסיד אלא עורך־לבשרך (אין לו בחורה, מן־הנמנע שתהיה לו בחורה). (טוב שהיתה לי נערה כל זמן המלחמה, הרהר, אחרת הייתי נהרג).

הלָה לבש את בגדיו, חבש את כובע הפלדה ובעוֹברו ליד דגל־הדיו חזר והצדיע. עתה היה מגוחך, הם שחקו ונתפרקו מאיזו מועקה. הוא ניגש וישב אצלם. זה היה תמוה. מעולם לא ניסה לבקש את קרבתם, לא דיבר בסיגנונם, לא אמר דחילק. כדי־רגע חשו שוב עליונות, עצמאותו ותקיפותו שוב לא העלו את חמתם.

“המלחמה דבר נפלא, אה? איזה אפשרויות? איך הייתי מגיע לכאן אחרת?”

ולפתע, כאילו תפס אותם בגניבה: “והעיקר שאתה יכול להקריב את החיים שלך בלי לחשוש, בלאו־הכי אין לאף אחד צורך בהם.”

אמר, בלא מרירות, בלא כאֵב מסותר. הוא התלוצץ, ודומה, על־חשבונם התלוצץ. הוא פרש לפניהם אותה “חכמת חיים בגרוש וחצי” (כפי שהוא כינה זאת בינו לבין־עצמו: ערך למילון־כיס של נשים קנטרניות), הוא ליגלג עליהם, הוא ניסח את מחשבותיהם בגסוּת, בלי פיקחוּת להסתתר מאחוריה, מעורטלת, נבזית, טפשית.

ו“בפרט שאין לך בחורה… חַ, חַ, חַ…”

הוא הרגיש, פניו מחוירות. הלה, ממש, ניחש את מחשבותיהם. ברגע שנתערטל ידע בדיוק מה מקנן במוחותיהם, הוא התנצח עמהם ברוב־בטחון, כאילו שיתפו אותו בשיחתם. אחר־כך הוציא תמונה מכיסו, וכאילו לסיים את ה“ויכוח” ולנצח אותם בנימוק־אחרון, הראה להם דמות נערה בעלת פנים יפים ורכים.

“זאת הבחורה שלי,” אמר, בלי גאוָה בענייניוּת.

הוא חש עצמו דרדק שנתפס בקלקלתו. התבונן בנערה שבתמונה באי־אמון, ובמשהו־הערצה לזו ששימשה קרבן־חטאת של כל היפים ויהירים, ויכלה להתגבר על הגסות של עולם המושגים ה“גברי” שלהם. אף־על־פי־כן, הרהר, אמרתי בלבי: קרבן. האם היא יכולה לשכב עמו. עם הרוח לא שוכבים, חחחח. אבל אם הרוח שלך היא גוצית, ומזוהמת, וגועלית….

“מה אמרת, גועל נפש,” שאל אותו חברו.

“המלחמה, נתכוַנתי,” אמר.

רוח קלה נתנשבה ודגל־הדיו נתנפנף ברוח.

“צריך לשים חדש, אמר פיסח, זה לא דגל זה.”

 

 

 

 

אלכסנדר יולין  המודל לגיבור "דגל הדיו " מתרחץ במימי הים לפני או אחרי טקס "דגל הדיו"

קראו  גם:

אלכסנדר יולין בויקיפדיה 

הקצין הישראלי שהפך למרגל 

 

 

"הנפת דגל הדיו " ציור של צבי גרא מהספר של מנחם תלמי   כך לחם ישראל :   פרשיות מלחמת העצמאות /    תל-אביב :   יזרעאל,   תשי"ג 1953

כתב העת "עכשיו" ואני -לרגל אירוע ההצדעה לשישים שנות כתב העת "עכשיו" בעריכת גבריאל מוקד

בשני במאי 2018  הנחיתי  בבית ליוויק בתל אביב אירוע לכבוד מלאת שישים שנה לפירסום הראשון של כתב העת הספרותי החשוב מאוד "עכשיו" בעריכת גבריאל מוקד. את האירוע יזמתי אני בשיתוף פעולה עם עמותת "יקום תרבות " .

"עכשיו" ממשיך לצאת עד היום ולרגל צאת הגיליון החדש שלו אירגן "יקום תרבות " את אירוע ההצדעה ל"עכשיו" ולעורכו הוותיק והנצחי גבריאל מוקד. .

כתב העת  "עכשיו" נוצר לראשונה ב-1958 בידי גבריאל מוקד ,אז סטודנט צעיר שהיגיע רק כמה שנים קודם לכן מפולין כילד שאף אינו יודע עברית !

זוהי תופעה מדהימה שאולי אין לה מקבילה שאדם שהיגיע כילד לארץ זרה שאף אינו יודע את שפתה הפך לדמות מרכזית בתרבות של ארץ זאת שאת שפתה למד בכמה חודשים.

בהתחלה ולאורך הדרך היו למוקד  שותפים חשובים שונים כמו המו"ל הראשון ברוך חפץ ,כמו נתן זך כמו יהודה עמיחי כמו דן מירון ,כמו ירון גולן כמו רקפת ידידיה כמו רן יגיל ואחרים .אבל הוא תמיד נשאר הרוח החיה במשך שישים שנה. .

כתב העת הזה המשיך לשרוד במשך שישים שנה של תהפוכות ולהמשיך להגיש  לקוראים ספרות עברית מעולה ותרגומים טובים מאוד ותרבות בכלל.

אני נתקלתי בכתב העת הזה בסוף שנות השבעים בחדר הקבלה של רופא שיניים שם נתקלתי בגיליון של כתב העת שלא שמעתי עליו מעולם ,לא עליו ועל על כותביו.העטיפה לא הייתה מושכת במיוחד אבל האלטרנטיבות היו גליונות "לאישה " שהיו מפוזרים שם בכל מקום. אז התחלתי לדפדף ולעולם לא הפסקתי מאז.

את עיני צד תחילה סיפור מדע בדיוני למבוגרים של סופר שלא שמעתי עליו עד אז בשם רוברט שקלי שסיפר על מחשב יודע כל שמסוגל לענות על כל שאלה ,אבל צריך לשאול אותו את השאלה הנכונה…

היום אני יודע שהסיפור הזה,סיפור המדע הבדיוני למבוגרים הראשון שקראתי בשפה העברית  שימש כמקור השראה לסדרת רדיו ולספר ולסרט בשם "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה " של דוגלאס אדאמס.

המשכתי לדפדף .מצאתי שם מאמר של אדם שלא שמעתי עליו בשם דוד אבידן .זה היה תיעוד של שיחה שלו עם מחשב אלקטרוני .

אבידן אפילו חזה  שם שיום יבוא והוא יכתוב שירה לא על מכונת כתיבה אלא על מחשב!

Related image

המשכתי לדפדף היה שם שיר של אותו דוד אבידן בלתי מוכר שהדהים אותי :

ועכשיו אבידן דוד

גוזר על עצמו שיכחה

ונזכר בעצמו מחדש

בעוד אלפיים שנה

ועולה מן המוות חלש

בעיניים דבוקות משינה

ושותה מיים שקופים

ונושם צי חלל רחוק

ורואה חיים יפים וחשופים

חיים ללא סדר וחוק

ואז הוא מחליף איתם

מילים אחדות בשפתם

על דוד אבידן קראתי מאז רבות וקראו עליו כאן "האיש שבא מהעתיד ".

החוברת הזאת "פתחה לי את התודעה" פשוטו כמשמעו ומאז לא הפסקתי לקרוא את "עכשיו".

בין השאר שמתי לב לעובדה המוזרה שכמה מהרשימות בגיליון ומאמרי המערכת ולרוב הלוחמניות ביותר שהיו חתומות תמיד תחת שמות מוזרים היו זהות בסגנונן לרשימות שנכתבו תחת השם "גבריאל מוקד". ולבסוף הבנתי שאותו גבריאל מוקד חייב להיות הכותב של הרשימות האחרות בשמות בדויים שונים.

ומאז התחלתי להתעניין בפענוח זהויות של כותבים בשמות בדויים שונים..

ראיון מקיף שלי עם אותו גבריאל מוקד קראו כאן :

איש החרב 

תוכלו לשמוע אותי מספר על כך כאן :

אלי אשד מספר על כתב העת 'עכשיו' ותולדותיו

אירוע "עכשיו" התקיים בהצלחה גדולה והוסרט .

תוכלו למצוא כאן את ההסרטה שלו כולל הרצאת הפתיחה שלי שבה אני מספר על ההיסטוריה של "עכשיו" וגם על הקשר שלי אליו :

שישים שנה של "עכשיו":האירוע המוסרט 

Image result for ‫אלי אשד גבריאל מוקד‬‎

אלי אשד מנחה אירוע עם גבריאל מוקד 

 

שישים שנה עם כתב העת "עכשיו"

Image result for ‫עכשיו כתב עת‬‎

את כתב העת הספרותי "עכשיו" אני  מכיר מאז שנות השבעים כשהייתי נער.

יום אחד פתחתי גיליון ( מספר 33-354 במיספור שיצא לאור ב-1974) מצאתי שם סיפור של סופר אמריקני לא מוכר לי בשם רוברט שקלי סיפור על מחשב על שלכאורה עונה על כל שאלה בשם "לדעת לשאול ".

ניתקלתי שם גם בראיון של אדם לא מוכר לי בשם  דוד אבידן עם מחשב  שהופיע תחת השם "האני המתקתק מול האני האלקטרוני " ,ובו אבידן העלה את העיון המדהים שיום יבוא והואלא יתקתק  יצירות במכונת כתיבה אלא דרך מחשב.

Related image

.היו שם גם שירים של אנשים לא מוכרים גם הם עם שמות כמו יונה וולך ,משה בן שאול ,אהרון שבתאי ,ומאמר חוצב להבות של אחד גבריאל מוקד שלימד אותי מושגים לא ידועים עד אז כמו "תרבות ישראלית ".

החוברת הזאת פתחה בפני עולם חדש .ולא אחד אלא רבים מהם. .

מחר אני מנחה אירוע של שישים שנה לכבוד הופעתו הראשונה של כתב העת "עכשיו  בעריכת גבריאל מוקד :והנה הפרטים :

אנו שמחים ונרגשים לבשר שב-2 במאי, יום ד', יתקיים בבית לייוויק ברחוב דב הוז 30 בתל אביב  אירוע מחווה והצדעה של "יקום תרבות" בשיתוף עם בית ליוויק לכתב העת הוותיק "עכשיו" ולעורכו  גבריאל מוקד, המחזיק בשיא עולמי בעריכת כתב עת לאורך תקופת זמן ניכרת.

בערב זה שאתו מארגן ומנחה אלי אשד העורך של "יקום תרבות "  יופיעו יוצרים שונים, ביניהם אילנה יופה, מאיה בז'ראנו, אריק א., עמוס אדלהייט, רועי ארד, עודד כרמלי,  ללי ציפי מיכאלי , דפנה שחורי, יונתן אנוש ואחרים, שיקריאו ממיטב השירה והיצירה שפורסמה ב"עכשיו", כתב העת שהוביל וקבע את המהלכים השונים של הספרות העברית וגילה את יוצריה הבולטים ביותר לאורך שישים שנות קיומו.

בערב יוקראו ממיטב משיריהם של של יוצרים דגולים בתרבות העברית – אלו שעשו אותה למה שהיא היום, ביניהם: דוד אבידן ,ייוה וולך ,דליה הרץ ,אריה סיוון ,משה דור ,נתן זך ואחרים.

בערב: הרצאה של גבריאל מוקד על תולדות  כתב העת "עכשיו" ועל סכסוכים ומאבקים שונים שבהם היה מעורב, הרצאה של אלי אשד על הרוח המערבונית של "עכשיו" לדורותיו, וכן הרצאה של עמוס אדלהייט , אשר ידון בהתפתחות הפרוזה והשירה  שפורסמה בכתב העת "עכשיו" לדורותיו.

את הערב תלווה בשירים מולחנים של משורריי "עכשיו" הזמרת ירונה כספי .

התכנסות: 18:30.

פתיחה: 19:00.

הציבור מוזמן בחום לאירוע חד-פעמי ויחיד במינו שהעבודה עליו נמשכת מזה שישים שנה, בתקווה שתימשך עוד שנים רבות!

דמי כניסה : 20 ש"ח

פרטים  עלהאירוע יש כאן 

נאוה סמל ,טרזן, ואני

Image result

הסופרת נאוה סמל נפטרה  ב-2 בדצמבר 2017  בגיל צעיר כתוצאה ממחלה קשה.

היכרתי אותה מזה שנים רבות  מספרים שונים שלה.

 

תחילה מספרה לילדים  "לעוף מכאן " על ילדה בשנות החמישים שמאמינה שדייר מוזר בשכונה ילמד אותה את סוד התעופה.

Image result for ‫לעוף מכאן‬‎ Image result for ‫לעוף מכאן‬‎

ולאחר מכן מספרה "ראלי מסע ומטרה" ( 1993)  על חבורת זוגות שיוצאות לחפש מטמונים היסטוריים בארץ ביום העצמאות ואגב כך חושפים דברים שונים על עצמם.

 

את נאוה סמל פגשתי לפני  ב-1996 במהלך המחקר שביצעתי על הספר "טרזן בארץ הקודש" ספר שעסק באלף החוברות והסיפורים המרובים שהופיעו על איש הקופים בשפה העברית.

Johnny Weissmuller and Nimrod the famous Israeli Statue by Izchak Denzinger from 1939

 

ובדיוק בעת המחקר שבמסגרתו חיפשתי כל פריט דפוס שהזכיר את השם "טרזן " בשפה העברית היא פירסמה את ספרה  "אישה על הנייר" ( 1996) שעוסק בנער מעריץ טרזן שנאלץ להתמודד עם המציאות הקשה של תקופת המנדט בארץ ישראל  אם כי הוא מעדיף את המציאות של סרטי טרזן של ג'וני וייסמילר שבמסך הגדול.

Image result for Bride on Paper Nava Semel  Related image אשה על הנייר / נאוה סמל

עטיפות של מהדורות  בשפות שונות של "אישה על הנייר"

בעקבות קריאת הספר שהדהים אותי בגלל הרלבנטיות של נושאיו לספר המחקרי שעליו עמלתי בעת פרסומו  נפגשתי עם נאווה  שהתגלתה כחובבת טרזן גדולה בפני עצמה (!)

הייתה זאת הפתעה עצומה לגלות אישה ידועה שהודיעה שהיא אהבה סיפורי טרזן בילדותה ואף בבגרותה.

יותר מכך היא  מסרה לי בנדיבות  חומרים חשובים על סרטי ג'וני וייסמילר והתקבלותם בארץ ישראל  שהיא אספה לאורך השנים.

בשיחה שהייתה ביננו בבית קפה תל אביבי היא התגלתה גם כחובבת מדע בדיוני ואף של סיפורי היסטיוריה חלופית והחלפנו רעיונות בנושא.

אך נראה שיותר מכל סמל התפרסמה עד היום כסופרת הבולטת ביותר של נושא  "הדור השני " לשואה .

זיכרון השואה

 

ספרה "כובע הזכוכית" מ-1985 היה  ככל הנראה הספר הישראלי הראשון שעסק בנושא הדור השני של ניצולי השואה .נושא זיכרון השואה הוא נושא שהעסיק אותה מזה שנים רבות כבת לניצולי שואה יצחק ארצי שהיא כתבה ביחד איתו את הספר "דווקא ציוני".

מבין כל ספריה עניין אותי במיוחד הספר "צחוק של עכברוש " והאופרה שהתבססה עליו שסמל כתבה על פיו ביחד עם גיסתה אלה -מלך שריף..  הספר כולל כמה סיפורים על השואה , כולל סיפור  שהיה כשנכתב עתידני שמתרחש בשנת 2009 . וסיפור נוסף שמתרחש בשנת 2099 ודן בשאלה כיצד תוצג השואה בעתיד הרחוק שבו תישכח כמעט לחלוטין.בספר ובאופרה  חוקרת סמל את תופעת הזיכרון והשיכחה של השואה על כל היבטיה מזיכרון ושכחה אצל הניצולים וכלה בזיכרון ובשכחה של העתיד הרחוק לגבי השואה ולגבי העבר בכלל. ב "צחוק של עכברוש " הלכה סמל כמה צעדים קדימה וניסתה לחשוב בפעם הראשונה בספרות העברית  כיצד יתמודדו בני הדור העשירי לשואה בשנת 2099 עם נושא השואה, כיצד יוכלו בעתיד לזכור ולהבין את השואה עם כל האמצעים הטכנולוגים המתוחכמים  שברשותם שביכולתם לחשוף את המציאות אבל בו בזמן גם להסתיר אותה או מה שגרוע יותר לשנות  ולעוות אותה מעבר לכל הכר.

 

צחוק של עכברוש    Image result for Bride on Paper Nava Semel

על  פי ספר זה של נאווה  והאופרה שהתבססה  עליו  כתבתי מאמר ביקורת ארוך שאותו אפשר למצוא כאן ועליו הגיבה בתגובה ארוכה.

לימים התברר לי שהספר והאופרה התבססו על זיכרון של אלה מלך -שריף של פרשה שהיא חשפה לגבי אביה בימי השואה.

הבמאי אבי נשר עשה על כך סרט ידוע בשם "חטאים " שלקראת עשייתו  הוא ראיין  גם אותי אם כי אז עוד לא ידעתי על הקשר של סמל והסיפור הלכאורה בדיוני  שכתבה לכל העניין.

העניין התבהר לי רק תוך כדי הצפייה בסרט עצמו וההשוואה של עלילתו עם עלילת הספר של סמל והאופרה.

 

 ההיסטוריות החלופיות של ישראל על פי נאווה סמל 

Image result for Nava Semel And the Rat Laughed אישראל

אולי גם בעקבות השיחה שקיימתי עימה בנושא,נאווה סמל פירסמה מאמר  מרגש  של היסטוריה חלופית על הרצל שחיבבתי מאוד  " בארץ על תנאי : E.MAIL  להרצל " שהופיע במגזין הספרותי "מאזניים " בגיליון של אפריל 1997.

שם היא מנסה לדמיין כיצד היה הרצל מתקבל אם היה מופיע היום  בעידן  הפוסט ציוני ושולח אז את כתב היד שלו של "אלטנוילנד "  לפירסום.

קודם כל השמות הגרמניים של הדמויות היו חייבים להיות מוחלפים בשמות עבריים והמשרת הכושי מוחלף במשרתת פיליפינית ..השפה הגבוהה של ספרו  של הרצל חייבת תהיה להיות מוחלפת בעברית נמוכה .ועל מנת לקדם את ספרו יאלצו הרצל והיחצ"ן שלו לחזר על פתחן של תוכניות  אירוח בטלוויזיה מכשיר שהוא דווקא לא חזה אם כי היה מודע היטב לכוחם של כלי התקשורת בהעברת מסרים.

בכתבות לעיתוני סוף השבוע יהיה הרצל כחלק מהפירסום נאלץ לחשוף את סיפור נישואיו האומללים לאישתו ולהתוודות על ילידיו שאחת מהן התמכרה לסמים והשני ירה בעצמו ביום קבורתה הכותר הגרמני של ספרו "ארץ ישנה חדשה"  יוחלף בעברית החדשה לכותר מושך יותר "ארץ על תנאי " כותרת שלה יש סיכויים למכור בעידן הפוסט ציוני אם לא בסטסלר " לפחות ספר פולחן.

לאחר מכן היא כתבה עוד ספר מעניין של היסטוריה חלופית.

"אישראל(ידיעות ספרים, 2005) שבו דמיינה הווה שבו הוקמה מדינת אררט יהודית בשטח ארה"ב בידי מרדכי נח בראשית המאה ה-19 .  שיוצא מנקודת ההנחה שתכנית של הפוליטיקאי היהודי האמריקני מרדכי  עמנואל נח מ-1825 – להקים מדינת מקלט יהודית באי אררט שבמדינת ניו יורק, ארה"ב, התגשמה, וב-1825 הקים את אררט. אך למעשה קריאתו ליהודי העולם לעלות ולהתיישב באי המקלט לא נענתה ואיש לא בא.

בספרה של סמל התכנית התגשמה והעלילה מתרחשת בספטמבר 2001 – במציאות מקבילה שבה קולו הקורא של נוח נענה וכל יהודי העולם אמנם באו להתיישב ב"אררט". אישראל היא מדינתם החוקית כמעט מאתיים שנה, ואילו ישראל המוכרת לנו לא הייתה מעולם ונמחקה מן ההיסטוריה.

בצירוף מקרים מוזר ה-15 לספטמבר  יום הולדתה הוא גם יום השנה להנחת אבן הפינה למושבה אררט בידי מרדכי עמנואל נח שסמל דימיינה את ההיסטוריה שלה בעולם מקביל.

לצערנו נאוה סמל נפטרה ושוב לא יצאו מפרי עטה ספרים מעוררי מחשבה נוספים כמו "צחוק של עכברוש" אבל גם מה שכתבה מספיק לכל סופר.

וקיראו על כך עוד :

פרויקט אררט של מרדכי עמנואל נח

Nava Semel Israeli author, playwright, screenwriter and translator.jpg

נאוה סמל

הרופאים הרפואה ועולם הספרות היפה -סקירה על :הרהורים על ספרות ורפואה-דילמות ביחסי רופא-חולה מאת ד"ר לימור שריר

כל בני האדם זקוקים לעזרת הרופא שיקל על סבלו, יביא מזור לתחלואיו ואף יציל את חייו .

לא מעט סופרים היו רופאים. מה אנו יודעים באשר לזהותם, לסגנון כתיבתם, לנושאים שבהם עסקו, האם שילבו מקרים בהם פגשו בעולם הרפואה בכתיבתם וכיצד השפיע הרפואה על כתיבתם?

בספרה החשוב, המאתגר והמעניין של ד"ר לימור שריר, הרהורים על ספרות ורפואה: דילמות ביחסי רופא-חולה. ( הוצאת הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב, 2016 ) המחברת פורשת בפנינו בצורה ייחודית  את הזיקה בין הספרות והרפואה, תחום שהוא נדיר ביישומו. יתכן והפרספקטיבה המשלבת ספרות ורפואה מקורה  באישיותה של הכותבת, שבהכשרתה המקצועית הוא רופאה, אך עיסוקה בשנים האחרונות הוא כתיבה (הן של ספרות בדיון, והן ספרי הגות ומחקר, שהטקסט שלפנינו מציג בבהירות דואליות זו).

ד"ר לימור שריר פרסמה רומנים וקבצי סיפורים שזירת התרחשותם היא נפש האדם וביניהם שזור מבלי משים עולם הרפואה אותו היטיבה להכיר בהיותה רופאה .ספרה הנוכחי הינו ספר עיון והגות העוסק בחיבור שבין ספרות, פילוסופיה ורפואה . קדם לו ספר הגות מקורי ומעניין: מרטין בובר- מבט מקרוב שבו מתארת שריר את הפילוסוף הנודע מזווית אישית באמצעות שיחות שניהלה עם נכדתו וחושפת בפני הקורא מאורעות ותכונות אופי שלא נודעו באשר למרטין בובר ולמשפחתו מעבר לניתוח משנתו ומחקריו שמופיעים בצורה מעמיקה בספרה.  (ראו את המבוא שלו כאן )

ספרה הנוכחי על ארבעת כרכיו ועשרת שעריו, הינו מאגר אנציקלופדי של ידע בנושא ספרות ורפואה שנאסף ונחקר על ידי הסופרת כדי להנחיל אותו לאחרים.

בהיבט הספרותי, לבד מקטעים פואטיים, מכיל הספר דוגמאות רבות ליחסי רופא-חולה בטקסטים של סופרים קאנוניים וידועים בסצנת הספרות המקומית והעולמית. ד"ר לימור שריר עורכת מחקר מעמיק ומקורי בסוגיה זו ביצירותיהם של א.ב. יהושע, עמוס עוז, חיים באר, דן בניה סרי, אלי עמיר, ואף בוחנת את ייצוג העולם הרפואי ביצירות פרי עטה.

מעניינת היא התייחסותה לסופרים שהיו רופאים בתקופות היסטוריות שונות . אציין סופרים רופאים שכתיבתם קרובה ללבי:  הסופר  הצרפתי  פרנסואה רבלה- מחבר סיפורים סאטיריים על הענקים גרגנטואה ופנטרוגאל במאה ה-15, שנחשב לאחד מאבות הספרות הצרפתית המודרנית. ארתור קונן דויל- יוצרו של שרלוק הולמס ומארג ספרות הבלשים שהיא כה חביבה עליי, ארתור שניצלר- הסופר האוסטרי-יהודי ועוד רבים אחרים.

הסופרת מתבוננת בעולם הרפואה דרך יצירות הלקוחות מהספרות העולמית, מחזות ויצירות קולנועיות . היא עורכת דיון מעניין במובאות מכתביהם של אנטון צ'כוב, (חדר חולים מספר שש), אקסל מונטה ( מגילת סן מיקלה), ארצ'בלד ג'וזף קרונין ( דרכו של שנון), וויליאם קרלוס ויליאמס (סיפורי רופא), מיכאיל בולגקוב (רשימותיו של רופא צעיר), יאנוש קורצ'אק (כאשר אשוב ואהיה קטן) ועוד.

( גילוי נאות: מאמר שלי בנושא ספרי הילדים של יאנוש קורצ'אק  מצוטט בספר).

המחברת מתעמקת בספרו המונומנטלי של אלבר קאמי "הדבר" שבו מוצג רייה הרופא כדמות מוסרית בעליל הנלחמת נגד המַרְעִין בִּישִׁין של המוסדות החברתיים. החברה הממוסדת ובעיקר, מוסדותיה רואים את האינטרסים הצרים שלהם ולא את טובת הציבור או החולים כיסוד מוסד של מלחמת הרופא האידיאליסט נגד פגעי החברה.

בהיבט הרפואי-מדעי ניתן להבחין לא רק בסקירות היסטוריות של מחלות וניסיונות לבאר את פשרן מהתחומים של פסיכיאטריה, מחלות זיהומיות (שחלקן פס מן העולם), נוירולוגיות ואחרות לצד ניתוח אספקטים רפואיים-מדעיים בפני עצמם וגישות חדשניות המתייחסים למחלות נפוצות בימינו. בחלק זה ניתן גם ייצוג לאסכולות שונות בכל תחום. כך, למשל, לצד התייחסות מעמיקה לפסיכיאטריה, מצד בכירי התחום, ישנה גם התייחסות לאסכולת האנטי פסיכיאטריה, מהלך שלא רק מגוון ומעשיר את הדיון, אלא מציג את המורכבות של התחום. מורכבות זו מוצגת באופן מרתק בדיונים שונים ומרתקים שעורכת ד"ר שריר עם  אנשי ספרות, מדע ורוח ביניהם בולט הדיון עם פרופ' שלמה גיורא שוהם על סטייה, טירוף ויצירה.

בנוסף לסקירות ההיסטוריות מופיעים בספר אזכורים של היפוקרטס וגלנוס, שבועת הרופאים, הקורפוס ההיפוקרטי, המוח בעידן העתיק, ההיסטוריה של השיגעון ועוד. קוראי הספר יופתעו להיווכח כי דילמות שהעסיקו את הרופאים במהלך ההיסטוריה רלוונטיות גם בימינו.

מעניינת במיוחד התייחסותה הרב-מימדית של המחברת לדמותו של הרופא הנבחנת בספר דרך נקודות מבט היסטוריות, אתיות, ספרותיות ופואטיות כאשר לצד ההיבטים ההומניסטים, האידיאולוגיים, האלטרואיסטים והגדולה שבדמותו (הרמב"ם) נבחנת ביקורת על דמותו החוטאת בחטא ההיבריס,(עגנון), על "הטוב שברופאים לגיהנום" (תורה ותלמוד) על פחדיו וחוסר הביטחון שהוא מפגין בעת הטיפול בחוליו ( בולגקוב), על מצב בריאותו ( רבלה) על חמדנותו ( מולייר), על נטייתו  הפטרנליסטית (קרלוס ויליאם), על אכזריותו (פוקו) ועוד. באופן זה המחברת מרחיבה את תחום המחקר לא רק לדמותו של הרופא בעיני מטופליו אלא גם כיצד היא נבחנת  בעיני עצמו ואיזה מקום הוא תופס  בחברה בתקופות היסטוריות שונות.

בפרק מיוחד עוסקת המחברת בהיבטים אתיים של העיסוק הכולל ברפואה. במסגרת זו מופיעים בספרה של שריר הדיונים המוכרים במוות, המתות חסד, אתיקה רפואית, ההתייחסות המשפטית למוות (חוק החולה הנוטה למות, חוק זכויות החולה, אמנות אתיות בין רופאים לחברות תרופות, ועוד). בנוסף ישנן גם התייחסויות לדילמות אתיות, כמו זו שערכה ד"ר שריר בדיון עם פרופ' יוסי יזרעאלי באתיקה במחזות פירנדלו ואיבסן.

בשער שנושאו רופאים בתקופת מלחמת העולם השנייה מנתחת המחברת את דמותו של הרופא בשואה כאשר לצד הרופא שדבק בשבועת היפוקרטס נולד סוג אחר של רופא הבוגד בשבועתו ובייעודו והופך למרצח. מעניין במיוחד הוא תיאור דמותו של רופא אוסטרי לא יהודי בתקופת אוסטריה של היטלר, גיבור ספרה של ד"ר לימור שריר: "הבית על האגם" המתלבט ומתחבט בבעיות של מוסר ומצפון, בשיגעון האישי ובשיגעון הקולקטיבי.

ספרה של ד"ר לימור שריר הרהורים על ספרות ורפואה- דילמות ביחסי רופא חולה נולד בהשראת קורס ספרות ורפואה אותו תכננה ד"ר לימור שריר במיוחד לסטודנטים לרפואה בפקולטה ע"ש סאקלר בהיותה בוגרת שלה.

%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%a8%d7%a2%d7%9d-%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%a1-%d7%a2%d7%95%d7%96

לימור שריר עם עמוס עוז בקורס "הרפואה והספרות " וסטודנט ששואל שאלה.

ד"ר שריר  אף מנהלת את הקורס  שזוכה להצלחה רבה באוניברסיטת תל-אביב מ-2010 – זה שבע שנים . במסגרתו היא מפגישה את הסטודנטים עם סופרים, משוררים , אנשי הגות ואתיקה לצד רופאים בכירים. באמצעות מפגשים אלה, סוברת ד"ר שריר יבינו הרופאים לעתיד כיצד מתייחסים לעולם הרפואה אלה שמעברו השני של המתרס.

אומרת שריר: "במסגרת קורס ספרות ורפואה אני חושפת את הסטודנטים לטקסטים ספרותיים כגון אלה שעיקרם דו-שיח אנושי: סיפורת המעודדת דיאלוג עם קוראים רבים וסיפורים על רופאים ועל מחלות, שירה החשופה לפרשנויות שונות. לימוד מעין זה נועד לשכלל לדעתי את יכולתם של הסטודנטים לרפואה להתמודד בעתיד עם מצבים שבהם עדיין לא נתקלו במציאות. מעבר להעשרה התרבותית שאליה נחשפים הסטודנטים במהלך הקורס אני סבורה שתיאור ספרותי חי של המחלה והרגשת החולה מקבֵּע בזיכרונו של הסטודנט לרפואה את סימניה השכיחים ואת התנהגותה ומעצים את התיאור היבש של התסמינים ומהלך המחלה שהוא נתקל בהם בספרי הלימוד. כמו כן מגביר את רגישותם של הרופאים המתלמדים לחוויותיו של החולה, ומשפר את יכולתם להתמודד עם בעיות אתיות ואת יכולתם הקלינית מעבר לשיפור בתפישת הרופא את מקצועו והגברת יכולתו ליהנות מעבודתו השוחקת".

כאמור, חשוב לזכור שלימור שריר עצמה אינה "רק" רופאה אלא גם סופרת בולטת  בספרות העברית שעסקה רבות, מטבע הדברים, ברפואה ביצירתה. בסדרה אפשר לקרא גם מאמרים של כותבים אחרים על יצירותיה, כמו חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין.

%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%a8-%d7%a2%d7%9d-%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%95-%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%a1%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3

לימור שריר בקורס עם הרופא הסופר ד"ר עידו נתניהו והמרצה לפילוסופיה פרופסור יוסף אגסי 

ד"ר שריר הבהירה בהקדמה לספר שהוא מתוחם לקורס ספרות ורפואה ולכן יעסוק בעשרה שערים ואין היא יכולה לעסוק בכל תחום ותחום של ספרות ורפואה אך מכיוון שד"ר שריר מתכוונת להמשיך את הסדרה הייתי רוצה לראות בה התייחסות לנושאים נוספים.

ד"ר שריר התייחסה בהרחבה ל"הדבר" של אלבר קאמי אך הייתי רוצה לקרא על ההתייחסות למגיפות בספרות האימה  ובספרות  המותחנים והמדע הבדיוני. ישנן  יצירות חשובות בז'אנרים אלו על הנושאים הללו, שמן הראוי היה להתייחס אליהן כמו כן, אין התייחסות לסופרים שאינם דווקא מלב לבו של הממסד הספרותי אבל תרמו תרומה חשובה להצגת הרפואה בספרות לקהל הרחב למשל סופר המדע הבדיוני ה.ג. וולס שלמד ביולוגיה. הייתי רוצה לדון עוד בספריו של קונן דויל המוזכר בספר.

לסיכום מדובר בסדרה אנציקלופדית פוקחת עיניים העוסקת בתחום חשוב מאין כמוהו ושמשום מה כמעט לא עסקו בו בחקר הספרות ( או בחקר תולדות הרפואה). אחרי שקראתי את ארבעת הכרכים שוב לא אבחן באותה   הדרך את הרפואה וגם לא את הספרות.

 

ראו גם:

ההקדמה של לימור שריר לסדרה

את הספרים אפשר לרכוש כספרים אלקטרוניים כאן

רפואה וספרות – תרבויות נפרדות ? מאמר מאת לימור שריר

ראו עוד על לימור שריר:

לימור שריר בלקסיקון הסופרים

האישה מול האלוהים – התיאולוגיה של לימור שריר

 

 

"היכל התהילה " של הספרות העברית בכתבי העת העבריים במאה ה-19

לאחרונה ראיינתי  עבור "יקום תרבות " את חוקר הספרות העברית במאות השמונה עשרה וה-19 פרופסור משה פלאי שקיטלג ומיפתחאת כתבי העת מתקופה זאת כך שכעת אפשר לדעת  בקלות וללא חיפושים מרובים אילו יצירות פורסמו בהם מאת מי ובאילו נושאים.( ראו "היכל התהילה וקטלוג הבושה של הספרות העברית במאה ה-19).

קראתי בעניין חמישה מתוך ששת הכרכים שאותם ערך ד"ר פלאי בסדרה שלו. גם בחיפוש אחרי יצירות ספרות שהן מעל זמנן. דהיינו : כאלה שיכולות להיקרא בידי קורא בן המאה ה-21  ( לא ממוצע אמנם אבל גם שאינו בהכרך חוקר ספרות שזה מקצועו או סטודנט שלו שעושה על כך עבודה  ) בעניין ואולי אף בהנאה.

נשאלת השאלה, האם יש עדיין בכתבי העת האלו מלפני מאתיים  שנה ומאה החמישים שנה  יצירות שיכולות להתפרסם היום במאה ה-21  ב"יקום תרבות " או ב"דחק", כתב העת הקלסיציסטי של יהודה ויזן, או במוסף  הספרות של "הארץ" או ב"מאזניים", כתב העת של אגודת הסופרים העבריים בישראל בעריכת מתן חרמוני?

כפי אפשר לראות מהראיון , פרופסור  פלאי שעבר  ביסודיות על כל הכרכים ומיפתח אותם היטב  סירב  למעשה לענות  בצורה ברורה על השאלה הזאת, ומתייחס אל  החומר כולו רק כאמצעי מחקר על בני הדורות ההם, ולא כמקור ליצירות שיכולות לעניין בפני עצמן גם את הדורות הבאים, כמו שהתנ"ך למשל יכול לעניין אנשים שאינם חוקרים  גם אלפי שנים לאחר שנכתב.   .

ובכן, אני כאיש ספרות עכשווית אענה על השאלה הזאת במקומו.

קריאה מעמיקה בחמשה  מהכרכים שבהם מביא הד"ר פלאי סקירה מפורטת של היצירות בכתבי עת נידחים ונשכחים לחלוטין אלו, מצאה שבהחלט שאין יצירות רבות כאלו, אבל ישנן כמה שלפחות עוררו בי עניין לעיין ולקרוא בהן , ומי יודע, אולי יעוררו עניין  כזה גם בעורך יהודה ויזן ואחרים  מבין קוראיהם בקהילה הספרותית-תרבותית  העברית של המאה ה-21. .

Image result for ‫משה פלאי‬‎

בכרך השני בסדרה  של פלאי "ביכורי העתים – ביכורי ההשכלה" (על שנתון שממנו יצאו 12 כרכים בגליציה בשנים תקפ"א תקצ"ב 1820-1831) מצאתי יצירה אחת ויחידה שהיא בעלת עניין גם היום:

"מאזני המשקל", מאת יצחק ארטר ביכורי העתים ג', תקפ"ג.

יצחק ארטר גדול הסטיריקנים היהודיים במאה ה-19.ועדיין ראוי לקריאה גם היום.

מדובר בסאטירה שבה המחבר בחזיונו רואה את האל שוקל במאזנים את מעשי בני האדם. הוא שוקל את החוכמה שגוברת על כל דבר אחר. הוא רואה יד נעלמה חותכת עמודים מספר שמחברו העתיק את דבריו מאחרים, הוא שוקל את ספרי החסידים ומוצא שהם שווים בערכם לספרי עובדי אלילים. הכוח הבל רוח – ואז המחבר מתעורר.

פריט נוסף אחד שיכול לעניין גם היום ולו רק כקוריוז בגלל המין של המחבר , הוא היצירה הראשונה שפורסמה בכתב עת עברי ונכתבה בידי אישה:

מדובר ב"מכתבים בלשון עברית" מאת " עלמה חכמת לב" של אישה נוצרייה בשם חנה מרים שורמן  שפורסם בביכורי העתים ה' תקפ"ה.

שלמה יהודה רפפורט ( שי"ר) חוקר פורץ דרך בתקופת ההשכלה .דיוקן מאת אנטונין מאצ'ק, 1841.

כמו כן ישנם כמה ומאמרים חשובים ומעניינים גם היום של החוקר הנועז מאוד לזמנו שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) על הנמלה הלבנה, בביכורי העתים ב'. מדובר ב מחקר על היהודים בארץ ערב ובארץ כוש, הסמבטיון ועשרת השבטים –  ביכורי העתים ד' וביקורת בכרך יב של רפפורט, גם היא על הסאטירה "מגלה תמירין" של יוסף פרל.

כן פורסמו  שם שלושה שירים אינדיאניים (!) שתרגם ברוך שנפלד, שגם הם בעלי עניין מסוים.שמראים על עניין בתרבויות זרות ונידחות מצד המשכילים העבריים של התקופה או לפחות אחד מהם.

Image result for ‫משה פלאי‬‎

בכרך השלישי בסדרה של פרופסור פלאי, כרם חמד – חכמת ישראל היא "יבנה החדשה", כתב עת שיצא לאור בתשעה כרכים בווינה ובפראג בשנים 1833-18, יש את הסאטירה "חזיון בארץ רפאים"  שוב של  גדול הסטיריקנים של התקופה יצחק  ארטר  שפורסמה 1833.- על ידיד שנפטר ועונשו בשאול משום שדחה את החסידות   וזוהי יצירה סאטירית שיש בה עניין גם היום.

Image result for ‫משה פלאי‬‎

בכרך  הרביעי בסדרה של פלאי: מכתבי העתים: עיתונות ההשכלה מ-1820-1845, הוא עוסק בכתב העת "פרי תועלת" שפורסם בשנת תקפ"ה "1825 ממנו יצא כרך אחד בעיר אמסטרדם, שם נמצאה יצירה אחת בעלת עניין עבור הקורא העכשווי .

 

יצירה של העורך שמואל ישראל  מולדר, "ברוריא בת רב חנינא בן תרדיון", פואמה ע' נ"ג-צ"ד, ( את הפואמה שהיא אחת הראשונות בשפה העברית אפשר למצוא בפרוייקט"בן יהודה " כאן )

מדובר בפואמה על נושא מהתלמוד שהוא מדהים במאבקו לכבוד האישה וערכה כאדם, וכפי שמגדיר זאת פלאי, "הלשון בהירה באופן יחסי ועדיין נשגבת ולא חסרת חן. בפואמה זאת מחזיר מולדר את האישה לתפיסה הציבורית".

במרכז הפואמה לראשונה  דמות נשית הנמצאת בקונפליקט  עם עולם הגברים. מולדר חידש  גם בכך שפנה לעולם המשנה והתנאים וגם בכך שעסק במלחמת המינים. מולדר עצמו היה מודע לייחוד הפואמה, ומציין כי "באמת בדרך לא סלולה כהיום דרכתי והראשון הנה הנני, המעפיל לעלות ההרה, בחרוזי שיר, לא שיערום אבותינו", הוא חידש בבחירת נושא המגן על כבוד האישה בניגוד להשקפת החכמים שנשים דעתן קלה.

ברוריה מוצגת באופן חיובי לעומת בעלה רבי מאיר שאפיונו שלילי, המאמין בכך שנשים דעתן קלה, ומשום כך הוא פועל להוכיח את דעת חכמים באמצעות פיתוי אשתו ותלמידיו להביאם למצב של חטא.

הערות נוספות של עורכי פרוייקט בן -יהודה על היצירה המרשימה גם היום יש כאן . הרהורים על ברוריא "

בקובץ השני שבו עוסק פלאי בכרך זה   הקובץ "פרחי צפון " וילנה  תר"א 1841 נמצאה גם כן יצירה אחת ( ויחידה) בעלת עניין לקורא המודרני :

הסיפור המקראי  "אליהו בהר הכרמל",  מאת חיים יהודה ליב קצנלובגן,  שהופיע בשני חלקים :חלק א' כרך א', חלק ב' כרך ב'.

זהו סיפור חזוני פנטסטי -היסטורי המקדים את ז'אנר הפנטזייה של היום, שבו הנביא חווה התגלות אלוהית בהר הכרמל תוך התעלות נשגבת והזדהות עם פלאי הבריאה, מבקש לצאת מין המציאות הגשמית אל שמי הנצח האלוהיים ולבסוף חוזה בהתגלות האלה בסער המאפילה על פני כל היקום.

בחלק ב' אליהו נישא מעל פני כדור הארץ, מתבונן עליו מלמעלה, עולה בסולם קוסמי ששלביו העליונים מגיעים עד קודש הקודשים, אך לבסוף מקבל פקודה האוסרת עליו להמשיך עד למעלה. זאת מכיוון שנמצא פגם במעשיו המוסריים בכך שהביא למותם של חפים מפשע רבים. ובכך הייתה העזה וחידוש של המחבר, שכן אליהו אינו מוכשר כתוצאה לייעודו הסופי, ועליו לחזור לעולם הגשמי ולהכשיר את נביא אלישע שיתפוס את  מקומו.

פלאי כותב שהסיפור נקרא כסיפור מודרני החושף רבדים נסתרים בדמות הגיבור ומעלה נושאים חדשניים בתחום החוויה הדתית, הרוחנית והמוסרית.לי  הסיפור נקרא כמקדים של יצירות בז'אנר הפנאטסיה של היום העוסקות בהתפתחותם  של אנשי כישוף.

pelei-1

בכרך החמישי בסדרה של פלאי, כתבי עת של ההשכלה במחצית המאה ה-י"ט,החלוץ –מלחמת הדת והתושייה, רוב רובן של היצירות הן מאמרים שהיו מעניינים לשעתם אך אין בהם כל עניין כיום למי שאינו חוקר התקופה. כנ"ל לגבי הסאטירות של התקופה שמופיעות שם.

 

pelei-2

בכרך השישי בסדרה על כתב העת כוכבי יצחק, שיצא במשך קרוב ל-26 שנה בין השנים 1845-1973, נמצאו כמה וכמה יצירות , לא פחות מתשעה-עשרה(!)  שיש בהן עניין  אולי גם היום.

באופן כללי מעניין  "כוכבי יצחק"  כיום בזכות היחס החיובי שגילה כתב העת לנשים. עובדה: שתי נשים שונות הופיעו על דפיו לאורך השנים בפעם הראשונה בתולדות הספרות העברית! ובהן המשורר העברייה הראשונה רחל מורפורגו שמעוררת עניין במחקר גם היום, אם כי יש חילוקי דעות קשים ביותר באשר לאיכותה הספרותית. סביר להניח שאם היה כותב את יצירותיה גבר, הן לא היו מעוררות כיום עניין רב. אני איני מכניס את יצירותיה לרשימה של יצירות היכולות לעורר כיום עניין בקוראים, ללא קשר למין המחבר.

ברשימה זאת אני מכליל בראש ובראשונה יצירה ספרותית כמו פמינסטית שכתב מחבר גבר.

מדובר במגילת יהודית, פואמה מקראית בת שבעה חלקים על הגיבורה של הספר החיצוני בכרכים מאת שבתי פאלק שפורסמה בשנים  1845-1847.

היא מסופרת בסגנון נרטיבי שוטף ובחרוזים, ומתארת כיצד אישה הצילה את עירה מידי האשורים. הפואמה נאמנה לרוח הספר, אם כי יש תוספות בדיאלוגים. הפואמה אגב  נדפסה בלי ניקוד.יש לראות בה יצירה פמיניסטית ראשונה בספרות העברית החדשה אם כי נכתבה בידי גבר.

יצירה נוספת בעלת עניין כלשהוא :  יצירתו של מנדל זטרן, משא בבל, עובד לעברית על ידי יצחק פאלק  ב-1847 בשם בנין הגדל בארץ שנער. תמונת עת "ההופך את סיפור מגדל בבל לסיפור על זמני רלוונטי לימינו.

זוהי יצירה ספרותית כנראה למטה מבינונית, אך בנושא העל זמני  של פרויקט בניית מגדל בבל יש עניין גם בימינו.

V08p017005 Meïr Halevi Letteris.jpg

"חלום שבעים שנה: סיפור מחורז  מאת  סופר בולט של התקופה מאיר הלוי לטאריס, , פורסם במקור בגרמנית  ועובד לעברית על ידי זליג צבי מונדשיין .ב"כוכבי יצחק " כרך ו ע' 27-39  1846, מעובד על פי אגדה של חז"ל במסכת תענית.

גרסה שנייה מעובדת בידי אלכסנדר הלוי לאנבאנק הופיעה כעבןור שנים  בכוכבי יצחק, גיליונות כח, כט, ל.

יצירה ספרותית זאת היא הבולטת ביותר שהופיעה בכתב העת, ופורסמה בו באופן יחיד במינו פעמיים בשתי תרגומים שונים, מה שאולי מראה על פופולריות מיוחדת בקרב הקוראים.

זהו סיפור פנטזיה  נדיר מאוד באותה התקופה, על אודות חתן שביום חתונתו נוטש את כלתו, עולה על קבר חברו, חוזה חזיונות שונים, עולה לשמים, ואז נזכר בחתונה, חוזר ומגלה כי ביתו ועירו חרבים. הוא מגלה לתדהמתו שחווה מסע בזמן וכי חלפו שבעים שנה, במהלכן יישובו נחרב בידי פולשים. לבסוף הוא חוזר לקבר, ומלאך קורא לו לעלות "רום שחק, וכה מצא שלומו, במותו זקן ילד עבר גבולות עולם, בחלומו חולם".

4 י.ראנדגר "למי ארץ", כוכבי יצחק  כרך טו ע' 68-74, מ- 1851, שיר על תולדות העמים בהיסטוריה שכל אחד מהם טוען "הן לי הארץ", ונראה כשיר נבואי לגבי  המתרחש לגבי ארץ ישראל היום.

5 יחיאל בן נטע מעלער, גורל הצדיקים, חיזיון מאת מב"ין, איש גאליצי, כוכבי יצחק, כרך  כט 1863.

סיפורו של חסיד שבא להשתטח על קבר רבי נחמן מברסלב באומן ופוגש את רבי נחמן לאחר המוות בשאול. משם הרב גוער בכל חסידיו שבאו לקברו ומתנחם על כל הדברים שאותם כתב בחייו   שהיו לדבריו הכול שקר והבלים.

על יצירה זאת הופיע מאמר של יונתן מאיר בכתב העת "דחק".אין ספק שהיא נשארה  רלבנטית מאוד היום כפי שהייתה בזמנה  עם הנהירה ההמונית לקבר הרב נחמן מברסלאב באומן.

  1. ספל קאווא מאת יחיאל -מיכאל זיידמאן. שיר לכבוד כוס הקפה, כוכבי יצחק  כרך כ"ט ע' 37-44 1863. שיר מדהים בנושא האקזוטי שמסרב לקחת את עצמו ברצינות בניגוד לרוב היצירות האחרות. את היצירה הזאת פירסמנו מחדש  ב"יקום תרבות " כאן " שיר אהבה לספל הקפה  משנת 1863 "
  2. לורד ביירון "חזון מחשך" בעיבודו של מ.רבנר", כוכבי יצחק, כט  ע' 98-101  1863. תרגום עיבוד ראשון של שירו האפוקליפטי המפורסם על חורבן העולם.
  3. הגולם על פי ד"ר גוסטב פיליפסון, הופיע בגיליון כ"ח עיבוד: י לאווי, כוכבי יצחק כ"ח ע' 175-180 1862.

הגרסה הראשונה הידועה בעברית של סיפור הגולם מפראג.את היצירה הזאת העליתי בבלוג שלי עם מאמר נלווה ביולי 2017 לאחר ביקור בפראג.

 

  1. מפחת הקיטור:שיר מאת מנדל שטרן.כרך ל"ה ע' 36-39 1868. שיר  משעשע על מקטרת.( בהערה מתייחס מנדל שטרן לשיר של שמשון בלוך על אותו הנושא "הנה זאת המקטרת " בכתב העת "ביכורי העתים" כרך ח, ע' 281-282 תקפ"ח)
  2. תומת האהבה וזמת התאווה.אלכסדר חיים שור, כוכבי יצחק  כרך ל"ו 37 1869.

לאחר פטירתו מבקש דוד מהאל לנגן לפני יושבי הגיהנום, שם הוא פוגש באהובת בנו  המורד אבשלום שמתה.יצירה שמראה לכל הפחות על דמיון עשיר  וטיפול לא קונבנציונאלי  אז ( וגם היום ) לגבי דמויות התנ"ך הידועות.

11. "בקורת בערזע".( שיר).מאת מרדכי וויסמאן חיות.כרך לז ע' 75 1873.שיר  לעג על התמוטטות הבורסה בברלין שבו כל מילה מתחילה באות "בי"ת".

ואלו פחות או יותר הכל.

רוב היצירות האחרות בכתבי העת האלו לא עוררו בי ,איש  העשור השני של המאה ה-21 כל עניין.

אבל עבור כתבי עת שהופיעו לפני 150 שנה  גם המספר הצנוע הזה הוא  הרבה מאוד ושלמי תודה לפרופסור משה פלאי שמאפשר לנו כעת  בקלות יחסית לברור את המוץ מהתבן ולגלות אילו הן יצירות שראויות לקריאה  גם כיום במאה ה-21  מהשפע שפורסם בכתבי העת העבריים במאה ה-19.

ראו עוד

היכל התהילה וקטלוג הבושה של הספרות העברית במאר ה-19 : ראיון עם פרופסור משה פלאי 

moshe-pelei-2

פרופסור משה פלאי מחזיק באחד ממחקריו.