ארכיון קטגוריה: קומיקס

אוצר טמון בקרח:סיפור קומיקס קלאסי על חיפוש אחרי אוצר נאצי

.

אחד מסיפורי הקומיקס המרשימים והארוכים ביותר שהופיעו אי פעם בשבועון "הארץ שלנו".

בסיום מלחמת העולם השנייה אוצר נאצי נקבר בגרנלנד. בחור ובחורה ישראלית יוצאים לחפש אותו בימינו ונאבקים באירגון נאו נאצי ובמנהיגו אחד הנאצים שהטמינו את האוצר.

בהשראת אליסטיר מקלין

כתב דב זיגלמן

צייר גיורא רוטמן

הארץ שלנו כרך כ"ה תשל"ה חוב' 1-42.

  16.9.1974-30.6.1975

ב-42 חלקים

אפשר להגדיל את העמודים עם ה"עכבר"

אבנר בן נר נגד יאסר עראפת : מזימת האלילה היפנית מאת יריב ( פנחס שדה ) ודריאן אדר

מזימת האלילה היפנית ".

כתב יריב ( פנחס שדה )

צייר דריאן ( אדר) .

פורסם ב"הארץ שלנו " כרך כ' תש"ל חוברות 23-42 ב–20 חלקים.

16.2.1970-22.6.1970

סוכן ישראלי נאבק במזימתו השטנית של מנהיג אירגון הטרור "פת"ח" יאסר עראפת ( המופיע כדמות בסיפור ) להביא לפיצוץ בפתיחה של תערוכה. במוזיאון ישראל בירושלים .האם יצליח לסכל את המזימה ?

אפשר להגדיל את הדפים עם ה"עכבר"

חיי ארתור קונן דויל יוצרו של הבלש שרלוק הולמס : גרסת סיפור הקומיקס וגירסת אוריאל אופק

ב-22 במאי 1859 השבוע לפני 163 שנים נולד סופר הבלשים המפורסם ארתור קונאן דויל ,יוצרו של שרלוק הולמס.

לעברית תורגמו כל 60 סיפורי שרלוק הולמס (56 סיפורים קצרים ועוד ארבעה רומנים באורך מלא ) של דויל כולם או יותר מפעם אחת ורובם גם יותר מפעמיים.

שרלוק הולמס גיבורו הידוע של קונן דויל במגזין המקורי שבו הפיע "הסטרנד" הלונדוני

והוא אחד הסופרים המתורגמים ביותר לעברית מאנגלית

וחוץ מזה תורגמו עוד כמה ספרים נוספים של דויל לעברית : שני רומנים היסטוריים ושני ספרי מדע בדיוני .

אז לציון תאריך הולדתו של סופר הבלשים החשוב מכל הנה הנה שני תיאורים של חייו של ארתור קונאן דויל בעברית.

גירסה אחת היא גירסת קומיקס שהופיעה במגזין "פם פם "שפורסם בעברית בשנת 1960

בהוצאת "עמי"  ושרות העתונות הישראלי בע"מ   וממנו יצאו 11 גליונות .  סיפורי הקומיקס במגזין זה היו כולם ממקורות אירופיים , אנגליים וצרפתיים בניסיון לחבב אותם על הנוער הישראלי.

 "פם פם" כלל סיפורי קומיקס על : "עלילות דוד המלך" מאת פראנק בלאמי קומיקס תנכי מעניין במיוחד שתוכלו לקרוא בבלוג זה כאן ..

כן הופיעו בחוברות סיפורי קומיקס על חייהם של האישים : בטהובן ,,צ'רלי צ'פלין, אלפרד נובל, ז’ול ורן ( שתוכלו למצוא בבלוג זה כאן :חיי ז'ול ורן גירסת הקומיקס"),

וסיפור בשם "שרלוק הולמס" על חייו של ארתור קונן דויל

.המקור הוא אולי מגזין בריטי ידוע בשם "אגל" אבל לא הצלחתי לאתר אותו.

עוד סיפורי קומיקס על חיי ארתור קונן דוייל יש כאן

https://www.arthur-conan-doyle.com/index.php/Conan_Doyle_in_comics

פרק מתוך

מטרזן עד חסמבה

אוריאל אופק

הוצאת מסדה 1969

שהוא התיאור הטוב ביותר בעברית של חיי ארתור קונאן דויל .

ותודה לפרויקט "בן יהודה"

“הבלשות היא מדע, וטסון ידידי”    🔗

עלילות שרלוק הולמס (1888)    🔗

אַרְתּוּר קוֹנַן דוֹיְל    

סיכום חיים :

נולד באֶדינבורג (בירת סקוטלנד) ב־22 במאי 1859 למשפחת אמנים ממוצא אירי. לאחר סיום לימודיו העממיים בעיר הולדתו למד בפנימיית סטוניהֶרסט, ושנה אחת שהה בפנימיה ישועית באוסטריה, שם ערך את בטאון המוסד, כתב שירים וניגן בתזמורת. בשנת 1876התחיל ללמוד רפואה במכללת אֶדינבּורג, ולאחר חמש שנות לימוד היה לרופא. את נסיונו הרפואי הראשון צבר על ספינה של ציידי לוויתנים, שהפליגה לאזור הקוטב. אחר־כך פתח מרפאה פרטית קטנה בפרבר העיר פורטסמאות, אך כיוון שכמעט לא היו לו לקוחות, ניצל את הזמן הפנוי לכתיבת סיפורים. בשנת 1887 נדפס סיפורו הגדול הראשון – “חקירה בשני”, בו עשׂוּ הקוראים היכּרות ראשונה עם שרלוק הולמס – ‘הבלש הראשון שעבד בשיטה מדעית’. לאחר שנים אחדות נטש דוֹיל את מקצוע הרפואה ועסק אך ורק בכתיבה. היצירות החשובות בעיניו היו סיפוריו ההיסטוריים רחבי היריעה: “מיכה קלארק”, “החבורה הלבנה”, “הפליטים”, “סר ניגל” ו“רודני סטון”. כן כתב סיפורים דמיוניים – “העולם האבוד” (1912, על גילוי אזור המאוכלס בחיות פרה-היסטוריות) וסיפורי הרפתקה על תקופת נפוליון. אבל פרסומו הגדול בא לו בזכות ששים סיפורי שרלוק הולמס, שהידועים שבהם הם: “חותם הארבעה”, “שערוריה בבוהמיה”, “אגודלו של המהנדס”, “כלבם של בני בסקרוויל” ו“עמק הפחד”. דויל השתתף כרופא במלחמת-הבורים בדרום אפריקה, ולאחר מכן הוענק לו תואר אצולה. בעת מלחמת-העולם הראשונה השקיע מחשבה רבה לאבטחת חייהם של החיילים וכמה מהצעותיו נתקבלו (ביניהן – חגורת הצלה לכל מלח). את שנותיו האחרונות הקדיש למחקרים ספיריטואליסטיים. הוא מת בביתו ב-7 ביולי 1930.

הרופא מצפה לחולים שאינם    🔗

דקות אחדות לאחר חצות הלילה נראתה דמות אפלולית חומקת בחשאי משער בית מס' 1 ברחוב בּוּש-וילאס אשר ברובע סאוּתסי, פורטסמאות (אנגליה). הדמות המוצקה שלחה מבטים זהירים לימין ולשמאל, כדי לוודא שאין איש מבחין במעשיה, ואחר-כך הוציאה מכיסה מטלית והתחילה ממרקת בתנועות מהירות את שלט-הנחושת הקבוע ליד שער הבית. לאחר שסיימה את מלאכתה טמנה אותה דמות גברית את המטלית בכיסה, ואחר-כך נעלמה באפילת הבית השקוע בתנומה.

כעבור שש שעות זרחה השמש, וקרני הבוקר הבהירות האירו את שלט-הנחושת הממורק להפליא: אפשר היה לקרוא בנקל את המלים הכתובות עליו:

‘מבצע-נקיון’ זה חזר ונשנה לילה לילה כמעט. הרופא בן ה-24, שזה עתה פתח את מרפאתו הפרטית, היה גאֶה בשלט זה וביקש כי ימשוֹך בזוֹהרוֹ את עיני הלקוחות; אך עם זאת בוש למרק את השלט לעיני העוברים ושבים והעדיף על כן לעשות זאת בשעה שבּה הרחוב ריק מאנשים.

אך המירוק לא הועיל; החולים סירבו לבוא.

שעות ארוכות היה ד"ר דוֹיל יושב בחדר-העבודה ומצפה לחולים כי יבואו. בארנק נותרה לירה-שטרלינג בודדה; על כל החלונות היו תלויים וילאות כבדים, שהסתירו מעיני העוברים-ושבים את מראה החדרים הריקים מריהוט. והרופא המובטל-מאונס היה יושב, עושה חישובים כיצד ניתן להתקיים בתקציב של שילינג אחד ליום; או שהיה עוסק באותן שעות ארוּכּוֹת בתחביבו מימי הילדות – כתיבת חרוזים וסיפורים קצרים. והנה, לפתע פתאום היתה מהדהדת בחלל הדירה תרועתו של אינֶס, אחיו בן העשר, שבא בימי החופש להיות נושא-כליו: “אר-תור! התכּוֹנן – קרבן מגיע!!”

[תמונה: ד"ר קוֹנן דוֹיל מחכּה לחוּלים, ובינתיים כּוֹתב את שרלוֹק הולמס]

אז היה ד"ר דוֹיל ממהר לפנות מעל שולחנו, את הדפים הכתובים, לובש את החלוק הלבן וממתין לקבל את פני הקרבן, סליחה – החולה. אותה שעה היה אינֶס פוֹנה למטבח, מנסה להכין משהו לארוחת-הצהרים, או רושם ביומנו: "אחרי ארוחת-הבוקר ירד ארתור לחדר העבודה והתחיל לכתוב סיפור על איש עם שלוש עיניים בפרצוף, ואני המשכתי בנסיונות שלי לבנות ראקטה שתגיע לירח.

עכשיו אני הוֹלך לבשל את תפוח-האדמה האחרון-לגמרי שנשאר לנו במטבח“… למען האמת, ארתור לא כתב כלל סיפור על אדם בעל שלוש עיניים. אותו בוקר הוא עבר על הדוֹאר. משרד מס-ההכנסה שלח לו מכתב בו נאמר: “דו”ח ההכנסה שלך הוא בלתי-משביע רצון לחלוטין”; מיד שלח מכתב-תשובה בן שתי מלים: “מסכים בהחלט”. אחר-כך עבר שוב על תוצאות התחרות הספרותית שהכריז העתון “טיט-ביטס”. שמו לא נזכר בו כלל, אולם כשקרא את הסיפור שזכה בפרס הראשון – נתמלא חימה. האמנם – הוא, שאחד מסיפוריו נדפס השבוע בעתון המכוּבּד “קורנהיל”, ורבים ייחסוהו לרוברט-לואי סטיבנסון הנערץ, הוא לא זכה אפילו לציוץ-לשבח?! מיד ישב וכתב לעורך מכתב, בו הציע שכל אחד משניהם יפקיד בקופה 25 ליש“ט, וכי שני הסיפורים – המוכתר בפרס ושלוֹ – יימסרו לקריאה למבקר מהימן על שניהם. והיה אם דעת המבקר תהיה כדעת השופטים, יזכה העורך בחמישים הליש”ט; ואם יעדיף את סיפוּרוֹ שלוֹ – יעבור הסכום לרשותו. מכתב זה לא זכה כלל לתשובה…

כך חלפו נקפו להם שנה ושנתיים. פעם בפעם היה חולה ארעי בא לקבל טיפול אצל ד"ר דוֹיל; פעם בפעם היה אחד מסיפוריו הקצרים נדפס באחד מכתבי-העת. בשנת 1885 נשא הרופא הצעיר אשה – אחותו של אחד מחוליו. הוא נעשה עתה לבעל משפחה – ועדיין משׂתכּר אל צרור נקוב. מה עליו לעשות וטרם עשה? שמא ינסה לכתוב סיפור גדול-ממדים, ספר שנושׂאוֹ יהיה מקורי ובעל סיכויים להצלחה?

וכך, באחד הבקרים הטחובים של ראשית מארס 1886 ישב ד“ר דויל בחדר-עבודתו וחיפש נושא מתאים לספר. שמא יבנה סיפור המבוסס על חוויותיו האישיות, עת נלווה כרופא-מתמחה אל צוות דייגי לוויתנים, שהפליגו בספינתם הקטנה לאזור הארקטי? אכן, זהו נושא מרתק, אלא שרבים כבר הקדימוהו בכך… אם כן, אולי סיפור-הווי על רקע בית-הספר לרפואה של אוניברסיטת אֶדינבורג? – חיי הסטודנטים, טיפוסי המורים.

ד”ר יוסף בֶּל הנודָע,למשל

דוקטור ג'וזף בל מורה של ארתור קונן דויל ומודל לדמות של שרלוק הולמס

כן ד"ר בל זה הוא דמות ציורית ומקורית ,הראויה בהחלט להנצחה.הוא זוכר יפה כיצד היה נכנס לחדר הבדיקות בהילוכו הנמרץ, ניצב ליד שולחנו במלוא קומתוֹ הצנומה והגבוהה, שולח לעבר תלמידיו פנים כהים בעלי חוטם נשרי ועיניים חדות, שדבר לא נסתר מהן. אחר-כך היה מתיישב אל השולחן הבהיר; החולה המקרי הראשון נכנס, אדם רגיל ביותר, ללא סימנים בולטים במיוחד; אבל לא כן בעיניו החדות של ג’ו (כפי שנקרא ד"ר בל בחיבה על-ידי תלמידיו). לאחר שסקר את האלמוני במשך שתים-שלוש שניות פתח בשאלותיו האופייניות:

“ובכן, אישי, היית בצבא, מה?”

“נכון, אדוני”.

“ולא מכבר שוחררת”.

“כן, אדוני”.

“בגדוד הסקוטי הידוע”.

“נכון, אדוני”.

“וחנית בברבּאדוּס…”

“בדיוק, אדוני!” אישר הנשאל בתמיהה.

למראה התדהמה שנשקפה מפני תלמידיו הפטיר ד"ר בל בהומור היבש שלו:

"הדבר פשוט בתכלית, רבותי. אין בכך שום כישוף, אלא טביעת-עין נכונה בלבד. הרואים אתם? אדם זה מתנהג באדיבות מכובדת, אבל בכל-זאת לא הסיר את כובעו.

נוהַג זה מקובל אך ורק בצבא; ואילו שוחרר משירותו לפני זמן רב יותר, היה מספיק ללמוד אדיבות אזרחית ולהסיר את כובעו. הופעתו אומרת סמכות, האופיינית לבני סקוטלנד. ואשר לברבאדוס – הדבר פשוט: הוא מתאונן על מחלת אֶלפאנטיאזיס, שהיא מחלה נפוצה באיי הודו המערבית, אך לא באי הבריטי"…

סדדרת טלויזיה מודרנית על המערכת היחסים בין ארתור קונן דויל הצעיר ומור דוקטור בל ששימש כמקור ההשראה לשרלוק הולמס.

אכן, לאחר הסבר זה נשמע הפלא כדבר פשוט למדי. הרי לכם נושא מרתק ומקורי לכתיבה, שכמעט לא נוצל לפניו: איש-מדע בחזקת בלש. או אולי יהיה זה להיפך: בלש המפענח תעלומות בשיטות מדעיות טהורות? למעשה, האין הרופאים בחזקת בלשים? הם בודקים את ה“מקרה” שלנו, מגלים את סימני ה“תעלומה”, מצרפים פרט לפרט – עד שהם מצליחים לפענח מי-ומה הוא זה המאיים על שלום לקוחותיהם וממהרים לנקוט נגדו באמצעים המתאימים…

כך בדיוק ינהג גם הבלש שלו. הוא ישתמש בשיטות מדעיות טהורות, שלפי מיטב ידיעותיו לא השתמש בהן שום בלש לפניו, אם במציאות או בספרות: הוא יחפש סימנים ויבדוק אותם: אבק על בגדי הנרצח או החשוד; אֵפר סיגריות; שערה על הצוארון; בוץ על הסוליה; בדיקות מעבדתיות. צירוף פרט לפרט, עד ליצירת תמונה שלמה. ממש כפי שאמר ד"ר בל (ואחריו – בן-דמותו שרלוק הולמס): “אל תסמוך על הרושם הכללי, בחורי. התרכז בפרטים… בפרטים!”

ובעוד הוא מהרהר בדמותו של גיבוֹרוֹ הבלש-נוסח-בל, התחיל עפרונו לשרבט בלי משים ראשי פרקים לתוכן העלילה

:

המקרה הסבוך    🔗

האשה הנבעתת רצה לעבר נהג-הכרכרה. השניים יוצאים לחפשׂ שוטר. ג’והן ריבס, המשרת במשטרה שבע שנים, חוזר אתּם… לא, פתיחה צעקנית מדי. אבל את נהג-הכרכרה כדאי אולי להשאיר. אם הוא יהיה הרוצח, יוכל לנוע על פני העיר ללא חשש של חשד. וגם את שם הסיפור יש להחליף… ד"ר דויל נוטל גליון-נייר שני ורושם כותרת ואת דמויותיהם של גיבורי סיפורו – המסַפר והבלש:

חקירה בשָני

אורמונד סאקר – מסודאן (מחק מלה זו וכתב במקומה:) – מאפגניסטן.

גר במעלה רחוב בייקר מס' 221-ב. ולצדו – שרינפורד הולמס – איש החוק – מאוּפּק, צעיר, בעל עיניים מנומנמות.

פילוסוף – אוסף כינורות נדירים. – מעבדה חימית… “מרויח ארבע- מאות לשנה… אני יוֹעץ בלשי…”

אבל השמות הללו – עדיין אינם מצלצלים כראוי. השם אורמונד פאקר מתאים לבחוּר קל-דעת, ואילו הידיד שעליו לספר את ההרפתקה חייב להיות אדם מיושב בדעתו, כמו למשל השכן, ד"ר ג’יימס וטסון. זהו! “דוקטור וטסון” מצלצל נפלא! לשכן טוב-הלב לא יהיה איכפת אם אנצל את שמו ביצירה ספרותית, אבל במקום ג’יימס אקרא לו ג’והן.14 ואשר לבלש עצמו – שם-המשפחה הולמס חביב עלי, אולי בזכות הסופר האמריקני הנבון והנערץ, אוליבר ונדל הולמס. אבל השם הפרטי שרינפוֹרד הוא בכל-זאת ארוך מדי, אם כי הוא שם אירי מובהק, ואירלנד היא ארץ מולדתו של בלש זה (כשם שהיא ארץ-מולדתם של אבות-אבותי).

אם כן, נקצר מעט את השם הפרטי ונעמידו על – מצאתי! – שרלוק, כשם השכנים הדרים מול אחוּזת דוֹיל באירלנד, הלא הם בני משפחת שרלוק משרלוֹקסטאון.


ציור מפורסם של שרלוק הולמס ודוקטור ווטסון מאת סידני פאג'ט

סוף סוף היו גיבורי הסיפור – על שמותיהם, דמותם ותכונותיהם – מוכנים לפעולה. ד"ר דוֹיל הסיט הצדה את הדפים המשורבטים, נטל גליון-נייר חדש והתחיל כותב:

א. שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס, וְהוּא תַּדְפִּיס מִזִּכְרוֹנוֹתָיו שֶׁל ד"ר ג’וֹהן ה. וַטְסוֹן, מִן הַחֲטִיבָה הַצְּבָאִית הָרְפוּאִית לְשֶׁעָבָר.

בִּשְׁנָת 1878 קִבַּלְתִּי אֶת הַתֹּאַר דוֹקְטוֹר לִרְפוּאָה בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת לוֹנְדוֹן וְנָסַעְתִּי לְנַטְלִי, כְּדֵי לַעֲבֹר אֶת הַקּוּרְס הַדָּרוּשׁ לְהִתְקַבֵּל כְּרוֹפֵא צְבָאִי. לְאַחַר שֶׁסִּיַּמְתִּי אֶת לִמּוּדַי שָׁם הֻצַּבְתִּי כְּעוֹזֵר-לְרוֹפֵא בַּגְּדוּד הַחֲמִשִּׁי, וְעוֹד לִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְתִּי לְהִצְטָרֵף לִגְדוּדִי – פָּרְצָה מִלְחֶמֶת אַפְגַנִיסְטַן…

עתה קלחה הכתיבה במהירות: ד“ר וטסון חוזר מן המלחמה רצוץ ובחוסר כל. הוא מחפש פינת מגורים ומופנה לרחוב בייקר 221-ב, שם עליו להיות שותפו לדירה של צעיר תמהוני מסוים. ד”ר וטסון סר להכיר את שכנו-לעתיד, הוא נכנס לחדר ו –

לְיַד שֻׁלְחָן נָמוֹךְ וּמְרֻחָק עָמַד ‘סְטוּדֶנְט’ צָעִיר רָכוּן מֵעַל מַבְחֵנָה וְשָׁקוּעַ בַּעֲבוֹדָתוֹ. לְקוֹל צְעָדֵינוּ שָלַח הַלָּה מַבָּט לְאָחוֹר וְקָפַץ עַל רַגְלָיו בִּתְרוּעַת שִׂמְחָה: “מָצָאתִי! מָצָאתִי!”

זה היה, כמובן, שרלוק הולמס, הבלש-החובב בעל הגישה המדעית: צנום וגבוה, בעל עיניים חודרות, אף נשרי, סנטר מרוּבּע המביע החלטיות וכפות ידיים שמגען עדין ביותר. ממש בדומה לד“ר בל; וכד”ר בֶּל מעיף הולמס מבט חטוף לעבר גוהן וטסון ומזהה מיד כי הוא קצין-רפואה שחזר זה עתה מאפגניסטן, להפתעתוֹ העצומה של הרופא.

לא הספיק שרלוק הולמס להתאונן לפני ידידו כי אפסו הפשעים מלונדון, והנה מזמינים אותו לסייע בחקירת רצח: בבית ריק נמצא אמריקני צעיר מת, ללא כל סימני פגיעה על גופו, וללא רמזים אחרים, זולת כתובת-דם על הקיר. חודש תמים נמשכה הכתיבה. הוא כתב בין ארוחת-הבוקר לארוחת-הערב, בין צלצול הפעמון המבשר על הופעתו של חולה מקרי לבין קריאותיה של רעייתו הצעירה. אט אט ובהדרגה טווה את פרטי “החקירה בשָני”. בסגנון בהיר רצוף הומור תיאר את שיטתו המדעית של הולמס בפיענוח התעלומה, ועדיין לא העלה בדעתו כי הנה הוא יוצר את הדמות המפורסמת בספרותה החדשה של בריטניה.

בחודש אפריל 1886 שלח ד“ר דויל את כתב-היד להוצאת “קוֹרנהיל”. כל צוות ההוצאה התלהב מן הסיפור, ובכל זאת הוחלט להחזירו בתואנה כי הוא קצר מדי להדפסה בספר וארוך מדי להדפסה בהמשכים. עוד שתי הוצאות נוספות החזירו את הסיפור מבלי לקראוֹ כלל, ומבלי לנחש כלל כי הן מפסידוֹת מכרה-זהב שופע. לבסוף האיר המזל לרופא-הסופר, אם כי לא לגמרי: עורך ההוצאה “ווֹרד את לוֹק” הודיעו כי הוא מתעתד לפרסם את “חקירה בשָני” בשנתון; וכיוון שכּך הריהו מוכן לשלם לו שׂכר-סופרים בסך 25 ליש”ט בלבד. ד"ר דוֹיל נתאכזב מן השכר הזעום, אך עם זאת שׂמח שסוף סוף נמצא גואל לסיפורו זה – וניגש מיד לכתיבת ספרוֹ השני – הפעם על נושׂא היסטורי, מן המאה השבע-עשרה."מיכה קלארק"

התרגום לעברית של "מיכה קלארק"

בראש-השנה 1887 נדפס הסיפור בשנתון “ביטון” – ולא עורר הדים כל­שהם. אבל לאחר שהמהדורה אזלה כולה (והיום היא יקרת-מציאות ביותר) – החליטה ההוצאה בכל-זאת להדפיס את הסיפור בנפרד, ולעטרוֹ בציורים מעשי ידיו של הצייר הנודע צ’רלס דוֹיל, אביו הזקן של הסופר.

“שרלוק הולמס חייב למות”    🔗

לאחר שבועות אחדים התגלגל אחד הטפסים של “חקירה בשני” לידיו של המו“ל האמריקני הנודע ליפינקוט. הוא קרא את הסיפור בנשימה אחת; דמותו הכובשת של שרלוק הולמס קסמה לו – ומיד שיגר הוראה לנציגו באנגליה כי יתקשר בהקדם עם סופר בלתי-נודע זה ויזמין אצלו סיפור חדש על הבלש המדעי. הנציג הזמין את ד”ר דויל לארוחת-צהרים דשנה במסעדה לונדונית, ושם נחתם ההסכם על הזמנת הסיפור השני, שיידפס בעת ובעונה אחת באנגליה ובאמריקה15

.

העטיפה של מהדורת הספר המקורית של "חותם הארבעה"
Body in the Library. The Great Detectives 1841-1941 .22 Jan – 14 June 2009, The Long Room, Trinity College Library Dublin

אז נטש ד“ר דויל את מיכה קלארק ושאר גבורי הרומן ההיסטורי וחזר אל הרופא המספר ושכנו-לחדר הבלש. בפחות מארבעה שבועות חיבר את סיפורו הבלשי השני, “חותם הארבעה”: מעשה בצעירה יפת-תואר הבאה אל שרלוק הולמס ומספרת לו סיפור מוזר: אביה, קצין-צבא ששירת בהודו, נעלם בלונדון לפני עשר שנים; אחת לשנה היא מקבלת מתנה מאדם אלמוני, יהלום גדול ויקר; והנה עליה להיפגש שוב עם אותו אלמוני והיא מבקשת בני-לוויה. שרלוק הולמס וד”ר וטסון נלווים אליה – ונקלעים להרפתקה מוזרה ומרתקת ביותר.

בשנת 1890 נדפס “חותם הארבעה” בירחון “ליפינקוט”.

הסיפור ההיסטורי “מיכה קלארק” זכה גם הוא להצלחה ניכרת, ואז החליט קונן דויל לנטוש את מקצוע הרפואה ולהקדיש את כל זמנו לכתיבה. ושוב – בעוד הוא שקוע כולו בכתיבת רומן היסטורי מתקופת ימי-הביניים בשם “החבורה הלבנה”, פונה אליו עורכו של כתב-עת חדש בשם “סטראנד” ומזמין אצלו שורה של סיפורים קצרים על שרלוק הולמס. אז נפרד דוֹיל באנחה מימי הביניים, יושב ומחבר ששה סיפורים קצרים – “שערוריה בבוהמיה”, “אגודלו של המהנדס”, “מקרה זיהוי” וכו'. –

איני מתעתד לשלוח סיפורים נוספים על שרלוק הולמס. – מודיע דויל לעורך בסגנון החלטי.

אבל העורך סבר אחרת. הצלחתם של סיפורים אלה היתה עצומה. באותה עת – סוף המאה הי“ט – כבשה הספרות העממית ה”קלה" את המוני הקוראים; וסיפורי שרלוק הולמס היו ‘מזון רוחני’ שנבלע על-ידי ההמונים כלחמניות טריות. משבוע לשבוע הלכו ורבו מעריציו של הבלש המופלא, ואת עלילותיו קראו הן במעמקי המכרות והן חברי הפרלאמנט. כיוון שכך, אין פלא שעורך “סטראנד” פנה אל קונן דויל בבקשה נמרצת כי ימהר לשלוח לו סיפורי שרלוק הולמס נוספים.

– אם תאות לשלם לי 50 לירות-שטרלינג בעד כל סיפור, יהיה אָרכּוֹ אשר יהיה, אסכים אולי לחבר ששה סיפורים נוספים. – כתב הסופר לעורך, ספק בצחוק ספק ברצינות. העורך התייחס לתנאי זה ברצינות וקיבּלוֹ מיד. סיפורי שרלוק הולמס הוסיפו להישלח לירחון בדייקנות של איש-מדע. אבל כמה זמן ניתן להמשיך בכך – לחבר עלילות נוספות וחדשות, כל אחת שונה מחברתה, ועם זאת כל אחת מרתקת ומשכנעת לא פחות מקודמתה? היתה זו התחייבות מעיקה, שהסופר חשש פן לא יוכל לעמוד בה. ופתע צץ במוחו רעיון:

“אני מתכונן להרוג את שרלוק הולמס ולהיפטר ממנו אחת ולתמיד”, גילה את הסוד לאמו, “הביני, הוא מרחיק אותי מדברים חשובים יותר”.

אבל האֵם – שהיתה מאז ימי ילדוּתוֹ של הסופר המלאך בעל-ההשפעה המכרעת עליו – סברה אחרת. היא שיכנעה אותו לבל יהרוג את גיבור-ההמונים הנערץ, והוא נסע לאירופה להינפש ולחפש נושאים חדשים לסיפוריו. צרור סיפורים חדש נשלח ל“סטראנד”, והעורך תובע: “שלח עוד!” אפשר להבינו יפה: מחודש לחודש הולכת תפוצת עתונו וגדלה הודות לשרלוק הולמס. אבל קונן דויל מנסה להתחמק שוב, והפעם בטכסיס חדש:

– אכתוב עוד תריסר סיפורים נוספים, – הוא כותב לעורך, – אם תשלם לי תמורתם אלף ליש"ט מראש. בסתר לבו קיוה שהתנאי המופרז ירתיע את העורכים (אלף ליש"ט היה סכום עצום באותם ימים); אבל הם קיבלוהו מיד.

ארתור קונן דויל היה עתה סופר נודע ואמיד. הוא גר בבית נאֶה באנדרשוֹ, מוקף דשא ומגרש משחקים. בשעות הבוקר אהב לעסוק בספורט (מאוחר יותר היה מן הראשונים שרכשו לעצמם מכונית פרטית והיה נהג נלהב). בשעות אחרי הצהרים והערב היה מסתגר בחדרו, יושב ליד השולחן בחלוק-ערב (כשרלוק הולמס) ומפענח תעלומות בלשיות בשיטה מדעית, כשהוא מעלה תימרות עשן ממקטרת-החרס שלו (כשרלוק הולמס). מולו, על שולחן-הכתיבה, ניצב תצלומו של ד"ר בֶּל הנערץ – איש-האשראה שלו. הדממה ששררה מסביב סייעה לו להתרכז בפיתוח העלילה, החייבת להיות סבוכה-כביכול ועם זאת מובנת לקוראים.

כשהיה עולה לפתע קול שאון מחדר-הילדים, היה קם מכסאו ויורד למטה, ניצב ליד הדלת ונועץ במרי וקינגסלי ילדיו מבט חד אחד – ומיד היתה משתררת דממת-אֵלם…

באותה שנה (1893) נסע קונן דויל עם אשתו החולה לשוייץ. הוא הירבה לשוטט בהרי האלפים, ואגב היה זה הוא שעורר את השווייצים להנהיג בארצם את ספורט ההחלקה על שלג. הוא הפגין זאת בחצוֹתוֹ לראשונה את המעבר ההררי מדאבוס לארוסה, לקול תשואות ההמוֹנים שהמתינו לבואו בסוף הנתיב. תוך שיטוטיו הגיע אל אחד ממראות הנוף עוצרי הנשימה ביותר שראה מימיו – אשדות רייכנבאך שליד מיירינגן. שעה ארוכה עמדו לואיז וד"ר דוֹיל על הצוק הגבוה והביטו במים הגועשים, הצונחים מגובה עצום לתהום העמוקה, העטופה צעיף של רסיסים; האזינו לשאגת המים המתערבלים. ובעוד מבטו של הסופר מקיף את הנוף האדיר והמפחיד, חש כי רעיון גדול הולך ומתרקם בתוכו.

ב-6 באפריל 1893 ישב קונן דויל שוב בחדר-עבודתו, שקוע בכתיבת הסיפור האחרון בסידרה המובטחת. “הבעיה הסופית” – כך נקרא הסיפור, בו הצליח שרלוק הולמס לטווֹת קורי מלכודת סביב פרופ' ג’יימס מוריארטי, ‘נפוליון של ממלכת הפשע’. אולם בעוד ד“ר וטסון והולמס עושים דרכם לשווייץ, הצליח מוריארטי לחמוק ממלכודת המשטרה ולדלוק אחרי אויבו. ב-4 במאי 1891 מוצא הפרופסור את שרלוק הולמס עומד ליד אשדות רייכנבאך וניגש לחסלוֹ… וכאשר מגיע ד”ר וטסון למקום אין הוא מוצא אלא את מקל-הטיולים של ידידוֹ, עקבות שני אנשים היורדים אל שפת התהום מבלי לחזור, מכתב-פרידה קצר, שנכתב “באדיבותו של פרופ' מוריארטי”. אין ספק, השניים נאבקו והתגלגלו יחדיו אל תהום-המַפל. וד“ר וטסון – כלומר: ד”ר קונן דוֹיל – מסיים את סיפורו במילות הספד נרגשות על הקריירה המופלאה של אדם שחייו נקפדו בטרם עת: “תמיד תמיד אֶזכּוֹר אותו כאדם הטוב ביותר והנבון ביותר שזכיתי להכיר בחיי”.

– זהו זה! – קרא דויל באנחת רווחה, בהניחו את העט מידיו, – שרלוק הולמס נעלם, ולא ישוב עוד לעולם!

האפשר להשיב את שרלוק לתחיה?    🔗

לא קשה לתאר את התדהמה שתקפה את רבבות הקוראים עם קריאת ה’ידיעה' על מותו של גיבורם הנערץ. המונים התאבלו על הסתלקותו. מאות אנשים נהרו אל מעונו ברחוב בייקר, ואלפים שלחו מכתבי מחאה זועמים לסופר, על שהעז להרוג את גיבורו המהולל.

היחיד ששׂבע רצון ממותו של שרלוק הולמס היה, כמובן, אביו-מחוֹללוֹ. הוא חש כאילו משא כבד ומעיק ירד מעליו. עתה יוכל סוף סוף להיפנות לדברים אחרים, החביבים עליו יותר. הוא כתב מחזות וסיפורים היסטוריים (ביניהם סידרת סיפורים מתקופת נפוליון שגיבורם הוא בריגדיר ז’ראר); הוא ביקר בארצות-הברית, שם נתקבל בהתלהבות רבה; אף עלה על קברו של הסופר הולמס הנערץ עליו. הוא ביקר במזרח התיכון ונוכח לדעת כי במצרים מתרגמים את סיפוריו הבלשיים לערבית, לצורך קריאת-חובה לשוטרים. הוא היה חפשי לנפשו.

רומן היסטורי על ימי הביניים בעברית מאת סיר ארתור קונן דויל

אך לפתע פרצה מלחמת-הבורים בדרום-אפריקה, וד“ר דוֹיל התנדב לחיל-הרפואה, נסע אל החזית, טיפל במאות חולים ופצועים, חזה במותם של המוני בני-אדם בגלל הזנחה משוועת ופירסם את ספרו “המלחמה בדרום-אפריקה”. הוא עמד על כך שרבבות הטפסים של הספר יימכרו בפרוטות, אך ורק במחיר ההוצאות, ללא פרוטה רווח לסופר או למו”ל. בזכות שירותו זה הוענק לו תואר-האצולה ‘סר’.

בשנת 1901 חזר דויל מן החזית ויצא להינפש בנורפולק. שם הירבה לבלות במחיצתו של ידידו פלצ’ר רוֹבּינסון, שסיפר לו מעשיות אפופות מיסתורין על מחוז הולדתו בדארטמור. בעיקר עשה על הסופר רושם עז הסיפור על כלב ענקי ומטיל אימה, שהיה מסתובב מסביב לבית רוֹבינסון, הנטוע בלב השממה. “בוא ונסע לשם!” אמר הסופר לידידו.

לאחר כשבועיים שוטטו שני הגברים בערבות דארטמור הפראיות. שמים כהים נפרשו מעליהם, וסביבם השתרעו שטחים עצומים של אדמת ביצות מכוסה פלומת ערפל. הם סרו אל מצודות הכלא, בהם שכנו אסירים מסוּכּנים; עברו על פני זקיפים חמושים, שהסתובבו בשטח; שמעו את יללותיהן של חיות הפרא; סרו אל בקתות האבן ששׂרדו מן התקופה הפרה-היסטורית. הכל נראה כה מסתורי ומפחיד… בעוד הוא משוטט בשטח, הלכה ונטוותה במוחו עלילתו של סיפור חדש. בנסעו ברכבת חזרה ללונדון כבר רשם את ראשי-הפרקים של סיפורו ותיאור הנפשות הפועלות. רק גיבור ראשי עדיין חסר; עד שלפתע אמר לעצמו: “מדוע עלי לבדות גיבור חדש, והרי כבר בראתי פעם גיבור המתאים להפליא לעלילתו של סיפור זה”…

למחרת בישר קונן דויל לעורכי “סטראנד” כי הוא מכין למענם סיפור חדש וגדול על שרלוק הולמס; אך עוד בטרם הספיקו העורכים לשמוח כראוי, מיהר להטעים: – זהו, כמובן, סיפור שאירע לפני מותו המעציב של הבלש. בשנת 1902 ראה אור הספר “כלבם של בני באסקרוויל”, שהוא לדעת רבּים הסיפור הטוב ביותר על שרלוק הולמס ואחד מסיפורי הבלשות הטובים שנכתבו אי-פעם.

הספר נתקבל בשמחה רבה על-ידי רבבות מעריציו של הולמס, אך היתה זו שמחה מהולה בקורטוב של אכזבה:

– האם לא תוכל להשיב לתחיה את שרלוק הולמס? – שאלו אותו שוב ושוב, מכל צד ועבר. והוא השיב בקור-רוח:

– גופתו של שרלוק הולמס מוטלת במנוחה למרגלות מפלי רייכנבאך.

אבל האמנם היה בטוח בכך?

שנה לאחר מכן קיבל קונן דוֹיל הצעה מפתיעה ומפתה ממו“ל אמריקני: המו”ל מוכן לשלם לו 5000 דולר בעד כל סיפור חדש על שרלוק הולמס, בתנאי שישיב לתחיה את הבלש הנערץ. חיוך מריר התפשט על שפתי הסופר בקראו את ההצעה הזאת. ובכן, דבר לא יעזור עוד: לא מחזותיו המצליחים, לא סיפוריו ההיסטוריים שזכו לשבחים רבים. בעיני העולם הוא מוסיף להיות יוצרו של שרלוק הולמס. ובכן, זהו מה שהקוראים רוצים ממנו, ועוד מוכנים לשלם תמורת זאת הון-תועפות? יהא כך. ההפסד יהיה שלהם. ועוד באותו יום שיגר למו"ל את תשובתו בשיא הקיצור:

“בסדר גמור. – א. ק. ד.”

וכשהגיע אליו המו"ל הבריטי שלו, לוודא אם אמנם נכונה השמועה ששמע על העיסקה שנעשתה, השיב לו הסופר בשלוה:

“מיד תגלה כי שרלוק הולמס לא מת מעולם, וכי גם עתה הוא אדם חי מאוד מאוד”.

לאחר יומיים ישב קונן דויל “להשיב לתחיה” את גיבורו. הדבר לא היה קשה ביותר; הרי איש לא ראה במו עיניו כי הבלש אמנם מת, וגם גופתו לא נמצאה. ובכן… הבה נראה…

חלפו שלוש שנים. בוקר אחד מאזין ד“ר וטסון, המתאבל עדיין על מות שכנו לחדר, לשיחת הבריות על דבר הרצח המיסתורי של בן-אצילים. בדרכו חזרה לביתו הוא נתקל באספן-ספרים זקן ותמהוני, שנשא בידיו מטען של תריסר ספרים נדירים. אותו זקן בלה הלך אחריו לחדרו, כדי להודות לו על שטרח להרים את הספרים שנפלוּ לארץ. לרגע קט מפנה וטסון את גבו, וכשהוא מסתובב בחזרה – עומד מולו שרלוק הולמס, כולו שופע חיוכים. ד”ר וטסון מתעלף מרוב תדהמה, בפעם הראשונה בחייו.

הרומן האחרון על שרלוק הולמס ( של דויל לפחות עוד מאות רומנים נכתבו בידי מעריצים שונים)

השמחה גדולה ועצומה, הן של ד"ר וטסון והן של מיליוני מעריציו של הבלש רב-התושיה. עתה מספר שרלוק הולמס כיצד הצליח להיחלץ – במאמצים עצומים ובשלום – מן התהום שהפרופיסור ביקש להפילוֹ אל תוכה; כיצד החליט להישאר “מת” בעיני העולם כדי לבצע כמה מבצעים חשובים, עד שלבסוף החליט לשוב ללונדון, כדי לפתור את תעלומת הרצח של בן-האצילים… בראשית אוקטובר 1903 הופיע בחוצות לונדון גליון “סטראנד” ובו הסיפור “הבית הריק” – הראשון בסידרה “שוּבוֹ של שרלוק הולמס”. היה זה אחד הימים רבי הלהט ביותר שידעה עד כה לונדון הקרה והערפילית. העתונים בישרו בכותרות גדולות כי “שרלוק הולמס קם לתחיה”; אלפי אנשים ערכוּ הסתערות רבתי על דוכני העתונים וחטפו את החוברות עם סיפורו החדש של הבלש בן-האלמוות.

מאז לא מת עוד שרלוק הולמס, אלא הוסיף ללווֹת את קונן דויל כמעט עד לשנותיו האחרונות. אמנם, כששלח בשנת 1913 את סיפורו המצוין “עמק הפחד” למו"ל, העיר במכתבו: “זוהי שירת הברבור שלי, או מוטב לומר: געגוע הברווז האחרון שלי…” אבל עוד עשרים ‘געגועים’ נוספים באו אחרי סיפור זה. בשלהי מלחמת-העולם הראשונה (1917) כתב את הסיפור “הקידה האחרונה”, בו לוכד שרלוק הולמס סוכן-אויב; וגם בפעם זו האמין שתהיה זו ירית-החץ האחרונה של גיבורו. אבל בעשר השנים הבאות פירסם עוד תריסר סיפורים נוספים על גיבורו.

הסופר הולך בעקבוֹת גיבוֹרוֹ    🔗

דומה שאין עוד מקרה נוסף בתולדות הספרות, בו זכה גיבור ספרותי-דמיוני לאהדה עזה כל-כך של המוני הקוראים. מאז ראשית המאה וכמעט עד ימינו אלה קיבל הדואר אלפי מכתבים מעשרות ארצות על שמו של שרלוק הולמס, הדר ברחוב בייקר בלונדון. ספרות ענפה ביותר נכתבה לחקר תולדותיו ומעלליו של הבלש; בטאונים מיוחדים, לכסיקונים וספרי שימוש; וסוֹפר מסוּים אף הוציא כרך גדול-ממדים, מלווה תצלומים ותעודות, בשם “חייו של שרלוק הולמס”. זהו, אולי, המקרה היחיד שבו נכתבה ונדפסה ביוגרפיה מקיפה על אדם שלא היה ולא נברא.

ציור עברי של שרלוק הולמס

האמנם, שרלוק הולמס לא היה ולא נברא? אולי. ובכל זאת, הוא הצליח לחולל שינוי-ערכין של ממש במחלקת החקירות של מרבית משׂרדי המשטרה בעולם. הרי הוא היה הבלש-המדען הראשון בהיסטוריה, וכפי שהודה דובר הסקוטלאנד-יארד: “היה זה הולמס שהראה לנו את הדרך להשתמש בשיטות מדעיות בחקירותינו”. בדיקות מעבדתיות, הבחנה בסוּגי אפר של סיגריות, השוואת סוגי אבק, קביעת גובהו של אדם לפי עקבות צעדיו, ניתוח מדעי של ממצאים – היום כל אלה הם דברים המובנים מאליהם. אולם כל זאת למדוּ החוקרים מ… שרלוק הולמס, גיבורו הדמיוני של הרופא-הסופר.

היש פלא כי מוסדות משטרתיים נקראים על שמו?

והיש פלא כי רבים רבים אף זיהו את הסופר עם גיבורו, ואף נהגו לכנוֹתוֹ “מיסטר שרלוק הולמס”. אולם לא רק האחרים זיהו את הסופר עם גיבורו.

ראש מדוֹר החקירות של משטרת פאריס בא להתיעץ עם סר ארתוּר בעניינים בלשיים

ככל ששקע קונן דויל יותר ויותר בכתיבת סיפורי שרלוק הולמס, חש כיצד גיבורו זה הולך ומשתלט עליו, או אולי – כיצד הוא והגיבור הופכים להיות דמות אחת. הדבר התחיל במוצא משפחתי משותף: כסופר כן גיבורו הם צאצאי משפחה אירית, שדם אמנים זורם בעורקיה; ולשניהם יש אפילו סבתא צרפתיה. וכששרלוק הולמס צריך היה להופיע בשם בדוּי, בּחר לעצמו את הכינוי ‘אלטאמונט’, שהוא שמו השני של אבי הסופר.

לאחר מכן – פרטים ביוגרפיים דומים: לאחר שהעניק המלך אדוארד תואר אצולה לקונן דויל, אנו קוראים כי באותו תאריך ממש הומלץ גם שרלוק הולמס לקבל תואר דומה. שניהם מנצלים את שירותו של אותו בנק ממש, שניהם למדו מוסיקה ומנגנים בכינור להנאתם. ואחרון אחרון – במרוצת הזמן העניק הסופר לגיבורו כמה וכמה מתכונותיו והרגליו שלו עצמו. על כמה מהם כבר נרמז לעיל; ונוסיף כאן כי שניהם היו חובבי ספורט נלהבים, שניהם אהבו לעבוד ביחידות, המאכלים החביבים על שניהם היו דומים, שלא להזכיר את השיטות המדעיות המשותפות להוֹלמס-את-דוֹיל.

היש פלא, איפוא, כי גם הקהל הרחב לא ראה כל מחיצה בין הסופר לבין גיבורו? אישים רבים – קציני משטרה וחוקרים, עתונאים ושׂרים – עלו אליו לרגל כדי לשוחח אתו על פיתוח שיטות החקירה וניסו להיעזר בו בעבודותיהם. אבל לא רק הם. פשוטי עם רבים נהגו לפנות במצוקתם אל סר ארתור וביקשו ממנו כי יסייע להם לחלצם מן הצרה שהם שרויים בה. אבל מזכּירוֹ הנאמן של הסופר, מייג’ר ווּד (שאת תכונותיו העביר דוֹיל לד"ר וטסון), היה מסנן בקפידה את הדואר הרב ומעביר לאדוניו רק אותם מכתבים שיש בהם לדעתו ענין מיוחד לסופר. ומעשה באציל פולני שנחשד ברצח, שהוריו שלחו לקונן דויל צ’ק ללא נקיבת סכום, והציעוּ לו למלא בעצמו את הסכום בתנאי שיבוא לוארשה לחקור את התעלומה. הפניה הושבה ריקם.

בשנת 1907, בעוד הסופר נמצא באֵבל על מות רעייתו, הגיע אליו מכתב שעורר אותו מהסתגרותו. צעיר בשם ג’וֹרג' אדלאג’י, בנו של כומר הוֹדי, שיווע לצדק: הוא נדון למאסר שבע שנים באשמת רצח סוס פוני ושאר מעשים מוזרים. מכתב נוגע-ללב זה עורר את הסוֹפר לפעולה. הוא דמה בפרטים רבים לעלילות שרלוק הולמס, והוא עוררו גם לצאת למלחמה נגד טחנות-המשפט הבריטיות כדי לחשוף את הצדק ולעזור לצעיר חסר-ישע.

“שרלוק הולמס בפעולה!!!” בישרו כותרות העתונים ב-11 בינואר 1907.

וה“דיילי טלגרף” כתב: “ובכן, שרלוק הולמס יצא שוב ל’הרפתקה אחרונה' שלו, והפעם – במציאות ממש!… רבּים תהו לא פעם, בקראָם את סיפורי שרלוק הולמס, אם הכשרון הבלשי לפענח תעלומות, המומצאות על-ידי הסופר, עשוי להצליח גם בתעלומה שנוצרה במציאות. ובכן, הנה לפנינו חקירתו המיוחדת של סר קונן דויל במשפט אדאלג’י, בה העז הסופר להעמיד עצמו למבחן”… המבחן נסתיים בנצחונו המוחלט של הסופר. לאחר חקירה מדוקדקת שנמשכה חדשים ושנעשתה על חשבונו, הצליח דויל להוכיח את נקיון כפיו של אדאלג’י, ואף הצביע על האשם האמתי – צעיר מופרע שנמלט אל הים.

צפו במקדימון מיני סדרה בריטית על פי פרשה זאת

הפרק הראשון

הפרק השני

הפרק השלישי

והיה מקרה נוסף, שכונה בשם ‘משפט-דרייפוס הסקוטי’, בו הואשם מהגר יהודי בשם אוֹסקר לשצ’ינר-סלייטר ברצח זקנה ושדידת יהלומיה. המהגר נדון למוות, אך עונשו הומתק אחר-כך למאסר-עולם. מבית-הכלא פנה סלייטר לקונן-דויל והתחנן לישועה. לאחר ששוכנע הסופר כי האסיר חף מפשע נחלץ במלוא המרץ לפעולה, ושוב – על חשבונו. הוא פירסם חוברת מיוחדת, בשם “פרשת אוסקר סלייטר”, בה ניפץ לרסיסים את ראיותיה של התביעה והאשים את המשפט הסקוטי במשוא-פנים. אולם תביעתו לערוך משפט חוזר נדחתה שוב ושוב. הפעם נמשך הטיפול 17 שנה, גרר אחריו שאילתות בפרלמנט ופירסום עצומות, עד שלבסוף שוחרר סלייטר ממאסרו (זמן-מה לאחר השחרור הוברר כי הרוצח היה בן-משפחתה של הזקנה). אז שלח האסיר החף-מפשע מכתב-תודה למשחררו: “לסר קונן דוֹיל, מנפץ אזיקי, אוהב האמת והצדק, תודתי מעומק-לבי על כל החסד שגילית כלפי”

ומעשה במכתב שלישי שקיבּל קונן דוֹיל, בו סופר לו על תושב לונדון שהוציא את כל כספו מן הבנק, ביקר בקונצרט, חזר למלונו, החליף בגדיו – ונעלם מבלי להשאיר עקבות, ומבלי שנראה עוזב את המלון (שדלתותיו ננעלו בחצות). “אנא, סֶר, עזור לנו לפענח את סוֹד היעלמוֹ…” הפעם היה קונן דויל מסוגל לפענח את התעלומה מיד. בו ביום השיב על המכתב, בסגנונו של שרלוק הולמס: העובדה שהאיש הוציא את כספו מן הבנק מוכיחה כי זמם להיעלם מן העיר. בשעה 11.30 נוהגים רבּים לחזור אל המלון, לאחר צאתם מתיאטרון או מקונצרט, ואז נקל גם להסתלק מן המלון מבלי לעורר תשומת לב. אם החליט האיש להיעלם בשעה זו – הרי זו הוכחה שהחליט לעזוב את לונדון, ולנסוע ברכבת למקום מרוחק.

הרכבת היחידה היוצאת את לונדון בשעה זו נוסעת לסקוטלנד. עליכם לחפש את האיש המבוקש בגלאזגו או באדינבורג. האיש המבוקש נתגלה באֶדינבּורג.

חֲקִירָה בְּשָׁנִי

אִישׁ מִן הַנּוֹכָחִים לֹא דִבֵּר. לְפֶתַע נִשְׁמְעָה נְקִישָׁה קַלָּה עַל הַדֶּלֶת וּוִיגִינְס הַצָּעִיר, דּוֹבְרָם שֶׁל נַעֲרֵי הָרְחוֹב, נִכְנַס וְהִצִּיג אֶת דְּמוּתוֹ הַבְּלוּיָה. “אֲדוֹנִי”, אָמַר וְנָגַע בַּתַּלְתַּל שֶׁעַל מִצְחוֹ לְשֵׁם הַצְדָּעָה, “הַכִּרְכָּרָה מְחַכָּה לְמַטָּה”.

“בֶּן-חַיִל”, אָמַר הוֹלְמְס בִּשְׂבִיעוּת-רָצוֹן. “וּמַדּוּעַ לֹא אַצִּיג שִׁיטָה זוֹ לִפְנֵי הַסְּקוֹטְלַנְדְ יַרְדְ?” הִמְשִׁיךְ, בְּהוֹצִיאוֹ מִמְּגֵרָה זוּג אֲזִקֵּי פְּלָדָה, “רְאוּ כַּמָּה נִפְלָא פּוֹעֵל הַקָּפִיץ. הֵם נִסְגָּרִים בִּן-שְׁנִיָּה”. “הַשִּׁיטָה הַנּוֹשָׁנָה גַם הִיא טוֹבָה לְמַדַּי”, הִפְטִיר הַמְּפַקֵּחַ לֶסְטְרֵיד, “אִם רַק נַצְלִיחַ לִמְצֹא אֶת הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לָשִׂים אוֹתָם עַל יָדָיו”.

“יָפֶה מְאֹד, יָפֶה מְאֹד”, אָמַר הוֹלְמְס בְּחִיּוּךְ, “הַרַכָּב יוּכַל לַעֲזֹר לִי לְהַעֲמִיס אֶת הַמִּזְוָדָה. בַּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לַעֲלוֹת לְכָאן, וִיגִינְס”.

הֻפְתַּעְתִּי לִשְׁמֹעַ שֶׁיְּדִידִי רוֹמֵז כִּי הוּא עוֹמֵד לָצֵאת לְמַסָּע, שֶׁכֵּן הוּא לֹא אָמַר לִי דָבָר עַל כָּךְ. מִזְוֶדֶת-יָד קְטַנָּה עָמְדָה בַּחֶדֶר וְהוּא מָשַךְ אוֹתָהּ וְהִתְחִיל לְטַפֵל בָּהּ. הוּא הָיָה נָתוּן בְּכָךְ גַּם בָּרֶגַע שֶׁהַרַכָּב נִכְנַס לַחֶדֶר. “עֲזֹר נָא לִי לְהָרִים אֶת הַמִּטְעָן הַזֶּה, אֲדוֹנִי”, אָמַר בְּכָרְעוֹ בֶּרֶךְ לְשֵׁם הֲרָמָה, וּבְלִי שֶׁיַּפְנֶה אֶת רֹאשׁוֹ. הַבַּרְנָשׁ פָּסַע קָדִימָה בְּהַבָּעַת אִי-רָצוֹן כָּלְשֶׁהִי וּפָשַׁט אֶת יָדָיו לֹצֹרֶךְ עֶזְרָה. בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ נִשְׁמְעָה נְקִישָׁה חַדָּה וּצְלִיל מַתַּכְתִּי, וְשֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס מִהֵר לִקְפֹץ עַל רַגְלָיו. “רַבּוֹתַי”, קָרָא בְּעֵינַיִם נוֹצְצוֹת, “יֵשׁ לִי הַכָּבוֹד לְהַצִּיג לִפְנֵיכֶם אֶת מַר גֶ’פֶרְסוֹן הוֹפּ, רוֹצְחָם שֶׁל אֶנוֹךְ דְרֶבֶּר וְיוֹסֵף סְטְרֵינְגֶ’רְסוֹן”.

הַדָּבָר כֻּלּוֹ הִתְרַחֵשׁ כְּהֶרֶף-עַיִן, מַהֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי כְּלָל לְהַבְחִין בְּכָךְ. אֲבָל אֲנִי זוֹכֵר יָפֶה רֶגַע זֶה, אֶת צְלִיל קוֹלוֹ הַמָּהוּל בִּנְעִימַת-נִצָּחוֹן, אֶת פָּנָיו הַנִּדְהָמִים וְהַפִּרְאִיִּים שֶׁל הַרַכָּב, בְּנָעֳצוֹ עֵינָיו בָּאֲזִקִּים הַנּוֹצְצִים, שֶׁהוֹפִיעוּ עַל פִּרְקֵי יָדָיו כִּבְמַטֵּה-קֶסֶם. לִשְׁנִיָּה אוֹ שְׁתַּיִם נִרְאָה כִּמְאֻבָּן; וּמִיָּד אַחַר-כָּךְ פָּרַץ בְּשַׁאֲגַת-זַעַם, הִשְׁתַּחְרֵר בִּתְנוּפָה מִלְפִיתָתוֹ שֶׁל שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס וְזִנֵּק לְעֵבֶר הַחַלּוֹן. הוּא פָּרַץ אֶת הַשִּׁמְשָׁה, אֲבָל בְּטֶרֶם הִסְפִּיק לַחֲמֹק הַחוּצָה קָפְצוּ אַחֲרָיו הוֹלְמְס, גְרֶגְסוֹן וְלֶסְטְרֵיד, כְּכַלְבֵי צַיִד. הוּא נִגְרַר חֲזָרָה לַחֶדֶר, וְאָז נִטַּשׁ מַאֲבָק עַז. הָאִישׁ הָיָה כֹּה חָזָק וְנוֹאָשׁ, עַד כִּי אַרְבַּעְתֵּנוּ נִנְעַרְנוּ מֵעָלָיו שׁוּב וְשׁוּב. פָּנָיו וְיָדָיו נִפְגְּעוּ בְּיוֹתֵר מִשִּׁבְרֵי הַזְּכוּכִית, אֲבָל אָבְדַן הַדָּם לֹא הִשְפִּיעַ כְּלָלָ עַל כֹּחַ הִתְנַגְּדוּתוֹ. רַק לְאַחַר שֶׁלֶּסְטְרֵיד הִצְלִיחַ לִלְפֹּת אֶת צַוּארוֹנוֹ כִּמְעַט עַד לְמַחֲנָק, הִכִּיר הַרַכָּב שֶׁאֵין עוֹד לְמַאֲבָקוֹ כָּל סִכּוּיֵי הַצְלָחָה; אַךְ גַם לְאַחַר שֶׁנִּכְנַע לֹא הִרְגַּשְׁנוּ עַצְמֵנוּ בְּטוּחִים, אֶלָּא רַק לְאַחַר שֶׁכָּבַלְנוּ גַם אֶת רַגְלָיו, נוֹסָף עַל יָדָיו.

“הַכִּרְכָּרָה שֶׁלּוֹ מַמְתִּינָה לְמַטָּה”, אָמַר שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס, "הִיא תְסַיַּע לָנוּ לַהֲבִיאוֹ לִסְקוֹטְלַנְדְ יַרְדְ. “וְעַכְשָׁו, רַבּוֹתַי”, הִמְשִׁיךְ בְּחִיּוּךְ מְלַבֵּב, “הִגַּעְנוּ לְסִיּוּמָהּ שֶׁל הַתַּעֲלוּמָה הַקְּטַנָּה שֶׁלָּנוּ. אַתֶּם רַשָּׁאִים עַתָּה לִשְׁאֹל אוֹתִי כָּל שְׁאֵלָה שֶׁתַּעֲלֶה בְּדַעְתְּכֶם, וְאֵין כָּל סַכָּנָה שֶׁאֲסָרֵב לְהָשִׁיב עָלֶיהָ”.

מקורות\: Johh D. Carr: The life of Sir Arthur Conan Doyle, London, Murray 1949. Michael and Mollip Hardwick: The man who was Sherlock Holmes, London, Murray 1964.

קיראו גם

כלבם של בני בסקרוויל"–קומיקס על פי קונן דויל מ"הארץ שלנו "

שרלוק הולמס ופרשת התרופה להארכת החיים

הכריכה האחרוית של הספר "מטרזן ועד חסמבה" מאת אוריאל אופק

המסכה הצוחקת : סיפור קומיקס קלאסי על עולם הפשע ביפו מאת יריב אמציה ( פנחס שדה )צייר גיורא רוטמן

לוגו "המסכה הצוחקת "

לפניכם הסיפור השלישי ומבחינות רבות המוזר ביותר מאחר שהוא הריאליסטי ביותר בסדרת ארבעת סיפורי הקומיקס הגרנדיוזית ביותר של פנחס שדה הוא "יריב אמציה " שצייר גיורא רוטמן .

עלילות יורם ורזיה .

סוכן חשאי וחברתו התיכוניסטית.

הסיפור הראשון נזכיר היה

"מסתרי הדרקון האדום

סיפור מאבק באירגון טרור שמנסה להשתלט על העולם.

השני היה :

הקופסא הטורקית

על מאבק באירגון בינלאומי הפוגע בביטחון המדינה עם הברחת סמים

וכעת הסיפור השלישי

המסכה הצוחקת " . כתב יריב אמציה ( פנחס שדה ) צייר גיורא רוטמן . הארץ שלנו " כרך כד, 1974. חוברות 1-31.

ב-31 חלקים .

כרך כד, 1974. 24.9.1973 -22.4.1974  חוברות 1-31. ב-31 חלקים .

יורם ורזיה נאבקים במנהיג כנופיית נערים ביפו שמתגלה כלוחם אמיץ ואדם טוב מיסודו שפנה לעולם הפשע רק מלית ברירה

הסיפור כפי שתיראו לקוח מאירועי היום בשנת 1972
מ"הפנתרים השחורים"שהיו פעילים באותם ימים.

וגם השראה של יצירות שונות של יגאל מוסינזון על עולם הפשע היפואי

וניכרת היטב השראת הסרט "חסמבה ונערי ההפקר". ( אבל לא דווקא הספר )

וגם השפעת יצירה נוספת על פי יגאל מוסינזון מחזה והמחזמר של "קזבלאן" שגיבורו העבריין היפואי הוא בבירור מקור ההשראה לראש הכנופיה עזרא כאן

ובהשראת המחזה והסרט והעיבוד של הסרט לספר "אלדוראדו".

אבל הוא הרבה יותר מזה.

זהו סיפור כמו ריאליסטי על ניסיון לחלץ ילד מציפורני עולם הפשע. וזהו הסיפור הקרוב ביותר שכתב פנחס שדה לסיפור מתח ריאליסטי על העולם התחתון.

את ההמשך והסיום של עלילות שני הגיבורים קיראו בסיפור המסיים בסדרת יורם ורזיה

"חולות אדומים "

סיפור קומיקס על מלחמת יום כיפור

וכבונוס

סיפור מקביל של רוטמן שבו הלוגו התחלף משום מה לזה של "המסכה הצוחקת".

ציירת הקומיקס העברית הראשונה :סיפורה של אלישבע נדל-לנדאו

"אלישבע נדל מאיירת עבור "הארץ שלנו

בצירוף מקרים מדהים אבל כלל לא ראשון מסוגו פנו אלי שתי חוקרות אחת ספרנית מבית אריאלה והשנייה

Dr. Rachel Perry

חוקרת ספרות ואמנות שואה מארה"ב בהבדל של כמה שעות זו מזו ושאלו בשתי שפות שונות בעברית ובאנגלית :האם יש לי פרטים על הקומיקסאית והמאיירת של שבועון "הארץ שלנו" אלישבע נדל -לנדאו ?

זאת מכיוון שבשום מקום חוץ מברשימות שלי אין פרטים עליה.

אלישבע נדל לנדאו ובשמה ה פולני

Elzbieta Nadel

היא יוצרת חשובה.

התברר שבאמצע שנות הארבעים היא יצרה שני אלבומים גרפיים המוקדמים ביותר הידועים של ניצולת שואה על חייה בשואה.

באלבומים אלו תיארה באופן גראפי מרשים את החיים בגטו לבוב. היא הישאירה אותם עם משפחתה בקרקוב כשעזבה. וכנראה שכחה מהם.

ב-2019 מוזאון תולדות היהודים בפולין רכש אותם והאלבומים הוכרו כתרומה חשובה להיסטוריה והאמנות של השואה

וקיראו על כך כאן.

וכאמור יש כיום את

Dr. Rachel Perry

חוקרת שמנתחת את היצירות האלו

עטיפת אלבום גראפי של אלישבע נדאל הצעירה על ימי השואה בגטו לבוב בפולנית
תמונה שציירה אלישבע נדאל בימי השואה.

לאחר מכן כשעלתה אלישבע לישראל היא המאיירת הקבועה במשך 31 שנים (!) של שבועון הילדים "הארץ שלנו " משנתו הראשונה. היא גם האישה הראשונה שאיירה סיפורי קומיקס במדינת ישראל ( הכותבת הראשונה של סיפורי קומיקס הייתה לאה גולדברג עוד שנים לפניה, אבל לאה גולדברג מעולם לא איירה ) ועשתה זאת במשך שנים ובין השאר איירה סיפורי קומיקס של פנחס שדה ואת סיפורי גיבור העל העברי הראשון "גידי גזר" לוחם פלמ"ח שכתב יעקב אשמן.

רשימה של כולם עם קישורים לחלקם סרוקים ברשת תמצאו למטה.

. עטיפה יחידה במינה של "הארץ שלנו" שהוקדשה לסיפור קומיקס שאותו איירה אלישבע נדל

היא גם איירה ספרים ידועים שונים כמו "לולו" ספר ילדים קלאסי של יעקב אשמן:

מן המצר " של אסתר שטרייט וורצל הספר היחיד שאיירה שעוסק בשואה"

"אני אתגבר " של דבורה עומר הספר הראשון בעברית העוסק בילדה נכה ומבוסס על סיפור אמיתי. ועוד רבים.

הספר הקלאסי שאותו איירה אלישבע נדל על ילדה נכה .הספר הראשון מסוג זה בספרות הילדים העברית.

למטה תמצאו רשימה של כולם עם עטיפותיהם.

וכיום כשגובר העניין בנשים אמניות יוצרות ומאיירות העניין בה הולך וגובר.

אבל אין עליה מידע…

אז במקרה יש לי את המידע עליה גם דרך מאמר גדול שהופיע עליה ב"הארץ שלנו" לאחר שיצאה לגימלאות שאותו כתב אוריאל ריינגולד עורך "הארץ שלנו" והוא ככל הנראה מקור המידע היחיד על חייה.

תמצאו אותו סרוק למטה באדיבות ספריית בית אריאלה .ותודתי להם .

הודות ליואב איתמר התברר שיש על אלישבע נדל ערך בויקיפדיה הפולנית ששם יודעים שהיא אמנית חשובה של תקופת השואה אבל לא יודעים כלל על פועלה החשוב בקומיקס העברי.

וחבל שאין עליה דבר בויקיפדיה העברית אבל זה בר תיקון .

אז הנה הפרטים על חייה של אלישבע נדל והמאמר הגדול על חייה בסיום תמצאו את רשימת סיפורי הקומיקס שלה שחלקם סרוקים ברשת באדיבות בית אריאלה ואת עטיפות הספרים הרבים שאיירה חלקם אויירו על ידיה כבר כסיפורים בהמשכים ב"הארץ שלנו"

היוצרת

אלישבע נדל -לנדאו בצילום ממאמר של "הארץ שלנו".

בקומיקס העולמי נשים אינן בולטות ביותר ותחום זה נחשב תמיד כמעט לתחום גברי אקסלוסיבי . גם דמויות מפורסמות של נשים הרואיות כמו וונדר וומן  ושינה נערת הג'ונגל  נוצרו בדרך כלל בידי גברים בעשורים האחרונים מצב זה השתנה אך עדיין קשה לאמר שבעולם יש לנשים יש מקום מרכזי בתעשיית הקומיקס.

דומה שבאופן פרופורציונלי מעמדן של הנשים בתעשיית הקומיקס הישראלית היה חשוב יותר מזה שבתעשיית הקומיקס העולמית. המשוררת לאה גולדברג חיברה סיפורי קומיקס מרובים ביחד עם הצייר אריה נבון . 

והופיעו כמה וכמה אמניות שתרמו תרומה חשובה לקומיקס הישראלי בימיו הראשונים .

הבולטת בהן היא אלישבע נדל.

אלישבע נדל (1 ביוני 1920 -8 באוגוסט 1994בגיל 74)

אמנית יהודיה, ילידת לבוב.

עם כיבוש לבוב בידי הגרמנים, נשלחה עם משפחתה לגטו, אך הצליחה להינצל הודות לידיד מהאוניברסיטה והיא ואימה עברו לורשה .

בשנות ה-40 ממש בשנות השואה היא יצרה שני אלבומים גרפיים שנגעו בחוויות שלה כניצולת שואה אחד "סצינות מהבתים

"  בלבוב ב-1942 שתיאר את חי היום יום בגטו השני האלבום השחור ב-1945 שני האלבומים הגרפיים המוקדמים ביותר של ניצולת שואה.

הציורים הושארו עם משפחתה בקרקוב ויש להניח שנשכחו אף בידי היוצרת והתגלו רק ב-2019 כאשר נרכשו בידי המוזיאון הפולני להיסטוריה יהודית והוכרו כתרומה חשובה להיסטוריה והאמנות היהודית של השואה.

האמנית ואימה שרדו את מרד גטו ורשה ועברו משם לפראג בצ'כיה.

בשנת 1948, עלתה לישראל, שינתה את שמה לאלישבע,נישאה לנפתלי לנדאו ועבדה בתור מאיירת. בין היתר, איירה ספרי ילדים רבים.

והנה מאמר מפורט על חייה :

אלישבע איזו מן ילדה היית :המאמר היחיד על חייה של אלישבע נדל מאת אוריאל ריינגולד

הוא פורסם לאחר שאלשיבע פרשה מהשבועון לאחר 31 שנות עבודה רצופה בו מהכרך הראשון.

הופיע בשני גליונות של "הארץ שלנו" במרץ 1982

 ציירת הקומיקס הקבועה הראשונה של "הארץ שלנו". בשנות החמישים ובראשית שנות השישים .

נדל איירה סיפורי קומיקס כמו סדרת "גידי גזר", על עלילות פלמ"חניק שמקבל כוחות-על כשהוא אוכל גזר ונלחם בבריטים ובערבים בשירות המדינה שבדרך. נדל גם איירה את סיפורי הקומיקס הראשונים של הסופר הידוע פנחס שדה שפרסם סיפורי קומיקס ב"הארץ שלנו" תחת שמות בדויים.

סיפורי הקומיקס שאותם איירה אלישבע נדל-לנדאו הם :

אפרים חד העין  כתב שמואל שיחור ציירה אלישבע הארץ שלנו כרך ג חוב' 27-50

עלילות ילד בעל "עיני רנטגן " שנאבק עימם במחבלים מסתירי מרגמות

  גידי גזר : עלילות מימי הפלמח כתבו אלישע ויעקב אשמן צירה אלישבע .

"הארץ שלנו כרך ג' תשי"ב=  1953  חוב' 2-27 ב-23 חלקים . "

" עלילות נער בפלמ"ח בשנת 1946 במאבק בבריטים ובערבים. "

   השיירה המשיכה בדרכה : עלילות גידי גזר מאת יעקב אשמן ואלישבע

"  ""הארץ שלנו " כרך ו' תשט""ז 1956 חוב' 26-36 ב-11 חלקים. "

"  גידי גזר בשיירות לירושלים נאבק בלוחמים הערביים,במלחמת העצמאות."

גידי גזר  נלחם בנגב מאת יעקב אשמן ואלישבע הארץ שלנו כרך ו תשטז 1956"

  חוב' 37-50 ב-14 חלקים.

 גידי גזר נאבק במצרים בנגב במלחמת העצמאות ועוזר לבדוים.

כיתת העצובים : עלילות גידי גזר מאת יעקב אשמן ואלישבע הארץ שלנו כרך 7

"תש"ז 1957  חוב' 1-21 ב21 חלקים ."

  גידי גזר וכיתת חילים נועזים במיוחד יוצאים למשימות מסוכנות ומגלים

במערה עצמות לוחם עברי קדום ומגילות גנוזות בתקופת מלחמת העצמאות.

"סיפור נוסף בסידרה היה  ""בעקבות אל נטף "" באותו הכרך של "הארץ שלנו" חוב' 22-43 שאותו כתבו"

מרים וצירה אלישבע ובו גידי משתתף במבצע סיני.

על אי בודד  סיפר יעקב אשמן , ציירה אלישבע הארץ שלנו כרך ד' חוב' 1-20 .

הילד לולו מהמדור הידוע של אשמן על מחשובותיו של לולו שיצא גם כספר מגיע עם ניצולי ספינה אחרים לאי בודד שורץ קניבלים , מרשים אותם עם המצאות טכניות שונות וגובר על מכשף השבט לפני שהקבוצה ניצלת.

יאיר וידידו אביר מאת יעקב אשמן ואלישבע

הארץ שלנו כרך ד' –ה חוברות 41-41 ת 1-8 1954 על עלילות כלב וידידו הילד שנאבקים בשני חלקי הסיפור במסתננים ובסוחרי אופיום .

כובשי המגרש

מאת אלישבע ואפי הארץ שלנו כרך ח' 1958

על קבוצת נערים בכדורגל שמוצאת שיטה חדשה לשחק עם סוליה מיוחדת בנעל שגורמת ליתר עוצמה בבעיטות וכך זוכים במשחקים עד שהעניין מתגלה ואז השיטה מופצת בכלה עולם.

1. "הרפתקאות זומזום והיפו " מאת "פנחס "(פנחס שדה ) ציירה אלישבע נדל . הופיע בארץ שלנו כרך יב  12.12.61-10.4.62 חוברות 15-32 ב18- חלקים.

הרפתקאות בעלי חיים אנושיים במאבקם כנגד מהפנט מרושע.

2. "תעלומת ילדי החלל או מסע אל 20.000 שנות אור " מאת "יריב אמציה "(פנחס שדה) ציירה אלישבע . הארץ שלנו כרך יב 1962 ,חוברות 33-55 ב22- חלקים .

סיפור בשני חלקים על הרפתקאותיו של ילד בודד שנלקח בידי ילדים חייזרים לסיור בחלל מבקר בכוכבי לכת שונים ומוזרים ורואה בין השאר את תל אביב העתידנית של שנת 2962.

תוכלו לקרוא סיפור זה בשני חלקים ב:יקום תרבות "

חלק א'

חלק ב'

צוציק או סוד ארמונו של אסמעיל אל קאדאר  מאת יריב אמציה (פנחס שדה

ואלישבע נדל

הארץ שלנו כרך יג חוב' 1-24 ב24 חלקים .

עלילות נער במלחמת העצמאות שעוזר לכבוש כפר ערבי עויין.

תוכלו לקרוא אותו ב"יקום תרבות " כאן :

4. "אל הירח בכדור פורח " כתב פנחס שדה על פי אדגר אלן פו ציירה אלישבע. הארץ שלנו כרך יג ,1963 ,חוברות 25-38 ב14-חלקים.

עיבוד  לקומיקס של סיפור מדע בידיוני של אדגר אלן פו על הולנדי שמגיע לירח בכדור פורח , שדה המשיך את הסיפור מעבר לנקודה שבה הפסיק פו ומתאר כיצגד ההולנדי פוגש גזע של גמדים מיבשת אטלנטיס החיים על הירח עם עכבישי הענק שלהם.

תוכלו לקרוא אותו בבלוג זה כאן.

5. "בעקבות אוצר פרעה" כתב יריב אמציה (פנחס שדה ) ציירה אלישבע נדל . הארץ שלנו כרך יג 1963 חוברות 39-51 ב13- חלקים.

נערים ישראליים מוצאים במדבר סיני  את קברו של רעמסס הרביעי שהיה כמסתבר ידידו של משה רבנו ולכן חרת על קברו כתובת בעברית…

תוכלו לקרוא אותו בבלוג זה כאן

חוטפים" כתב יריב (פנחס שדה )ציירה אלישבע נדל . הארץ שלנו כרך יד ,1964 חוברות 1-25 , ב25- חלקים.

מדען אטום ישראלי נחטף בידי פושעים . בנו וסוכן חשאי יוצאים להצילו בברכת חברי הממשלה ( שתמונותיהם מופיעות בסיפור בצורת צילומים שלהם בתוספת דיאלוגים…).

קיראו אותו בבלוג זה כאן

7. "אי המסתורין " . כתב "יריב אמציה " (פנחס שדה ) ציירה אלישבע נדל . הארץ שלנו כרך יד , 1964 חוברות 26-50 ב25-חלקים.

ילדים נקלעים לאי בודד ומוצאים שם מתבודד ואוצרות ופושעים שזוממים לגזול אותם , וגם מדען מטורף ששואף לכבוש את העולם עם נמלים ענקיות  ורובוטים  .

קיראו אותו בבלוג זה כאן

ספרים שאיירה אלישבע נדל-לנדאו

הגדה של פסח /הגדה קיבוצית של קבוצת דורות ,ההגדה סודרה ע"י אלישבע נדל ומשה לובלינסקי. 1949

ברק השובב /[חרוזים: מרגלית עמיקם 1950

‫ ציר כלי עבודה ומלאכה /    [תל אביב] :   ב. ברלוי,   [תשי"-]

חוברת צביעה

ציר חגינו / ציירה א. נדל. הוצאת א. ברל לוי

חוברת צביעה

אדם במולדת :ספר ללמוד הלשון העברית לבוגרים /שלמה קדש ;  1951

נודדי הצפון :סיפור הרפתקאות /אוליבר סטנליי קרווד ; (מאנגלית: י. סברדליק ; 1953

 מקראות ישראל :לשנת הלמודים הרביעית /ז. אריאל, מ. בליך, נ. פרסקי ; הציורים: אלישבע נדל.1954  

ניר :ספר-קריאה לשנת הלמודים השניה /ב. ברנשטין ; הציורים: צ. בינדר, א. נדל.1954

כיר :   קורס שיטתי לכיור /    תל אביב :   ב' ברלוי,   [תשי"ד?].

‫ נכסי החיים :הספר לבני הנעורים : ספרות / אמנות / מדע / הומור / שעשועים /כינס וערך יצחק לבנון ; 1955

 מקראות ישראל :לשנת הלמודים החמישית /ז. אריאל, מ. בליך, נ. פרסקי ; הציורים: אלישבע נדל.1957

לולו /יעקב אשמן ;  1958

הנה הם באים :סיפור חייו של הנשיא ד"ר חיים וייצמן  1958

טבור סקלי בן יער הבראשית / עברית – אבן-זהר ; 1958

מקראות ישראל /ז. אריאל, מ. בליך, נ. פרסקי ; ציורים: אלישבע נדל. 1959

ניר :ספר-קריאה לשנת הלמודים השניה /ב. ברנשטין ; הציורים: צ. בינדר, א. גלעדי, א. לואיזדא, א. נדל.1959

 גחלילית ולהב אש :ספור על ילדה וילד מתקופת שכון האדם במערות /עבד י. פישמן ;1959

 ידידי :אל המאדים ובחזרה, אישי מופת /דן אורן ( פנחס שדה )  1959 

 מקראות ישראל /ז. אריאל, מ. בליך, נ. פרסקי ; ציורים: אלישבע נדל, שמואל כץ. 1960

עוש /אבשלום כץ ;

1960

רסיסים /אסתר קל ;  1960

לילות חמים /אסתר קל

1962

מקראות ישראל :לשנת הלמודים השניה /ז. אריאל, מ. בליך, נ. פרסקי ; ציורים: אלישבע נדל, שמואל כץ.1961

מקראות ישראל :לשנת הלמודים החמישית /ז. אריאל, מ. בליך, נ. פרסקי ; ציורים: אלישבע נדל. 1962

ניר :ספר-קריאה לשנת הלמודים השניה /ב. ברנשטין ; [הציורים: צ. בינדר, א. גלעדי, א. לואיזדא, א. נדל]. 1962

מקראות ישראל לשנת הלמודים השניה :בהתאם לתכנית הלמודים החדשה /ז. אריאל, מ. בליך, נ. פרסקי ; ציורים: אלישבע נדל, שמואל כץ 1964

הרחוב הקטן /מאת אסתר קל ; (1963

פעמי חג /שרגא פירשטמן ;  1965

דורון ואני :טיולים אחר-הצהרים /אסתר קל ; 1966

לבדו בעולם :לקט ספורים ומעשיות /תרגם ועבד ש’ יורם  1966

ענת :יומן של בת /מטעמה קשתי ;  1967

 דבורה עומר מעשה בלולי ה…1967

חוט המשי הדק /מאת אסתר קל ; 1968

  דבורה עומר צוללים קדימה /    תל-אביב :   י. שרברק,   תשכ"ט 1968

הכלב נו-נו-נו /[דבורה עומר] ;1968

הכלב נו-נו-נו יוצא למלחמה /דבורה עומר ; 

1968

‫ מקראות ישראל :לשנת הלמודים השלישית /ז. אריאל, מ. בליך, נ. פרסקי ; ציורים: אלישבע נדל-לנדאו. 1968

דבורה עומר אני אתגבר / 

1970

ספר קלאסי ראשון מסוגו בספרות הילדים העברית המבוסס על סיפור אמיתי על ילדה נכה. זכה למהדורות רבות.

ג’ורג’י מלך הצרות :יומנו של שובב /עבוד ותרגום – דודה קרול ;1970

 סוד המלים הבודדות, או, "בדיוק להפך"  משה בן שאול 1970

שחק ולמד :משחקים ושעשועי-לשון לכיתה, לבית ולמועדון /שלמה הרמתי1970  ;

אסתר שרייט וורצל  מן המצר /    תל-אביב :   חידוש,   [1970].

ספר ילדים בודד שאיירה אלישבע על השואה.

אלישבע נדל לנדאו    בוטיק בבית :   100 עבודות-יד נוספות לבנות הנעורים.    תל-אביב :   קרני,   1970.

ילקוט המרשמים :בישול ואפיה למשפחה /כתבה סוניה הורוביץ-טורקניץ … ; ערכה חנה שמיר ; עטרה אלישבע לנדאו.1970

מקראות ישראל מחדשות :לשנת הלמודים השלישית /נתן פרסקי, זלמן אריאל ; ציורים: אלישבע נדל-לנדאו.1971

ספורים ואגדות לילדים ולנערים /נח טמיר [איורים: נחום גוטמן, אלישבע לנדאו, חנה אדולפו, אבא פניכל]1973

 מספורי החבריה /צבי ליבנה (ליברמן) ;1973 

 שמשון היה ילד חלש /אלי נצר ; [1973

תעלומת קתרינה הקדושה /יוסי גודארד  1973

צבי ליבנה ליברמן בין שדות ויער 1974

רגע קל, עם  אסתר קל 1974

נעמי עפרי קיטרון האיש המסתורי בבית העזוב /  1974

מבריחי הסמים /נעמי עפרי ;1975

מזייפי הכספים /נעמי עפרי ; 1975

מיכלי הגאז בעזה /מאת נעמי עפרי ; 1975 

עובד לסיפור קומיקס בידי דניאל לוי עבור "משמר לילדים "

תוכלו לקרוא אותו כאן.

הגששים מגבול הצפון  עודד בצר 1975

עובד לסיפור קומיקס בידי דניאל לוי ל"משמר לילדים "

תוכלו לקרוא אותו כאן.

רם רמון ותעלולים המון /אברהם נוה ;  1975

דב גרונר :גבורה באדום /מאת צביה גרנות ;1976

אפרים רוקח אני ירושלמי /  1977

אהוד מקבוצת "נרקיסים" /צביה גולן ; ציורים – אלישבע לנדאו ; המלביה"ד – משה בן שאול

גבעתיים : י. גולדברג, תשל"ח 1978

 

 הרפתקה באילת /[אסתר שטריט-וורצל] ;1978

אסתר קל האנשים שאני אוהבת 1979

ל.שאול בוז לספר הלבן 1979

צביה גולן  סוד גבעת הגמל / 1980-

צביה גולן   בעקבות נימר  1982

 נפש חיה /ברוך יוספסברג ; 1985

קצת אדום /אסתר קל ;  1998

מותו המוזר של הקומיקסאי אלכס ריימונד: פרשת כישוף שחור משחור?

 

 

 

אני קורא את אלבום הקומיקס "מותו המוזר של אלכס ריימונד" שכבר נראה בעיני כיצירת הקומיקס הגדולה שקראתי בשנים האחרונות ואולי בכלל. למרות הביזאריות הכללית שלו .

.זהו אינו סיפור קומיקס בדיוני אלא תיאור של פרשיה היסטורית בציורים ובמגוון שיטות גראפיות .

וככזה זהו ספר מסובך מאין כמוהו אפילו לחוקרים מומחים של תולדות הקומיקס האמריקני והבינלאומי.

במרכזו עומדת הדמות של אלכס ריימונד שכיום נחשב לאחד מאמני הקומיקס הגדולים של המאה העשרים .

אבל לעברית יצירותיו לא תורגמו כלל.

אלכס רימונד דיוקן עצמי

מי ומה בדיוק היה אותו אלכס ריימונד שאינו מוכר כלל לקורא העברי ?

הוא מעל לכל היוצר של איש החלל פלאש גורדון שהוא דמות קומיקס חביבה עלי כפי שמראים הסיפורים הרבים על עלילותיו שפירסמתי שוב בבלוג זה וב"יקום תרבות".

ושל הגירסה הידועה ביותר שלו אם כי לא דווקא הטובה ביותר.

פלאש גורדון הוא אחד הגיבורים המפורסמים ביותר של  הקומיקס והמדע הבידיוני האמריקני. אולי המפורסם בכולם בארה"ב ובעולם כולו.

 במקור כאשר הופיע לראשונה ב-1934 הוא היה  ספורטאי אמריקני בלונדיני  מפורסם   שחקן של המשחק האיזוטרי לעשירים  "פולו" בוגר של האוניברסיטה האמריקנית המפורסמת "יל , שביחד עם חברתו דאל  ארדן (יפיפיה שחורת שער שעיקר עיסוקה בחיים הוא לצרוח ולהתעלף ולקנא לפלאש)    נחטף בידי המדען הגאון הנס זרקוב מוצא את עצמו בכוכב מונגו.

מדוע ? מונגו ,כוכב לכת נודד התקרב בהדרגה לכדור הארץ של אמצע שנות השלושים והדבר גרם לאסונות שונים בכדור הארץ  כמו נפילת מטאורים באיזורים מיושבים.

דוקטור  זרקוב מצא הוכחות לכך שהאסונות מופעלים ישירות בידי אנשי מונגו  הוא יצא לשם ברקטה פרי המצאתו עם שני זרים שחטף בדרך ,פלאש גורדון ודיל ארדן. למרבית התדהמה החטיפה  האקראית מתגלה כהחלטה גאונית.

אחד הזרים האלו פלאש גורדון הוא האיש שיכניע כמעט לבדו בשתי ידים חרב ואקדח קרניים  את כלל כוכב הלכת מונגו.

פלאש מגלה שהכוכב נשלט ידי הרודן המרושע מינג  שלו יש בת יפיפיה ותאוותנית בשם אאורה.היא מאורסת לנסיך בארין של ממלכת ארבוריה ,אך מעוניינת בפלאש האדיש לקסמיה.

 הוא מגלה שעם כל הפרימיטיביות של הכוכב (האנשים שם עדיין נלחמים בחרבות ) מינג מהווה סכנה ממשית לשלום כדור הארץ.איך שהוא ישנן ברשותו טכנולוגיות שאין ברשות כדור הארץ.

דבר גרוע עוד יותר מינג מתאהב בדייל ארדן חברתו שחורת השיער של פלאש ונחוש בדעתו לשאת אותה לאישה ויהי מה!

הוא מגלה גם שרוב הממלכות בכוכב נשלטות בידי מלכות יפות וכולן מעוניינות בו ויהי מה.

ומכאן ואילך נאבק פלאש במינג ובגזעים השונים והמשונים השוכנים במונגו על מנת לשחררו מידי העריץ. רובם ככולם נשלטים בידי מלכים ובעיקר  מלכות .

דבר שמתבצע לבסוף.

הוא נודד בכל רחבי מונגו ובממלכות המרובות והשונות שבו לעיתים פרימיטיביות לעיתים עתידניות במונחי כדור הארץ ,תמיד אקזוטיות ותמיד מוצא בהן נשים שחושקות בו וגברים שחושקים  בדייל ארדן.

התברר שלאנשי ונשות מונגו הייתה תשוקה מינית בלתי נשלטת לגברי ונשות כדור הארץ.תשוקה שאמנם מעולם לא החזרה בידי פלאש ודייל או דוקטור זרקוב.

הסיפורים  על מאבקו של פלאש במינג היגיעו לסיומם הטבעי ביוני  1941 לאחר תשע שנים כאשר פלאש הפיל לבסוף את מינג משלטונו והפך בעצמו למנהיג זמני של מונגו

הוא מינה את הנסיך באין המורד במינג לשליט דמוקרטאי של מונגו  ואז הוא חזר לכדור הארץ .

וכאן בעצם הייתה הסדרה צריכה להסתיים.אבל היא לא ,היא הייתה פופולארית יותר מדי.

בסדרת הרדיו שהתבססה על הקומיקס  ששודרה עוד באמצע  בשנות השלושים ניתן כבר סיום לעלילותיו של פלאש.  הוא נחת בג'ונגל  והתגלה בידי גיבור הקומיקס האחר של  היוצרים ,אלכס רימונד ודון מור  " ג'ונגל ג'ים" צייד נועז   הוא ניצל את ההזדמנות והתחתן רשמית בפני כומר  עם דיל ארדן בג'ונגל בפרק שמן הסתם שיעמם עד מוות את הקוראים הצעירים של הקומיקס. מיד לאחר מכן  פלאש וצוותו יצאו להרפתקה נוספת ביבשת  האבודה האטלנטיס.

 הנישואין  עם דיל ארדן היו דבר שאותו  פלאש מעולם לא עשה בקומיקס עצמו.שם העדיפו להשאיר אותו תמיד רווק ומסיבות טובות. אם הוא ודיל היו מתחתנים פלאש הנשוי היה מאבד את כל הסקסיות שלו עבור המלכות והנסיכות השונות שפגש במסעותיו בעולמות שונים ומן הסתם גם עבור קוראיו.

בקומיקס הוא חזר לכדור הארץ רק כעבור כמה שנים ואז  הוא מצא את כדור הארץ  שרוי במלחמה כנגד כוח מוזר שנקרא בסיפורים "החרב האדומה " שבבירור היה שם קוד לנאצים .בסיפור אחד הוא בולם התקפה ימית על ארה"ב מצד כוח חסר שם שעליו פיקד קצין בעל שפם קטן ומוכר מאוד.

בסיפור אחר מקביל שאותו צייר עוזרו של רימונד אוסטין בריגס  הוא נחת באיזור בסקנדינביה ובלם שם פלישה של אותו הצבא, עם כלי הנשק המתוחכמים שהביא עימו ממונגו.

על כך באחד הסיפורים הוא אף זכה באות כבוד נשיא ארה"ב רוזבוולט.

לקוראים  היה ברור שהמדובר בנאצים שעליהם בשלב זה ב-1941  ארה"ב עוד לא הכריזה רשמית מלחמה. זה יקרה רק בעוד כמה חודשים..

לעתיד היו סיפורים שהסבירו שהתברר שישנה ברית סודית בין מינג ממונגו והרודן הנאצי אדולף היטלר מכדור הארץ ופלאש יצא לנתץ את הברית הזאת.

לאחר מכן  פלאש חזר ברקיטה למונגו על מנת לגייס עוד כלי נשק למאבק באוייב המרושע על כדור הארץ . אך שם משום מה  המלחמה  הנוראית בכדור הארץ נשכחה.

פלאש מצא את עצמו  נאלץ  להילחם שוב  ושוב ושוב במזימות של צאצאים שונים של מינג  כולם מרושעים כמוהו ובני דמותו ועוד ועוד מלכות יפות  זוממות שכולן מאוהבות בו עד יאוש ונחושות להשיגו ויהי מה.

בסופו של דבר  הנסיך ברין מונה לשליט מונגו .אבל פלאש חזר לשם שוב ושוב ושוב כדי להילחם במינג שקם שוב ושוב לתחייה והשתלט שוב ושוב על חלקים ממונגו  ואוייבים אחרים בכוכב מונגו ועל ירחיו ועל כוכבים קרובים לו.

אך מינג ובני משפחתו  השונים והמרובים נשארים בחיים.והם ממשיכים לתקוף שוב ושוב ושוב ושוב…לפלאש גורדון למרות רצונו הטוב לקצת חופש עם דייל ארדן לעולם אין מנוחה..

 הסיפורים למרבית הצער איבדו את כל המתח האמיתי שהיה להם עבור הקוראים  בתשע השנים הראשונות מאחר שברור היה שהמדובר במאבק אינסופי שלא יסתיים לעולם. פלאש לא באמת יכול לנצח ומינג לא באמת מסוגל להפסיד סופית. .

היוצר

סידרה זאת "לכאורה" "נוצרה" ב-1934 בידי אמן הקומיקס הצעיר  אלכסנדר ריימונד.

אלכס רימונד

ריימונד שנודע עד אז רק כאמן עוזר בסדרה בשם "מזלו של טים טיילר " על שני נערים יתומים שדנודדים בפינות אקזוטיות רחבי העולם ועוברים הרפתקאות אקזוטיות שונות ( שידועה בעברית כפרשי הג'ונגל ) צייר סדרה זאת בין 1931 ו-1933 למעשה במסגרתה פיתח את הכישורים שאיפשרו לו לפתח סדרות הרפתקאות קלאסיות בג'ונגל ..

קטע מסיפור "מזלו של טים טיילר" מאת אלכס ריימונד. כפי שאתם רואים הוא מזכיר מאוד את סיפורי פלאש גורדון המאוחרים יותר

ב-1934 זכה בהצלחה פתאומית חסרת תקדים

. הוא שמע שהחברה שבה עבד "קינג סינדיקאט" זקוקה לסדרת מדע בדיוני חדשה שתתחרה בסדרת הקומיקס הידועה "באק רוג'רס במאה ה-25 " ( לפי גרסה אחת ) ו/או בסדרת המדע הבדיוני הידועה ג'ון קרטר במאדים של אדגר רייס בוראוז ,לפי גרסה אחרת

.הוא ניסה את ידו ושלח הצעה .ההצעה נדחתה. הוא התעקש וניסה שוב ושלח הצעה אחרת לגבי אותו הגיבור פלאש גורדון.

במקביל הוא שמע שקינג סינדיקאט  זקוקה גם לסדרה על ג'יבור ג'ונגל שתתחרה בסדרת טרזן גם כן של אדגר רייס בוראוז. הוא שלח הצעה לסדרה בשם ג'ונגל ג'ים על עלילות הרפתקן לבן בג'ונגלים שונים בעולם שאותה כתב אדם בשם דון מור.

גם כן במקביל הוא שמע  שקינג סינדיקט מתכנן סדרת בלש –ריגול שאותה יכתוב סופר הבלשים הידוע דאשיאל האמט. ריימונד העקשן לא ראה מה הוא יכול להפסיד. הוא שלח הצעה לצייר גם את הסדרה הזאת.

סוכן חשאי איקס 9

ציור של הסוכן החשאי איקס 9 מאת אלקס רימונד

הוא קיווה שאחת משלושת ההצעות האלו תתקבל לבסוף ותהיה לו עבודה קבועה.

 בסוף שנת 1933 נודע לו שכל שלוש ההצעות התקבלו וכעת עליו לעבוד עליהןץ

כולן צריכות להופיע במהלך ינואר 1934 .

שתי סדרות ,פלאש גורדון וג'ונגל ג'ים החלו להתפרסם באותו היום 7 בינואר 1934 והסדרה השלישית הסוכן החשאי איקס 9 החלה להתפרסם כמה שבועות מאוחר יותר בסוף ינואר.

ומכאן ואילך הפך ריימונד לאמן הקומיקס המפורסם והמוערך ביותר של כל הזמנים.

אלכס ריימונ'ד מצייר בשיטה סודית שהייתה לו

 """פלאש גורדון " זכתה להצלחה אדירה וידועה מאוד עד עצם היום הזה מה שעושה את פלאש גורדון לאחד הגיבורים מאריכי הימים ביותר  במדע הבידיוני ובתרבות הפופולארית בכלל.  

לפיה נעשו שלושה סדרות של סירטי קולנוע מפורסמים בבכיכובו של בסטר קראב סדרת טלביזיה מצויירת וב-1980 סרט קולנוע של המפיק דינו דה לורנטיס שבו הופיע לא אחר מאשר חיים טופול שלנו בתור ד"ר זרקוב,

פלאש גורדון כיום ומאז ומתמיד  ידוע בעיקר בגלל האמנים והציירים שלו  והסופרים שעומדים מאחוריו שהם לכל הפחות חשובים באותה המידה נשכחו והושכחו מלב אם כי יש להודות שלפעמים  לא בלי צדק.

הכותב  המקורי של פלאש גורדון דון מור יצר סיפורים עלובים מעין כמוהם.

 אמנם בפרסומים  האמן  אלכס ריימונד הוצג כמי שכותב את הסיפורים ולא רק מצייר אותם

.שקר בפירסום.

   ספק רב מאוד אם  אלכס ריימונד  כתב  משהו. גם לא היה לו זמן לכך הוא רק צייר.  מהימים הראשונים  היה לו כותב שלא קיבל  שום  קרדיט בשם דון מור.רק שנים לאחר מכן מור  החל להופיע בקרדיטים ככותב.

על פי גרסאות מסויימות מור החל "לעזור " לריימונד רק באוגוסט 1935 בכתיבה ועד אז כביכול ריימונד לא רק צייר הוא גם כתב את הסיפורים בעצמו.

 לאמיתו של דבר דון מור היה הכותב של פלאש גורדון מהרגע הראשון שהחליטו עליו במשרדי מערכת חברת "קינג סינדיקאט "  ב-1933. עוד "לפני" שריימונד צורף לפרוייקט כצייר.

במקור זאת הייתה סדרה שהייתה  אמורה להיות  לא  חיקוי של  סדרת קומיקס מפורסמת אחרת  בשם באק רוג'רס כפי שטענו תמיד פרסומי החברה על עלילותיו של אדם מהמאה העשרים שמתעורר בכדור הארץ העתידני של המאה העשרים וחמש ויוצא להרפתקאות בחלל   ( דבר שהיא מעולם לא הייתה ). אלא  הייתה מבוססת על עלילות ג'ון קרטר ממאדים של אדגר רייס בוראוז , שם תואר גיבור הרפתקני דומה בעולחם פרימיטיבי –סופר טכנולוגי דומה לזה של מונגו ,הלא הוא מאדים.

  לחברת קינג היו על כך דיונים עם בוראוז. אולם בשלב מסויים כלשהו אנשי חברת קינג סינדיקאט שינו את דעתם והפסיקו את המגעים עם בוראוז . הם החליטו שהם רוצים גיבור מקורי משלהם ולא כזה שעליו יצטרכו לשלם אחוזים לבוראוז.

אבל הם רצו סדרה חדשה  על פי אותו רעיון כללי.איש כדור הארץ בן "זמננו,שנות השלושים של המאה העשרים ,  שמוצא את עצמו באופן פתאומי ולא צפוי  בכוכב אחר מלא בגזעים פראיים ושילוב של טכנולוגיה גבוהה ונמוכה  פראים מסוכנים,מפלצות מפחידות  ונשים יפות. שם באמצעות חרבו הבלתי מנוצחת וגם כמה אקדחים היורים קרני מוות פה ושם.  נלחם ברשעים  ובראשם בקיסר מינג חסר הרחמים  ובמפלצות ומציל נסיכות ואת  אהובתו דייל ארדן שהיא נציגת בת השכן האמריקני שלה הוא נשאר נאמן תמיד למרות כל הפיתויים המרובים של מלכות יפות הנאבקות על תשומת ליבו.

יכול להיות שאחת הבעיות שהייתה לחברת "קינג " עם הדמות של ג'ון קרטר  הייתה שהוא מתחתן עם נסיכה בת מאדים המולידה ילדים בביצים (!) .יש להניח שהם היגיעו למסקנה שדבר כזה לא יתקבל על דעת הקהל שלהם ויש צורך באהובה קונבנציונלית יותר אמריקנית למהדרין עבור גיבורם.

בוראוז הזועם מצידו ראה תמיד בפלאש גורדון כפלאגיאט של גיבורו ג'ון קרטר.

פלאש גורדון כפי שצוייר בידי אלכס רימונד

אני מוצא את סיפוריו של מור על כוכב הלכת מונגו כסטריאוטיפיים מאוד וגרוע מכך משעממים.  פלאש גורדון הבלונדיני הארי הבנוי לתלפיות  הוא  לחלוטין בלתי מנוצח וזוכה כל הזמן בשבחים אינסופיים.כל הנשים מתאהבות בו מיידית ונלחמות זו בזו על חסדיו…   וזה לא באמת מעניין.

ניתן לנחש ששמו  של מור לא הופיע כיוצר שותף של הסדרה  כי התבייש ברמת הסיפורים שאותם כתב,והסתפק בקבלת הצ'ק  ותו לא. 

 אמנם גם היום יש סיפורים  עניין בגלל האמנות המרשימה של אלכס ריימונד שזכתה לפרסום ולהערצה עולמיים. אבל  אחרי זמן גם האמנות הזאת מפסיקה לעניין בגלל הסיפורים העלובים שאותם היא מאיירת.

האמנות של אלכס ריימונד ב"פלאש גורדון " מתוארת בידי דיב סים ב"מתו המוזר של אלכס ריימונד "

ספק רב עם מישהו שהוא מעבר לגיל 12 יכול לקרוא אותם כיום בהנאה.

 מי שמתעניין בעיקר בסיפורי מדע בדיוני  טובים ומשכנעים  אין לו הרבה מה לחפש בסיפורי פלאש גורדון על מונגו של דון מור ואלכס ריימונד.

לעברית  לא תורגם אף לא אחד מהסיפורים "הקלאסיים " של אלכס ריימונד על פלאש גורדון . למרות שתורגמו סיפורי פלאש גורדון רבים של יוצרים אחרים ,הארי האריסון ,מאק רבוי ודאן בארי.

 כיום קשה להגיד שזאת אבידה גדולה. אם כי מן הסתם לא הייתי אומר זאת אם הייתי קורא אותם כילד.  יצירתו של ריימונד מוערכת עד היום כשיא של אמנות הקומיקס. מצער שהסיפורים עצמם של דון מור לא התעלו  ואף לא התקרבו לרמה הזאת. אבל בשנות השלושים והארבעים הם כנראה סיפקו לקוראים בדיוק את מה שהם חיפשו ,הרפתקאות של גיבור בלתי מנוצח משולבות ברומנטיקה וסקס מרומז.

באפריל 1944  ריימונד עזב את פלאש גורדון לאחר עשור .הוא התגייס לצבא ארה"ב שהיה עסוק במלחמת העולם השנייה. את מקומו תפס עוזרו אמן מוכשר ביותר בפני עצמו בשם אוסטין בריגס שכנראה תרם רבות לפיתוח הסגנון הקלאסי המרשים של ציורי פלאש גורדון.אך הסיפורים המשיכו להיכתב בידי דון מור. כאשר חזר ריימונד מהמלחמה.הוא גילה שבריגז הוא האמן הקבוע של פלאש גורדון ,והוא עצמו כנראה ללא צער רב יצר מייד  סדרה חדשה בשם "ריפ קירבי " עלילות בלש פרטי  שהוא אינטלקטואל ממושקף. הדבר השונה ביותר שאפשר להעלות על הדעת מפלאש גורדון.

 הוא נהרג בתאונת דרכים איומה ב-1954 במכונית שבה היה קומיקסאי אחר ידוע פחות בשם סטאן דראק.

אך ריימונד נחשב עד היום לגדול אמני הקומיקס של כל הזמנים.וסיפורי פלאש גורדון עצמם נחשבים למופת של אמנות הקומיקס.  

אמנם גם היום יש בסיפורים  עניין בגלל האמנות המרשימה של אלכס ריימונד שזכתה לפרסום ולהערצה עולמיים. אבל  אחרי זמן גם האמנות הזאת מפסיקה לעניין בגלל הסיפורים העלובים שאותם היא מאיירת.

ספק רב עם מישהו שהוא מעבר לגיל 12 יכול לקרוא אותם כיום בהנאה.

מי שמתעניין בעיקר בסיפורי מדע בדיוני  טובים ומשכנעים  אין לו הרבה מה לחפש בסיפורי פלאש גורדון על מונגו של דון מור ואלכס ריימונד.

לעברית  לא תורגם אף לא אחד מהסיפורים "הקלאסיים " של אלכס ריימונד על פלאש גורדון . למרות שתורגמו סיפורי פלאש גורדון רבים של יוצרים אחרים ,הארי האריסון ,מאק רבוי ודאן בארי.

כיום קשה להגיד שזאת אבידה גדולה. אם כי מן הסתם לא הייתי אומר זאת אם הייתי קורא אותם כילד.  יצירתו של ריימונד מוערכת עד היום כשיא של אמנות הקומיקס. מצער שהסיפורים עצמם של דון מור לא התעלו  ואף לא התקרבו לרמה הזאת. אבל בשנות השלושים והארבעים הם כנראה סיפקו לקוראים בדיוק את מה שהם חיפשו ,הרפתקאות של גיבור בלתי מנוצח משולבות ברומנטיקה וסקס מרומז.

באפריל 1944  ריימונד עזב את פלאש גורדון לאחר עשור .הוא התגייס לצבא ארה"ב שהיה עסוק במלחמת העולם השנייה.

את מקומו תפס עוזרו אמן מוכשר ביותר בפני עצמו בשם אוסטין בריגס שכנראה תרם רבות לפיתוח הסגנון הקלאסי המרשים של ציורי פלאש גורדון.אך הסיפורים המשיכו להיכתב בידי דון מור.

כאשר חזר ריימונד מהמלחמה הוא גילה שבריגס הוא כעת  האמן הקבוע של פלאש גורדון  והוא אינו יכול לחזור אליו. ,

כנראה ללא צער רב ריימונד  יצר מייד  סדרה חדשה בשם "ריפ קירבי " עלילות בלש פרטי  שהוא אינטלקטואל ממושקף. הדבר השונה ביותר שאפשר להעלות על הדעת מפלאש גורדון. גם הסדרה הזאת לא הייתה פרי יוזמתו היצירתית אלא נוצרה בידי כותב,סופר מיסתורין ועורך בחברת קינג בשם וארד גרין

 Ward Greene

אדם שבעברו היו לו קשרים הן עם מחברת "חלף עם הרוח",מרגרט מיצ'ל והן עם המכשף הידוע אליסטיר קראולי

"ריפ קירבי " זכה להצלחה גדולה

וריימונד שוב לא חזר לצייר את פלאש ואת מונגו.

ריפ קירבי בציור מאת אלכס קימונד

ריימונד כאמור  נהרג בתאונת דרכים ב-1954.אך נחשב עד היום לגדול אמני הקומיקס של כל הזמנים.וסיפורי פלאש גורדון עצמם נחשבים למופת של אמנות הקומיקס.

וכעת אחרי שהסברנו מי ומה היה אלכס ריימונד נעסוק ברומן הגרפי שנכתב על חייו ומותו .

כאמור למעלה רומן גראפי זה נראה בעיני כיצירת הקומיקס הגדולה שקראתי בשנים האחרונות ואולי בכלל. למרות הביזאריות הכללית שלו .זהו אינו סיפור קומיקס בדיוני אלא תיאור של פרשיה היסטורית בציורים ובמגוון שיטות גראפיות

היוצר דיב סיים הוא קומיקסאי קנדי ידוע שעמל על הפרוייקט הזה במשך שנים רבות ולבסוף לא יכול היה להשלים אותו מסיבות בריאותיות .

לבסוף הקומיקס הושלם בידי אמן אחר.

קינאה רצחנית ?

התזה של היוצר הקומיקסאי דיב סיים היא שאלכס ריימונד יוצרו של פלאש גורדון המוכר כגדול הקומיקסאים של המאה ה-20- נהרג בתאונה כקורבן של קינאה רצחנית לעמית שהביאה לבסוף למותו .

אבל גם כתוצאה מכישוף ארוך טווח שעליו היה אחראי קומיקסאי אחר ,הכותב של סידרת ריפ קירבי וארד גרין מקורב למאגוס הידוע אליסטיר קראולי והשתמש בשיטותיו בקיצוניות שלא נודעה כמוה .

כתוצאה מכישוף זה שהוטל עליו אלכס ריימונד מצא את מותו בתאונת מכונית שהייתה סוג של התאבדות ואף ניסיון לרצוח את הקומיקסאי שהיה עם ריימונד במכונית ,סטאן דראק שריימונד קינא בכישרונותיו וכנראה חשש שהוא יאפיל עליו ( דבר שכלל לא קרה במציאות ).

אלכס ריימונד במכונית מאיץ את הנהיגה בזמן שעמיתו מנסה להאיט אותו

ריימונד המפורסם והמצליח טוען סים נהג לגנוב מעמיתיו הקומיקסאים המצליחים פחות כל מיני טכניקות שבהן השתמש

סים מתחיל בהשוואה בין הסגנונות של הרולד פוסטר יוצר "הנסיך ואליאנט ,

של מילטון קאניף יוצר סטיב קניון "

ושל אלכס ריימונד

השוואה של סיים לשלושת הסגנונות של פוסטר קאניף וריימונד שבה הוא רומז שריימונד המפורסם קינא קינאה עזה כשאול בעמיתיו.והרגיש שאינו מוכשר כמוהם בגלל חוסר יכולתו לכתוב סיפורים משלו .

"סיים טוען שריימונד העתיק" טכניקה ציורית מסויימת ממילטון קאניף שבו קינא קינאה גדולה על יכולת הסיפור שהייתה לו שלא הייתה לריימונד שבהחלט ידע לאייר אבל לא ליצור סיפורים משלו בניגוד מוחלט לקאניף ולמתחרה הגדול האחר שלו הרולד פוסטר שיצרו סיפורים משלהם כל הזמן .

והוא מנסה להדגים זאת על ידי ציור המבוסס על צילום אמיתי ידוע שבו השניים נפגשים בכנס של קומיקסאים ולוחצים ידיים כביכול כידידים אבל למעשה טוען סיים ומדגים בכלל לא.

הקטע הזה הוא אחד המרשימים שנתקלתי בהם אי פעם בקומיקס.

הצילום המקורי שעליו מבוסס הקטע שלמטה מילטון קאניף יוצר סטיב קניון פוגש את אלכס ריימונד בעת אירוע של איגוד הקריקטוריסטים והקומיקסאים יחד איתם הקריקטוריסט המפורסם רוב גולדברג