ארכיון תג: יוסטיניאנוס

סיפורה של קיסרית: ההיסטוריה הסודית של תיאודורה מאת אהרון מגד

הקיסריית תיאודורה בפסיפס מהעיר רוונה באיטליה מתקופתה

לציון יום האישה החל היום הנה מחזה קצר שבמקור נכתב כתסכית עבור הרדיו של אהרון מגד על הקיסרית המפורסמת הסקסית והמסוכנת והאהובה והשנואה והנערצת תיאודורה ,אישתו של יוסטיניאנוס גדול קיסרי האימפריה הביזנטית במאה השישית שלאחר הספירה.אישה שהפכה ביחד עם בעלה לשליטת חלק גדול מהעולם הידוע לאחר שבצעירותה הייתה מה שאנו מגדירים כיום אשת קירקס ונערת ליווי או "זונה ". בעלת טעם מיני קיצוני במיוחד וסיימה את חייה כשליטה של חלק גדול מהעולם הידוע במאה השישית לאחר הספירה.

הקיסר יוסטיניאנוס והקיסרית תיאודורה בסדרת הקומיקס ההיסטורית הידועה "הנסיך ואליאנט " על ימי המלך ארתור .שם הם מוצגים כיריביו הגדולים של המלך ארתור מבריטניה .דבר שאולי נכון היסטורית כי ייתכן מאוד שהם חיו בזמנו.

התסכית של אהרון מגד מבוסס על סיפוריו של ההיסטוריון הביזנטי מקיסריה פרוקופיוס שמופיע כאחת הדמויות בספרו שנקרא ולא בכדי "ההיסטוריה הסודית " שיצא לאור רק לאחר מותו של פרוקופיוס ולאחר מות שאר הדמויות . כי אם היה יוצא לאור בחייו היה מביא לחיסולו המיידי בעינויים קשים בגלל הרכילויות שחשף.

.

כדאי לשים לב לסיום של המחזה שמזכיר מאוד וכנראה בכלל לא במקרה את הסיום של המחזה הידוע של יעקב שבתאי "אוכלים " שנכתב בשנת 1977 על המלך אחאב והמלכה איזבל .

תוכלו לקרוא חלק ממנו בבלוג זה כאן .

פורסם במקור בעתון 77, גליון 100, עמ' 18־21; 1988 תשמ"ח

ושוב בכתב העת "קשת החדשה" מספר 8 ב-2004

תודה לפרויקט בן יהודה.

הקיסר יוסטיניאנוס בעלה של תיאודורה ואנשי צוותו בפסיפס מהעיר רוונה באיטליה .

ההיסטוריה הסודית של תיאודורה מאת אהרון מגד

משתתפים

תיאודורה – מלכת ביזנטיום, אשת הקיסר יוסטיניאנוס

תיאודורה בציור מודרני

קוסטור – משרת בחצר־המלכות

אנטונינה – אשת שר־הצבא בליזריוס

פרוקופיוס – היסטוריון בית־המלוכה

א.

(הארמון בקונסטנטינופול. תיאודורה על כסא־מלכות, קוסטור ניצב לידה. ברקע נשמעת מוזיקה כנסייתית גרגוריאנית)

תיאודורה: קוסטור, אתה היית פה, בארמון, בזמן מרד ניקא. מי פקד על בליזאריוס להתקיף את האספסוף בהיפודרום?

קוסטור: קשה לזכור, הוד מלכותך, היתה פה אנדרלמוסיה …

תיאודורה: (בצעקה) היתה מה?

קוסטור: מהומה…

תיאודורה: יוסטיניאנוס?

קוסטור: אני חושב…

תיאודורה: (בצעקה) לא! אני! הוד קדושתו בעלי, התחבא במרתף, כמו עכבר! רעד והתחנן שנברח! לאילירייה! אני נתתי את ההוראה! 30 אלף מברחים, עלי! הדם והממלכה! אלמלא אני, הכל היה עולה באש! כל ביזאנטיום היתה הופכת לאותיות קדושות בספר ההיסטוריה של פרוקופיוס, פרק שהיה כותב אותו בדמעות־תנין, בשמחה־לאיד מעוטפת איצטלה שחורה של חסידות מלומדת…

קוסטור: תהילתך מובטחת לך, הוד מלכותך, גם בסיפרו …

תיאודורה: זה עוד נראה, עוד נראה… (בתוקף) ועכשיו, זכור: גם עכשיו אני! אני היא ששולחת את בליזאריוס לכבוש את איטליה! אני! אני היא שלוקחת על בשרי את החטא הזה, כן, החטא, כדי שהוד קדושתו יוסטיניאנוס… היכן הוא?

קוסטור: בכנסייה, הוד מלכותך, מתפלל.

תיאודורה: (בשקט) כדי שהוד קדושתו נוסטינאנוס יוכל להינות מן הסבל, ההסתגפות, ההתעלות אל סיבלו של המשיח! איזה מותרות בימים טרופים אלה! איזה מותרות!

קוסטור: הוא מאמין גדול, הוד מלכותך.

תיאודורה: אני יודעת! בזכותי, לא! אלמלא העוונות שאני מפזרת על סביבי, על כל צעד ושעל, על פני כל אדמת ביזאנטיום וגם מעבר לה – ממה היה לו להתמרק כל־כך? ממה? אנחנו חילקנו בינינו את שני העולמות, קוסטור: אשר לקיסר – זה אני! אשר לאלהים – זה הוא!…. היכן תיאודיסיוס?

קוסטור: במרתף המבצר, הוד־מלכותך.

תיאודורה: ו….?

קוסטור: כן, פרקנו את זינו, אם לומר זאת בלשון נקייה.

תיאודורה: (מכסה פניה) זוועה! זוועה! באמת עשיתם זאת?

קוסטור: כּפי שציווית, הוד מלכותך.

תיאודורה: זוועה!… המפשעת?

קוסטור: מגולחת, אם לומר זאת בלשון נקייה. שתת דליים של דם, אבל השבנו לו אותה – חלק לגמרי.

תיאודורה: ו…?

קוסטור: הקורפוס דליקטי? השלכנו לבוספורוס. צף רגע כמו ציפור פצועה, אחר־כך שקע ונעלם. לעולמים. איזה תפארת היתה זו! איזו תפארת!

תיאודורה: נורא.

קוסטור: סיק טראנזיט גלוריה….

תיאודורה: אתה יודע למה ציוויתי…

קוסטור: בגלל אנטונינה, אני משער, כדי שלא יהיה לה פתיון, אם לומר זאת בלשון נקייה.

תיאודורה: (בתוקף) לעולם אסור לה לדעת, לעולם! ואם תשאל היכן הוא, תיאודיסיוס שלה, תאמר לה שבנה, פוטיוס, הסתיר אותו, על אחד האיים, איננו ידועים היכן, כנקמה על שחילל את יצועי אביו.

קוסטור: וזה נכון, כמובן. שחילל, זאת אומרת.

תיאודורה: (בצעקה) ואיננו יכולים להרשות לעצמנו שזה יקרה פעם נוספת, אתה מבין?

קוסטור: אני מבין.

תיאודורה: (בצעקה) מפני שבליזאריוס צריך לכבוש את איטליה!

קוסטור: אני מבין, שלא יסתכל לאחור.

תיאודורה: קרא לי את אנטונינה. אני רוצה לדבר איתה .

קוסטור: כן, הוד מלכותך.

(קוסטור יוצא. המוזיקה נשמעת בלוויית מזמורי תפילה)

תיאודורה: (מלווה, בספק־לגלוג, ספק־עצב, את פסוקי התפילה)… פגוש אותנו בלכתנו בדרך, בכיסופינו להגיע למלכות השמיים, וכשנלך לאורך לא נסור מדרך הישר ולא נסטה אל חשכת ליל העולם, כי אתה הדרך, אתה האמת, אתה האור הזורח בתוכנו… כי חטאנו במחשבה, בדיבור, ובמעשה, באשמתנו באשמתנו בלבד, באשמתנו הכבדה מאד… (נאנחת) ולי הותרת עוד חודשיים־שלושה, חודשיים־שלושה בסך־הכל בעמק־הבכא הזה, שהיה לי גן־עדן וגיהנום כאחד, ושכה קשה לי להיפרד ממנו, כה קשה… (בזעקת כאב קורעת שחקים) למה? למה, משיח ארור, למה?

נכנסת אנטונינה

אנטונינה: קראת לי?

תיאודורה: שבי. שלומך?

אנטונינה: את קוצבת לי את שלומי.

תיאודורה: שבי. יכולתי להוציא אותך להורג. את יודעת זאת. על ניאוף – זהו החוק, וביצענו אותו כבר 47 פעם. ואת…(גוערת) את עושה את זה בגלוי! לעיני המשרתים! כל העיר מדברת!

אנטונינה: אני….

תיאודורה: אל תספרי לי! אני יודעת מה היה בקרתגה! ועם תיאודיסיוס, מכל האנשים! עם תיאודיסיוס זה, שבעלך אימץ אותו לבן! לבן! בראשון בגדת ואת השני הידחת לחטא! ללא שום נקיפת מצפון, ללא שום בושה, אפילו מבלי לנקוט בזהירות האלמנטרית שכל שכבנית קטנה, טירונית, יודעת אותה!

אנטונינה: אני לא יכולתי לדעת…

תיאודורה: שבעלך, שר־הצבא בליזאריוס יחזור מן הקרב? באותו יום? באותה שעה? ואחר כל הנסיון, כל הנסיון הרב שיש לך בשטח זה – לא למדת שהבלתי־צפוי הוא הצפוי במקרים כאלה? שכל האנקדוטות על המשולש המפורסם מוסבות רק על הפתעות כאלה והשפחה שלך, מקדוניה…

אנטונינה: הייתי רוצחת אותה!

תיאודורה: למה לא נעלת את הדלת, לפחות? העכבר גנב? החור גנב! ואצלך… בוודאי! כן, הוא, הוא! לחשוב שבליזאריוס מצא אותו במכנסיים מופשלים, על חם… לפני שהספיק להחזיר את החרב לנדנה, כמו שאומרים.. ואותך, עם השמלה המגועלת לך מורמת לטבור! זוועה!

אנטונינה: זה לא היה כך.

תיאודורה: מקרוניה משקרת? מה היה? איך?

אנטונינה: כשבליזאריוס נכנס, זה כבר היה אחרי הכל. ישבנו. הוא חשד. אבל הוא האמין לי.

תיאודורה: ואת מאמינה שהוא האמין לך?

אנטונינה: הוא סלח, על־כל־פנים.

תיאודורה: הוא תמיד סלח לך. השוטה הזה! כשהיה העסק עם יוחנן מקפדוקיה – וכל החצר ידעה, מפני שאת חסרת־בושה – גם אז סלח לי! לא ראה, כביכול! לא ידע! וכשהיה העסק עם סילבסיוס… בעל למופת! הוא מגלגל עיניו למעלה – וקרני שמש הוא רואה! שמש מסמאה! (בלחש) או אולי הקסמים שלך מסמאים אותו?

אנטונינה: כן, הוא אוהב אותי.

תיאודורה: לא לזה אני מתכוונת!

אנטונינה: את מאמינה שאני משקה אותו בסמים?

תיאודורה: לא נכון? אלה שירשת מאמך? לי את יכולה לומר! גם לי יש ביוגראפיה, כידוע לך!

אנטונינה: לך היו קסמים אחרים.

תיאודורה: היו, כן. אנטונינה! אני רוצה הבטחה!

אנטונינה: אילו ידעת כמה פעמים הבטחתי לעצמי…

תיאודורה: אין לך אופי?

אנטונינה: הטבע… החושים! זאת אומרת.

תיאודורה: אל תגידי לי טבע! גם לי יש! (מתפרצת חנוקת־דמעות) עשרים ושתיים שנה אני כבר מדבירה אותו, עשרים ושתיים שנה אני מנַצרת את עצמי, חיה עם צלב מעל לראשי, עם צלב בין רגלי, ואת אומרת לי טבע! (חוזרת ליציבותה, ולטון הסמכותי) כשהטבע והמדינה מתנגשים זה בזה – הכניסי זאת למוח התנזותי שלך – תמיד תמיד המדינה קודמת! ברור?

אנטונינה: אם את אומרת…

תיאודורה: למה את חושבת אני סולחת לך? למה את חושבת אני עוברת על החוק, שוטה קטנה שכמותך, עוברת על חוק יוסטיניאנוס, ולא מוציאה אותך להורג, או לפחות כולאת אותך במנזר, למה?

אנטונינה: המדינה?

תיאודורה: כן! המדינה! כי איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על מצביא רוליזארינס!

אנטונינה: לוותר? מדוע?

תיאודורה: כי הוא סמרטוט בלעדייך, גיבור מלחמות אפריקה, גאון האיסטרטגיה! כי הוא מעריץ אותך, המצביא המזהיר הזה, משועבד, נכנע, מניח את נשקו לרגלייך! כי גם לו יש טבע, כן, טבע! את יודעת כמה עלו לנו הנאפופים שלך? למה לא גבר על כוזואס? למה נסוג מפרס? למה לא חצה את החידקל? למה איבד 3000 חיילים על כיבוש סיסאוראנוס?

אנטונינה: אני הייתי אתו בסיסאוראנוס.

תיאודורה: אני יודעת! היית! את מלווה אותו בכל החזיתות! בגל שדות־הקרב! אולי תסבירי לי את הנטייה הפרוורטית הזאת לנהל את כל המזמוטים שלך, את כל התזנונים השפלים שלך, דווקא בקירבתו? זה מלבה לך את היצר? או אולי מפני שאת אוהבת לעשות את זה בשדה דווקא, על אבנים. בטווח מראה הדם הניתז מחרבות?

אנטונינה: (צוחקת) לא, לא.

תיאודורה: אז למה תחת האף שלו?

אנטונינה: אני אוהבת אותו כנראה.

תיאודורה: כנראה.

אנטונינה: גם.

תיאודורה: גם! הגבר בעל האונים הכבירים ביותר עלול ליהפך אימפוטנט נוכח תעלולים כאלה.

אנטונינה: הוא בסדר.

תיאודורה: הוא לא בסדר! הוא נחל כבר שלוש מפלות! (בצעקה) את יודעת שאלמלא את – הודו כבר יכלה להיות שלנו?

אנטונינה: את מייחסת לי כוח רב מדי.

תיאודורה: אבל נניח להודו. מה שאבד אבד. אינני רוצה לחשוב על זה יותר. מה שעומד לפניו עכשיו – זו השליחות הצבאית הגורלית ביותר –

אנטונינה: איטליה.

תיאודורה: את יודעת כבר. ואת יודעת אוזו משימה על־אנושית היא זו? לצאת נגד אותו ערב־רב פראי, אכזרי, של גותים. ויזיגותים, אוסטרוגותים, ואנדאלים, שהשתלטו על רומא והשחיתו אותה כליל? אויבי התרבות? מכשולים לאין־ספור! סכנות לאין שעור! לחצות את הים התיכון, מחופי קיריגיקה אל סיציליה, מסיציליה אל –

אנטונינה: אני לא אפריע. לא ארדוף אחריו.

תיאודורה: זה לא מספיק, אנטונינה! לא מספיק! חשדו של בעל הולך רחוק – אלפי מיל! מי האוקינוס לא יכבו את אֵש קנאתו! ובליזאריוס לא צריך להצטייד בחושים – יש לו בלשים! לאלפים! הלא את יודעת כמה אוהבים אותו כולם, אזרחים כחיילים, כמה מעריצים אותו, כמה הם מתעבים את בגידותיך, וכמה נכמר לבם אליו כשאת… יימצאו יותר מתנדבים בקונסטנטינופול לשגר לו ידיעות על הנעשה בחדר־משכבך מאשר להגן על האמונה מפני הכופרים! אני רוצה שהוא ידבק במשימה ולא בקנאה – את מבינה?

אנטונינה: איפה תיאודיסיוס?

תיאודורה: תשאלי את פוטיוס בנך. הוא טיפל בו, כידוע לך.

אנטונינה: את אינך יודעת?

תיאודורה: הוא לא מספר. את רוצה שאוציא ממנו בכוח?

אנטונינה: פוטיוס יהרוג אותו.

תיאודורה: פוטיוס הוא בנך.

אנטונינה: הוא שונא אותי.

תיאודורה: אביו לא יניח לו להרוג את האיש שאת אוהבת.

אנטונינה: איפה תיאודיסיוס?

תיאודורה: שאלתי: את רוצה שאוציא ממנו בכוח? שאשליך אותו לליבירינת? שאאסור אותו בנחושתיים ואצווה להלקות אותו בפרגולים?

אנטונינה: כן. לא.

תיאודורה: כן או לא?

אנטונינה: אני חולה, תיאודורה.

תיאודורה: ארבעה מאויבייך חיסלתי כבר, בעינויים קשים. למה אני עושה עמך את כל החסדים האלה, אינני יודעת.

אנטונינה: אני חולה.

תיאודורה: צריכה הייתי לכלוא אותך מפני עצמך. יחד עם 500 הפרוצות, בבית המחסה.

אנטונינה: הייתי משליכה עצמי אל הבוספורוס, כפי שעשו כבר כמה מהן.

תיאודורה: שמעתי, שמעתי. נתתי כבר הוראה להגביה את החומות. (ברוך) את לא פרוצה, אנטונינה? את לא זקוקה למוסד? לתיקון המידות?

אנטונינה: צריך לתקן את המידות, את חושבת?

תיאודורה: (צוחקת) לא, לא, בואי הנה, תני לי את ידך, כך, הטבע לא חס עלייך, זה נכון, כל המידות הדרושות. שדיים זקופים, אגן רחב, חם כמו בקעת הפרת. קשה להאשים אותך. כרעי כאן. כן, הניחי את ראשך. אני אוהבת את השער שלך. חלק, מבזיק ניצוצות. חלק מאד, מעביר בי חשמל. הו, אנטונינה, מה הם יודעים? מה הם יודעים?… האם אין קרבת־דם בינינו?… אמך, אני עוד זוכרת אותה… בתיאטרון, משגעת, עם ריקודי־הבטן שלה, עם קול הנחושת העז, החושני.. וגם את… החיים האלה, המילדות… כמה נוצרים בביזאנטיון יודעים מה זה לגדול בתיאטרון, לנדוד מעיר לעיר, ללון באוהלים, בקרונות, בעגלה… אביך, גם הוא עגלון היה, לא?

אנטונינה: נהג של מרכבה.

תיאודורה: אותו דבר, אותו דבר… מעיר לעיר, והלילות החמים… את צריכה להשאר אתי, אנטונינה. כאן, בארמון. אקצה לך חדר. סמוך אלי. משרתות, שני סריסים. יהיו בשמים, אמבטיות חמות. יין קפריסין, אני אוהבת לישון הרבה. עד עשר בבוקר. ותקבלי שמיכות מֶשי תכולות. כותנות ארגמן… ואני אמצא לך את תיאודוסיוס.

אנטונינה: כן?

תיאודורה: כן כן, בדרך זו או אחרת. אני מוכנה לעשות הרבה למענך. גם לשפוך דם כשנחוץ. דם חם, ואני אשמור עליו, בשבילך.

אנטונינה: תביאי אותו הנה?

תיאודורה: אשמור עליו, כפיקדון. אחזיר לך אותו כשיחזור בליזאריוס, עטור נצחון מאיטליה. אנחנו נכתוב איגרת. יחד, אל בעלך. איגרת שבועה, בערבות שלי. שכל עוד הוא שם, נלחם, את… לא מָשָה ממני.

אנטונינה: פה, בארמון? כלואה?

תיאודורה: אם הארמון הוא כלא בעיניך – גם אני כלואה.

אנטונינה: כל העולם הוא שלך.

תיאודורה: רק חציו לפי־שעה, רק חציו. לא לא. את לא תהיי כלואה. איזו שטות! תהיינה לך קצת נחמות כאן חתולת־בר שכמותך. מה את מוצאת בו בעצם?

אנטונינה: בתיאו?

תיאודורה: מה יש בו, בפאגאן הצפוני הזה, שאת מעדיפה אותו על פני בעלך?

אנטונינה: מעדיפה? אני לא יכולה לאהוב גם יין קפריסין וגם יין לומבארדיה?

תיאודורה: כן, אבל לא לערבב!

אנטונינה: שנינו אוהבים אותו! גם בליזאריוס! למה אימץ אותו, את חושבת? למה גאל אותו מן הפאגאניות והטביל אותו לנצרות? למה הציל אותו מיד כל אלה שרצו לנקום בו את נקמת כבודו שלו? למה העמיד פנים שאיננו רואה את מעשי? למה, למרות הכל, ביקש שאביא אותו אתי אל שדה הקרב, קודם באסיה, אחר־כך באפריקה? למה החזיר אותו מאפזוס כשברח לשם?

תיאודורה: הוא היה דרוש לו בשביל הצבא, לא?

אנטונינה: כך הוא אמר לכם. אבל הוא דעך מצער כשהיה תיאודיסיוס רחוק מאתנו. הוא בכה! יחד אתי בכה!

תיאודורה: ולא קינא כלל?

אנטונינה: כמובן, קינא! התפרץ, זעם, השתולל, התחרט, בכה – הכל! ובכל־זאת רצה שיהיה בקרבתו, בכל־שאת! את שואלת מה אני מוצאת בו, ומה מוצא בו בליזאריוס? כל מה שאין בשנינו. מין עדינות כזאת… מין רגישות…

תיאודורה: ובתור גבר?…

אנטונינה: משהו אחר… שונה… כמו פריטה על נבל …

תיאודורה: כך. תִשְתי משהו?

אנטונינה: את תביאי אותו? הנה?

תיאודורה: יש לי יין־דובדבנים אִיליבִּי, כמו השפתיים שלך.

אנטונינה? הביאי?

נכנס קוסטור.

קוסטור: פרוקופיוס ממתין, הוד מלכותך. אומר שהזמנת אותו.

תיאודורה: כן. פרוקופיוס. אמור לו שיחכה עוד רגע. אני כבר מתפנה אליו.

קוסטור: כן, הוד מלכותך.

יוצא.

תיאודורה: נתראה בערב, אנטונינה. לכי לשוק עכשיו. תקני לך כמה שמלות. רקומות זהב. ראיתי דברים יפים אצל הרוכלים מדמֶשֶק. דרוש לך קצת כסף?

אנטונינה: זה לא חסר לי. תודה.

תיאודורה: והיזהרי, מכירים אותך. הרחובות מלאים אספסוף, ממזרח וממערב. אינני יודעת איך נאספו הנה כל־כך הרבה הולכי־בטל. עם חניתות הוניות תחת הטוגות. שורקים אחר כל בחורה ומוכנים ללסטם בעבור מטבע שחוק. בקרוב נשים קץ לכל זה. את המכתב לבליזאריוס, אני כבר אכתוב. את רק תחתמי. אוסיף כמה שורות משלי. שיהיה לבו סמוך ובטוח, בטוח ושקט, פעם אחת בכל השנים הסוערות האלה. שיהיה פנוי, פנוי לנצחון…

אנטונינה: ותיאודורוס?…

תיאודורה: נמצא אותו, נמצא, ואת תתאפקי עד שבעלך יחזור. עטור זרשל דפנה! להתראות, אנטונינה.

אנטונינה יוצאת.

נכנס פרוקופיוס.

ב.

תיאודורה: שב. קראתי כמה פרקים מן ההסטוריה שלך. כתוב בתבונה אבל לא ביושר.

פרוקופיוס: אני…

תיאודורה: אני יודעת, השתדלת לשמור על קו המידה. זהו השבח שאפשר לחלוק לך. במידה. לשר הצבא אשר לשר הצבא ולקיסר אשר לקיסר.

פרוקופיוס: סבורני…

תיאודורה: כמובן. היללת את יוסטיניאנוס ככל שהדריך אותך חוש הזהירות שלך, אבל פחות ממה שדרוש לאימפריה.

פרוקופיוס: אני…

תיאודורה: אינני מתכוונת לדיוק. אתה ידוע שלמילים יש טמפרטורה. כל מה שכתבת על בליזאריוס כתוב בחום גבוה.

פרוקופיוס: אני…

תיאודורה: אתה מעריץ אותו. ליווית אותו במלחמות… פרס, אפריקה… היית עד לגאונותו, לנצחונות… כל זה מובן. אינני מגנה אותך על כך. כולנו חבים לו הרבה. מה שנוגע לבעלי, ליוסטיניאנוס…

פרוקופיוס: אני…

תיאודורה: מה שמגיע. אבל אתם, הדבקים באמת, צריכים לברר פעם לעצמכם מהי האמת: העובדות, העובדות הערומות, האובייקטיביות, או שמא…

פרוקופיוס: האמת…

תיאודורה: היא אחת, כן, כן, אינה ניתנת לחלוקה, וכו' וכו'. זוהי השקפה פרובינציאלית, פרוקופיוס, הולמת אולי מידות אדם כמוך, שבא מ…

פרוקופיוס: פלשתינה.

תיאודורה: כמובן, קיסריה. עיר קטנה…

פרוקופיוס: בירה לפנים.

תיאודורה: אני יודעת. הייתי שם פעם. נמל קטן, דייגים, סירות, היפודרום הרוס, עמודי שייש… האבנים לא שלה, של אלכסנדיריה. ובתיאטרון…

פרוקופיוס: התיאטרון –

תיאודורה: אני שיחקתי שם, בצעירותי, אם לא איכפת לך. קהל איום. סקפטי, אינו יודע להתלהב, כל אחד מבקר ממולח. חלקו יהודים־מתייונים, חלקו יהודים־מתנצרים, והיתר שומרונים. כמוך.

פרוקופיוס: אני…

תיאודורה: נוצרי. אינני שוכחת. בכנות?

פרוקופיוס: הוד מלכותך…

תיאודורה: כנות היא עניין גמיש, פרוקופיוס. לעיתים אדם עצמו אינו יודע… עם כשרונות כמו שלך, על כל פנים, הכנות פוזלת במקצת. אל הכדאיות, אני מתכוונת. עלית מהר: רטוריקן, אחר־כך פרקליט, אחר כך סנטור…

פרוקופיוס: בחסדך.

תיאודורה: אינך חייב לתת לי מה שלא מגיע לי. בעלי העלה אותך. אילו שאל אותי… אינני אוהבת יהודים.

פרוקופיוס: ברשותך, שומרוני.

תיאודורה: האין זה אותו דבר? לא? לא תורת משה? הפסח?

פרוקופיוס: אנחנו…

תיאודורה: אני נזכרת. כמובן. לא סיני. וקרבן הפסח… על איזה הר? על הר ניאפוליס? – לא חשוב. כמה שנים נעדרת?

פרוקופיוס: שמונה, הוד מלכותך.

תיאודורה: שמונה שנים כתב צבאי! דרושה גבורה לכך! איך העיר בעיניך?

פרוקופיוס: האמת?

תיאודורה: טוב! כן, האמת.

פרוקופיוס: יותר מדי וונדאלים.

תיאודורה: זה כל מה שיש לך לומר?

פרוקופיוס: ודם.

תיאודורה: הבניינים?

פרוקופיוס: מרהיבים. מאוד.

תיאודורה: גאון־רוחו של יוסטיניאנוס. הכל, הכל! סנטה סופיה, הכנסיות, המינזרים, מרחצאות ציאוכסיפוס, הסינאט, האקוואדוקט, הארמון – הוא עצמו תיכנן. הכל!

פרוקופיוס: אני…

תיאודורה: תכתוב על כך. סֵפֶר. בעלי סיפר לי. פיצוי?

פרוקופיוס: על מה?

תיאודורה: על הקיפוח. האחר. מוטב שייזכר יוסטיניאנוס כגדול הארכיטקטים מאשר כגדול הקיסרים – זה החשבון?

פרוקופיוס: הוד מלכותך…

תיאודורה: הנצחונות הם של בליזאריוס, כיבושי הרוח – של הפטריארכים, בניני־החומר – של יוסטיניאנוס… והאימפריה, פרוקופיוס! התרבות הגדולה של ביזאנטיום – האמונה, החוק, המשפט, התיקונים החברתיים, האמנויות – שעה שרומא עצמה מוצפת ברבארים וכל אירופה שקועה בחשיכה – למי כל זה? למי?!

פרוקופיוס: אני…

תיאודורה: האמת!… האמת היא לא בין שתי עיניך ובין העובדות, פרוקופיוס! היא מעבר להן! מה אתה רואה, מה? את הקיר שלפניך? אפילו אותי אתה לא רואה!

פרוקופיוס: אני…

תיאודורה: אבל היוונית שלך טובה, כן. פרוזה מלוטשת. מורים ילמדו אותה, דורות אחריך.

פרוקופיוס: יקראו בה עליך, הוד מלכותך…

תיאודורה: אמת?

פרוקופיוס: רק.

תיאודורה: אתה שונא נשים, פרוקופיוס?

פרוקופיוס: אני מעריץ את הוד מלכותך.

תיאודורה: מעריץ! איזו מילה קרה וחדה! עשוייה לשסף צוואר של אשה! לא, אינך צריך להחניף לי. החיוורון שלך מעיד עליך יותר מן המילים או השתיקות.

פרוקופיוס: מעיד…

תיאודורה: אתה שונא. יש לך חיוורון של שנאה, אכזרית וחורשת נקם.

פרוקופיוס: נקם!?

תיאודורה: את תתחלחל. אני יודעת שאינך מסתיר חרב מתחת לגלימה. אבל יש לך שני עִטִים, גם זה אני יודעת.

פרוקופיוס: שניים, הוד מלכותך?…

תיאודורה: החיוורון מעיד עליך. בשני אתה כותב את ההיסטוריה האחרת. הוֹדֶה, לא אצווה לערוף את ראשך.

פרוקופיוס: ההיסטוריה האחרת, הוד מלכותך?…

תיאודורה: עלי! עלי! כל מה שלא היה לך אומץ לכתוב בגלוי! לא כן?

פרוקופיוס: הוד מלכותך, אני רק כותב את ההיסטוריה, אבל את עושה אותה!

תיאודורה: שנינו ידועים, פרוקופיוס, שהספרים מאריכים ימים יותר מן הבניינים, אם כן הענווה במקרה זה מיותרת. מה גם שאני עצמי ימי קצרים.

פרוקופיוס: עוד לא עברת את מחצית שנותיך, הוד מלכותך!

תיאודורה: אתה ידוע שאני חולה, פרוקופיוס. והרופאים לא מצליחים לרמות אותי. המוות שוכן בתוכי. אני חיה איתו לילה לילה. אם כן לא רק הספרים שלך יאריכו ימים ממני, גם אתה עצמך. איש לא ימנע ממך לכתוב מה שכתוב.

פרוקופיוס: אני…

תיאודורה: […]1 מקפריסין, ילדת כפר, נודדת מקרקס לקרקס, בכל המזרח, משלהבת יצרים של אספסוף, חשפנית, מה עוד?… זונה אולי?… מדוע לא?… האם לא הפקירה גופה לגברים אין מספר? האם לא הציגה פנטומימה של פרוצות בזירה, לעין אלפים? האם לא פשקה רגליה, לא הרתה לזנונים, לא הפילה את עובריה חמש פעמים? לא היתה פילגש של סורי ולא נטשה את בנה יחידה אי־שם במצריים או בלוב? תיאודורה המושחתת! לא מלכת ביזאנטיון, חולשת על אימפריה אדירה, לא הוד־קדושתה, שכמרים כורעים לפניה ונושקים את כפות־רגליה, לא מדבירת המרד הגדול, לא שומרת המוסר ומפיצת האמונה – אלא המושחתת! המופקרת! לדראון עולם! לדורי דורות!

פרוקופיוס: אני…

תיאודורה: והספר הזה – שיופץ רק אחר מותי, כמובן – יהיה רב מכר! יחטפו אותו, יעבירו אותו מיד ליד! גדולים ונערים, גברים ונשים, בגלוי ובסתר, שיחת הבריות בקיברת היין, בפונדקים, בחדרי המיטות, בשווקים! יקראו אותו בלהיטות, בתאווה! כמה סיפורי־זימה יהיו בו!… האם אתה ידוע הכל, פרוקופיוס?… להוסיף לך על מה שאתה יודע?… תרשום לך, בזכרונך: אלכסנדריה. אבא אקאציוס מת ועמו הלך גם הדוב. אמא האלמנה שולחת את שלושת בנותיה לרקוד בהיפודרום, זרים לראשיהן, שדיהן חשופים. תיאודורה בת השש־עשרה היא היפה בין השלוש, שדיה זקופים משלהן, תנועותיה מגרות משלהן, היא קוצרת תשואות, קריאות הידד, קריאות הדרן… זהב בין־ערביים. אבק מופז ממלא את האויר מפרסות סוסי המרכבות. השמש שוקעת. ההמון בהיפודרום רוצה לראות דם, כמו מאות שנים לפני כן בקולוסאום של רומא. אין אריות, אין גלדיאטורים – אבל ישנה תיאודורה. תיאודורה מתפשטת כולה. היא שוכבת ערומה על במה. הקהל עוצר נשימתו. היא יכולה לשמוע את הלמות לבו בדממה. באים שני עבדים ומפזרים גרגרי שעורה על ביטנה, על שדיה, על צוארה. להקת אווזים פורצת מכלוב שהועמד בקצה הבמה והם באים ומנקרים את הגרגרים שעל גופה, מנקרים את בשרה. ההמון שואג. הוא ראה עירום. הוא ראה דם. סיפור יפה?… לא, לא הגעתי לסופו עדיין. המתן. תיאודורה בת השש־עשרה קמה, מוחה את הדם מעל בשרה, לובשת את כותנתה. ההמון מתפזר. שלושה טרזנים צעירים בני טובים, ניגשים אליה ומציעים לה לצאת לבלות עמם. היא נענית להם. היא רוצה אהבה! אהבה! אפילו את גופה היא מוכנה למכור עם עבדיהם. סימטאות צרות, מפותלות. ריחות בשר־כבש, הנצלה על שיפודים בפיתחי האיטליזים, עשן, צחנה, ערב־רב, המולה נהדפת לצדדים מנקישות פרסות הסוסים… מגיעים לוִילה, מחוץ לעיר, מוקפת דקלים, עצי לימון, שיחי דפנה, כרה. יין. צחוק. השלושה עושים זאת לפי התור. כשהם מתעייפים, הם נותנים את האות לעבדיהם. ואלה – כושים לוביים – אחד־אחד, שבעה, שמונה, עשרה… (שתיקה) אני מרשה לך, פרוקופיוס. מרשה לך לכתוב את כל זה בספר. (בקריאת כאב) האם עלי להתבייש? להתבייש בעשרים וארבע שנותי הראשונות? במה שאמנם הייתי? האמת, אמרת, האמת! האם חיי מתחילים מכאן? מקונסטאנטינופול? מן הארמון? האם לא הייתי פילגש לפני שהייתי מלכה? האם לא הסתיר אותי יוסטיניאנוס מעין כל השועים, הסנאטורים, המצביאים, אנשי החצר, לפני שנשא אותי לאשה? האם לא הייתי בזוייה, חרופה, מושפלת כיצאנית, על ידי אותה ברבארית מרשעת, יופמיה, שנלחמה בציפורניה נגד נישואי?

(שתיקה) פרוקופיוס, אתה שומרוני, יליד פלשתינה. התנצרת, אבל דם המזרח זורם בעורקיך. לך אני יכולה לומר – עכשיו, כאשר לא נותרו לי אלא ארבעה או שישה חודשים לחיות על האדמה הזאת: שנותי היפות היו אז, כן, אז, שם, לחופי הים־התיכון החם, המדיף ריח דגים ואצות מתייבשים בשמש, בהיפו, בקרתגה, באלכסנדריה, קיסריה, צור, אנטיוכיה, רודוס, קפריסין… החול… החול הלוהט, המשיי, הנוצץ, המסנוור את העיניים בצהריים… החול המלוח הזה, המדגדג בין האצבעות היחפות, המשתפך על השוקיים… גלי גלי החול… (מתמכרת לזכרונות) קיסריה שלך, פרוקופיוס… לא, לא תמיד הייתי שם, בקיסריה שלך? חודשיים? שלושה?… צפונה להיפודרום היה פרוש מרבד עצום של פרחי פרג אדומים, משתטח עד שפת המפרץ… ולאורך האקוודוקט – בוסתנים, בוסתני תאנים ורימונים… הכל מתבקע, מתבקע מרוב שמש וחום… הדבש ניגר מתוך התאנים המתבקעות… הרימונים… מתפלצים, העסיס שותת מהם והגרגרים נוצצים בתוכם כמו אבני ברקת, החום, החום הדביק, המחניק הזה שבצל העצים הצפופים… היינו רצות משם, יחפות, אחותי ואני, מתוך הבוסתנים אל הים, הכחול, הצונן, משתכשכות בבריכות הקטנות שבין השנוניות המכוסות איזוב, אחר כך מתגלגלות בגלי החול… (שתיקה) קיסריה שלך… הו, הקיץ ההוא… כן… האוהל שלנו היה נטוע בתוך חורשת עצי אלון… ביום האחרון להיותנו שם, חודש יוני היה זה, אולי יולי, הלכתי לקטוף חרובים לבדי. הרחקתי לתוך החורש, טיפסתי על עץ, והחרובים היו דשנים, נוטפים עסיס סמיך. ריח כמו של זרע גברים. פתאום הייתי מוקפת דבורים, כמו זרי קוצים מרשרשים סביב לראשי. ירדתי והחילותי לרוץ, ועוד לפני שהגעתי לאוהלינו, הייתי עקוצה כולי. נפוחה. יוקדת. השרב היה בבשרי. בערב צריכה הייתי להופיע בתיאטרון. לא, לא חשפנות, לא הצגת זימה. היה שם קהל מפוכח, חמור־סבר, מלומד. שומרונים. יוונים. שירים הייתי שרה לו. קוראת מונולוגים. איך יכולתי להופיע כשכל בשרי כואב? לבשתי מסיכה על פני הנפוחות. מסיכת מלכה עריצה עטורת כתר. חיברתי שיר:

הַקֶרן היוֹקֶדת של המזרָח

שמוֹסֶכֶת רַעַל בדָמי,

אני אותָך שוֹבֶרת,

מַשחִיזָה מִמֵך חִיצים

לפַלֵחַ כִליוֹת עוגְבַי

עַד רדְתָם.

ואת השיר הזה שרתי מעל הבמה, בערב: (שרה)

הַקֶרן היוֹקֶדת של המזרָח

שמוסֶכֶת רַעַל בדָמי…

היתה דממה גמורה. האמפיתיאטרון היה מלא. לפידים האירו את גופי. הקהל היה מכושף. כישוף של אלף שנים להט על פניו. והיתה דממה גמורה. מאחורי גבי שמעתי את הים המתנשם קצובות אל החוף בלילה החם והאפל. זו היתה הפרידה. הפרידה. הו, כן, הפרידה!… (בהתפרצות של צעקה) אני שונאת כנסיות, פרוקופיוס! אני שונאת את הענן השחור הזה שהקדיר את חיי הבהירים, את בן־האלוהים המיוסר הזה שחדר לתוך גופי כדי לצלוף אותי בתוכי, לצלוף בשוֹטים של בקשת־רחמים כדי שאהיה משועבדת לו, לעינויו הנצחיים, לסיבלו האין סופי, לסיבלו, לסיבלו, לשתיקתו המאשימה… הו, הקרן היוקדת של המזרח… אני מוקפת עטלפים כאן, כמרים בגלימות עטלפים, תיאולוגים, נזירים, רפאים, עופות־לילה, עופות טרף, המנקרים אותי, מנקרים…

(בשקט כבוש) אני חוזה שחורות, פרוקופיוס. הענן הזה ישתלט על אירופה כולה, לדורות. שמיים קודרים. צלבים. קברות. תהלוכות־אבל. מנגינות של שושנים שחורות, נובלות. השילוש הקדוש הזה ישתלט על הנשמות, יצבוט אותן במלקחיים, יכלא אותן. יהפוך אותן לפקעות של צפעונים שורצים. כל אירופה תימלא צלבים, שיהיו כמו יער של רמחים, רמחים מועדים לקרב. הכיפות העגולות של אגָה סופיה תסתמרנה, תיהפכנה לצריחים הדוקרים כחניתות את לב השמיים… כלום לא יישאר מן האלוהים שלנו, פרוקופיוס! אותו אלוהים זוהר, נוהר, פרוש על פני שדות הקמה, הפרגים, הבוסתנים, החולות, לחוף מימיו התכולים של הים התיכון, אותו אלוהים שהוא כמו אריה במידבר הלוהט, הרחב…

(הפוגה) עכשיו לך, פרוקופיוס. לך ותכתוב את ההיסטוריה הסודית של תיאודורה מלכת ביזנטיון – הרציחות, החמס, העריצות, ו– עשרים השנים הראשונות שלה, של שחקנית הקרקס המופקרת…

(הפוגה. בשקט) כן, פלשתינה… צר לי על הדם שנשפך שם, בניאפוליס, בסבאסטיה, בקיסריה, לאחר המרד. ודאי כאב לך מאד, שאנחנו…

פרוקופיוס: אני…

תיאודורה: אני יודעת. אתה נוצרי. כמובן. בכל־זאת, אדם נשאר קשור… אולי אפילו בני משפחה שלך… כמה שומרונים נהרגו סך הכל?

פרוקופיוס: כעשרים אלף, הוד קדושתך.

תיאודורה: הרבה. לא חשבתי. צר לי. אבל נאלצים היינו, לא כן? מדוע התמרדו? נתנו לכם חופש להתפלל, בתי כנסת, חג הפסח על אותו ההר, ביום הקבוע… אפילו ליהודים הרשינו… קריאת התורה, בעברית, ביוונית… מדוע התמרדו? בגלל כמה פרחחים נוצריים שהיו מיידים בהם אבנים? ואותו יוליאנוס שהמליכו להם כמלך! הרי לא יכולנו להרשות שהגבול המזרחי יהיה פרוץ בפני הפרסים! אתה, כאדם שליווה את הצבא בכל המלחמות, ודאי מבין זאת! אתה יכול ללכת פרוקופיוס… לך…

פרוקופיוס: אני מודה לך, הוד קדושתך.

(פרוקופיוס נושק את ידה ויוצא. תיאודורה נשארת במקומה)

תיאודורה: (קוראת בצעקה) קסטור!

(קסטור מופיע בפתח)

קסטור: לפקודתך, הוד קדושתך.

תיאודורה: פרוקופיוס יצא? יצא כבר? צווה על אנשי המשמר להשיג אותו. שים אזיקים על ידיו. כלא אותו, השלך אותו אל…

(הפוגה) לא. אל תעשה כלום.

קוסטר: לצאת, הוד מלכותך?… להישאר?

תיאודורה: קוסטור, אתה היית פה, בארמון, בזמן מרד ניקא. מי פקד על בליזאריוס להתקיף את האספסוף בהיפודרום?

קוסטור: קשה לזכור, הוד מלכותך, היתה פה אנדרלמוסיה…

תיאודורה: (בצעקה) היתה מה?!

קוסטור: מהומה… ההמון בחוץ…

תיאודורה: יוסטיניאנוס?

קוסטור: אני חושב…

תיאודורה: (בצעקה) לא! אני! הוא התחבא במרתף, כמו עכבר! רעד והתחנן שנברח! לאילירייה! אני נתתי את ההוראה! 30 אלף טבוחים, עלי! הדם והממלכה! אלמלא אני, הכל היה עולה באש, כמו הסנאט, כמו האגוסטיאון! אני, בגוף הרפה הזה, בן 30 האביבים המגועלים בדם ובזרע, סכרתי את שטפון הוואנדאלים! השומרוני הצבוע הזה רוצה להפוך את ההיסטוריה לרכילות!

קוסטור: לאסור, הוד מלכותך?

תיאודורה: הוא יכתוב שהלקיתי את פוטיוס, שסרסתי את תיאודורוס, שהוצאתי את סטורנינוס ממיטת ליל־כלולותיו! הוא יעשה מני שד! דמון בצורת אשה! הוא לא יכתוב שקיבצתי 500 פרוצות מן הפורום וכלאתי אותן במוסד לתיקון המידות מעבר לבוספורוס! לא, הוא יכתוב שבפורום אפשר היה לקנות הכל, מאהבה עד החלטת הסנאט! הוא יכתוב על גלימת הארגמן של יוסטיניאנוס, הוא לא יכתוב על הסנדלים שלו! יוסטיניאנוס מתהלך בסנדלים, קוסטור!

קוסטור: אמת, הוד מלכותך, בסנדלים.

תיאודורה: הוא ירוק מסגפנות! הוא לא ישן! הוא קדוש!

קוסטור: מעונה, הוד מלכותך.

תיאודורה: מלים מלים מלים. יש לי מחלה ממארת, קוסטור, ואינני מפחדת ממלים, לצביעות יש ריח פיגולים מחליא יותר מצחנת־המת!

קוסטור: לאסור?

תיאודורה: לא. שיכתוב. (צוחקת) שיכתוב! (בבולמוס של צחוק) שיכתוב, אלוהים, שיכתוב! שיהיה בריא! הוא לא ידוע שהאמת היא מחלה – אוכלת, אוכלת, אוכלת – – –

קיראו עוד על תיאודורה :

ההיסטוריה הסודית של תיאודורה

הקיסרית תיאודורה ואנשי ציוותה בפסיפס מהעיר ראוונה.המאה השישית לאחר הספירה

ההיסטוריה הסודית של תיאודורה

 

עטיפה של רומן היסטורי פורנוגראפי בהוצאת " מחקרים " ( רמדור) מאמצע שנות השישים.

הופיע באתר "בננות " 

תיאודורה: "אתה יודע שאני חולה פרוקופיוס …אם כן לא רק הספרים שלך יאריכו ימים ממני גם אתה עצמך . איש לא ימנע ממך לכתוב מה שתכתוב.
פרוקופיוס.: אני…
תיאודורה: בסתר כמובן . תיאודורה כמות שהיא מלכה במערומיה: בת נהג דוב מקפריסין …נודדת מקרקס לקרקס בכל המזרח משלהבת של אספסוף . חשפנית . מה עוד ? ..זונה אולי ? למה לא? האם לא הפקירה גופה לגברים אין ספור? האם לא הציגה פנטומימה של פרוצות לעיני אלפים ? האם לא פסקה רגליה לזנונים? לא הפילה עוברה חמש פעמים? האם לא הייתה הפילגש של סורי ולא נטשה את בנה יחידה אי שם במצרים או בלוב ? תאודורה המושחתת! לא מלכת ביזנטיון ,חולשת על אימפריה אדירה . לא הוד קדושתה שכמרים כורעים לפניה ונושקים את כפות רגליה.לא מדבירת המרד הגדול ,לא שומרת המוסר ומפיצת האמונה –אלא המושחתת ! המופקרת ! לדיראון עולם ! לדורי דורות ! ..והספר הזה שיופץ רק לאחר מותי אכן יהיה רב מכר! יחטפו אותו ,יעבירו אותו מיד ליד ! גדולים ונערים ,גברים ונשים בגלוי ובסתר . שיחת הבריות בקובות ה יין בפונדקים בחדרי מיטות ובשווקים ! יקראו אותו בלהיטות בתאווה ! וכמה סיפורי זימה יהיו בו !"

( מתוך "ההיסטוריה הסודית של תיאודורה מאת אהרון מגד , הופיע במקור ב" עיתון 7 מספר 100 ,מאי 1988 " ולאחרונה ב: "קשת החדשה" מספר 8, 2004 )

תוכלו לקרוא את התסכית בשלמותו בבלוג זה כאן.

פסיפס מפורסם של תיאודורה.

לאחרונה הופיע במגזין הספרותי המצויין "קשת החדשה" מספר 8  מחדש המחזה של אהרון מגד  "ההיסטוריה הסודית של תיאודורה " מחזה שאותו כתב מגד עוד לפני שנים רבות ובמקור שודר  כתסכית רדיו

.במרכז המחזה עומדים הקיסרית תיאודורה וההיסטוריון פרוקופיוס.

מגד מספר שבחר בהם כנושא למחזה שכן שניהם היו קשורים לקיסריה שלידה גר בקיבוץ כאשר כתב את המחזה.  היה לו עניין מיוחד בקיסרית ידועה לשימצה זאת, מאחר שבין השאר היא ביקרה בקיסריה במסעותיה הציגה את 'מרכולתה" והופיעה בקירקס של קיסריה, ומשם בא גם ההיסטוריון של פרקופיוס ששנא אותה שינאה תהומית, ושבקיבוץ לידה חי מגד באותו זמן.

ופירסומו החדש של מחזה זה זאת גם היזדמנות טובה להיזכר בקורותיה של הקיסרית תיאודורה אחת הנשים המדהימות ביותר שישבו אי פעם כס המלכות.

היה היה לפני מאות רבות של שנים ( אלף וחמש מאות שנה ליתר הדיוק) בעיר קונסטינופול בירתה של האימפריה הרומאית המזרחית ( או הביזנטית לשם הקיצור) , היסטוריון בשם פרוקופיוס. הנ"ל היה יהודי או שומרוני לשעבר שנולד בארץ ישראל בעיר קיסריה והוא או משפחתו התנצרו כדי להצליח ולשגשג באימפריה הביזנטית הנוצרית.
פרוקופיוס אכן הצליח מאוד כהיסטוריון. הוא כתב ספרים שהעלו על נס שיבחו ופיארו את מעשיו וכיבושיו של הקיסר יוסטיניאנוס ומצביאו בליסריוס שני אישים שעד היום נחשבים לבין האישים הגדולים והדגולים ביותר שידעה האימפריה הביזנטית מעודה, גם משום שהרחיבו את גבולותיה מעל ומעבר למה שידעה לפניהם או אחריהם.וגם הודות למפעלי הבנייה המדהימים של יוסטיניאנוס כמו כנסיית איה סופיה המפורסמת לתהילה , והעובדה שלראשונה אסף את כל חוקי מערכת המשפט הרומאית העתיקה וכינס אותם לראשונה כספר חוק ברור ושמיש לכל .
אך בסתר ללא ידיעת השליטים כתב פרוקופיוס את ספרו "האנקדוטה "( ההיסטוריה הסודית )" שבו כתב את מה שחשב באמת על הקיסר שלו ובמיוחד על אשתו תיאודורה,ומה שחשב עליהם באמת מאחורי מסיכת החנופה היה רחוק מאוד מלהיות מחמיא.
הספר הזה פורסם רק שנים רבות אחרי מותו של פרוקופיוס שכן אם היה מופץ בחייו ובחיי מושאיו אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שפרוקופיוס היה מוצא להורג באחת מכמה צורות משונות ביותר לאחר שורה של עינויים מזוויעים ביותר ככל שיכול היה המוח הביזנטי רב ההמצאות לתכנן. ספק רב אם ניתן למצוא היסטוריון שכתב ספר משמיץ ועוין כל כך על השליטים שאותם שירת על יוסטיניאנוס , ובמיוחד על אישתו תיאודורה שכלפיה הייתה לו שנאה תהומית , אפילו יותר מאשר אל בעלה . ספרים מסוג זה ניתן למצוא רק בשנים האחרונות בביוגרפיות החושפניות והמשמיצניות שנכתבות על כוכבים ופוליטיקאים וסתם סלבריטאים שונים בידי מקורביהם ונשותיהם.

קראו את ההיסטוריה הסודית של פרוקופיוס במלואה כאן .

תיאודורה הפרוצה

יוסטיניאנוס היה קיסר שבא ממוצא נחות במיוחד ,ממשפחת איכרים . אבל אישתו תיאודורה באה מרקענחות אף יותר,  אביה היה שומר דובים שעבד בשביל מפלגת "הירוקים " אחת משתי המפלגות שניהלו את מרוצי הסוסים בעיר . לאחר מות אביה בעת שהייתה ילדה היא הפכה לשחקנית מקצוע שבביזנטיון כלל גם זנות .מהר מאוד שמה יצא לשימצה בעיר כבחורה נועזת במיוחד ואפילו בסטנדרטים הגמישים במיוחד של המקצוע הזה.
. פרוקופיוס מספר לנו סיפורים רבים על חיי המין שלה ושל חברותיה שבינהם הייתה אישתו לעתיד של הגנרל בליסריוס . נראה שבחלקם לפחות הם היו רכילות של יריביה המרובים, אבל ידוע לנו גם ממקורות אחרים ואוביקטיביים יותר שאכן היו לה חיים פרועים ביותר בעברה.
הוא מספר לנו כי היא הייתה בעלת תאווה מינית שמעולם לא באה לשובע ..
"לעיתים קרובות הייתה מופיעה במסיבות בחברת עשרה עלמים ויותר , כולם בנויים לחפארת וכל עיסוקם בהוללות.את הלילה כולו הייתה מבלה במיטה עם העלמים הללו וכאשר אלה שכבו מותשים חסרי כוח נוסף מלעבוד אותה ,הייתה הולכת אל עבדיהם –ואלה כשלושים במספר -ומזדווגת עם כל אחד ואחד מהם ואפילו אז לא הייתה שבעה לעולם ממעשי תועבה אלה ". ( חלק מהציטוטים כאן לקוחים מתרגומו של יורם ברונובסקי בחוברת "זמנים" מספר 2  וגם זה צינזר קטע אחד "פורנוגראפי" במיוחד) ) .
". לדבריו הייתה לה חיבה מיוחדת לבני עשרה צנועים "שזקנם לא צימח עדיין" שהיא עשתה הכל כדי לפתות אותם.. ""שייכת הייתה לאותן הבריות שאפשר להכותן בשבטים ולהלום על ראשיהם והן תמשכנה לצחוק ולהתלוצץ "( הכוונה כאן כנראה למשחקי סאדו-מאזו ) ו""אם כי השתמשה בכל שלושת הפתחים בגופה לקיום יחסי מין ולפעמים בו זמנית התלוננה על כך שאין בגופה פתח רביעי בין השדיים כך שתוכל לקיים יחסי מין גם בדרך זאת".
לקוחותיה או מאהביה של תיאודורה ( אין זה ברור בדיוק מה ) כללו את השחקנים שעימם עבדה ושהיא נהגה להתפשט לידם בעת החזרות כדי לגרות אותם.

ובנוסף לכל זאת הייתה גם אקצביוניסטית ."היא הייתה מוכנה להתפשט ערומה גם במקומות ציבוריים ועשתה זאת פעמים רבות.. "היא אהבה להתפשט ולהראות לכל הן את קדמת גופה והן את הצד האחורי אף שחלקים אלה לא יאה להראותם לגברים". פרוקופיוס מספר בפירוט רב כיצד הייתה מוכנה להתפשט ערומה כמעט לחלוטין על הבמה ואז " הייתה נשכבת על הארץ ונחה פרקדן , בעוד משרתים שאומנו לכך זורעים גרגירי שעורה על ערוותה . אחר כך היו באים אווזים שהיו מלקטים מתוך הערווה גרגר אחר גרגר. אחר כך הייתה מתרוממת ממשכבה ,לא רק בלא שמץ בושה אלא כמתהדרת בתועבותיה". וכל זה כמובן לתשואות הקהל הנרגש.

( הפירוט של האירוע הוא כל כך רב שלקורא יש רושם ברור שפרוקופיוס עצמו היה בין הצופים באירוע).

אם זאת הוא מודה שהיא הייתה שחקנית טובה שידעה לעורר את צחוקו של הקהל . כולל על ידי חשפנות של "חלקיה הפרטיים" בפני הקהל.

קראו את הטקסט המלא של מה שפרוקופיוס  כותב על תיאודורה באנגלית כאן.

he Empress Theodora at the Colosseum 
oil painting (1889) by Jean-Joseph Benjamin-Constant
למעשה אין זה ברור כל מסיפורים אלה אם בתקופה זאת של חייה אכן הייתה תיאודורה זונה פשוטה או רק שחקנית בעלת טעם אקצביוניסטי במיוחד בנוסח כמה אמניות מודרניות , דוגמת "מאדונה". עם זאת בשלב מאוחר יותר כנראה נאלצה לעזוב את הבמה לחיי זנות של ממש. שבמהלכן " היא נכנסה להיריון פעמים רבות והיו לה הפלות מרובות ". פרוקופיוס , טען שהייתה זונה פשוטה ולא מ"הסוג הגבוה יותר אלה שידעו לשיר ולנגן ולרקוד" דהיינו מה שהיינו מכנים היום המקבילות של נערות ליווי .

תיאודורה בקולוסיאום .ציור צרפתי .

Jean-Joseph Benjamin-Constant (1887)

נראה שבשלב מסוים היא מאסה בחיי הזנות שלה והצליחה למצוא קליינט מרמה גבוהה יותר שהיא הפכה לפילגשו , אחד הקובולוס שהתמנה למושל במזרח ולקח אותה איתו לשם . אך הם רבו וניפרדו והיא נאלצה לחזור לקונסטנטינופול על ידי "מכירת גופה ,כהרגלה מאז ומעולם. …בכל עיר בדרכה עסקה באותו עיסוק שלה ( שסבורני שאל לו לאדם ירה אלוקים לכנותו ב שמו המפורש ) כאילו גזירה מן השמים היא שלא יותר אפילו מקום אחד בעולם ש לא יתוודא לפריצותה של תיאודורה".
. בדרכה עברה לאלכסנדריה שם הפכה למונופיזיטית אדוקה ומאמינה ( מצרים היתה מעוזם של כת המונופיזיטים שהאמינו שישו היה אלוהי לחלוטין בטבעו ולא רק בחלקו כפי שטענו האורתודוכסים , או רק אנושי כפי שטענו האריאנים ). בקונסטנטינופול הפכה לתופרת ושם פגשה ( ביוזמתה ככל הניראה) ביוסטיניאנוס שהתאהב בה והם החלו לחיות ביחד . הם רצו להתחתן אך הדבר נתקל בהתנגדותה הנחרצת של אשת הקיסר יוסטין , דודו של יוסטיניאנוס. גם היא אגב הייתה זונה לשעבר. אלא שלעת זיקנה הפכה לדתיה פנטית ולא רצתה שלמשפחה תיכנס זונה לשעבר נוספת שתזכיר לכולם את עברה שלה. רק לאחר מותה שיכנע יוסטיניאנוס את דודו שיוציא חוק שיאפשר לסנטורים ואצילים להתחתן גם עם נשים מהרקע של תיאודורה . ( הדוד התחתן עם הזונה לשעבר שלו כאשר עדיין היה חייל פשוט וכך לא היה לו כל צורך באישורים חוקיים מעין אלה) .

תיאודורה הקיסרית

"העולם מראשיתו ועד ימינו " אנציקלופדיה "עולם התרבות"

פרוקופיוס טוען שתיאודורה הייתה השליטה האמיתית בקיסרות מאחורי הקלעים וכי היא ( בלשון הווה , מאחר שהשניים היו בחיים בעת שכתב פרוקופיוס את דבריו עליהם ) הקובעת הסופית.

לפי פרוקופיוס הייתה זאת תאודורה שניהלה את משרדי הממשל לפי רעיונותיה שלה והיא שקבעה מי יחזיק בתפקידים החשובים בכנסיה ובמדינה . הוא האשים אותה באכזריות בחוסר מוסר נתעב במדיניות וברדיפה אכזרית ובעינויים של כל מי שהרגיז אותה בצורה כלשהיא. פרוקופיוס מספר בפירוט על עונשים איומים שונים שהטילה תיאודורה על מי שעורר את רוגזה ( לרוב אמירת דברים פוגעים עליה בפומבי ) הצלפות קשות , סירוס , וכו' וכו'. המגוון של העונשים שעליהם יכלה לחשוב היה רב ורבים מהנענשים היו אנשים שהרגיזו אותה אז בימים הרחוקים שבהם הייתה שחקנית, חשפנית וזונה.
אין ספק שתיאודורה הייתה אהובה מאוד על בעלה שלאחר מותה לא טרח לקחת אישה אחרת במקומה ואין ספק שהייתה לה השפעה רבה על השלטון.

הקיסר יוסטיניאנוס "העולם מראשיתו ועד ימינו " אנציקלופדיה עולם התרבות.

גם יוסטיניאנוס עצמו דיבר בחוקיו על כך שהוא מתיעץ עימה , דבר שהיה חסר תקדים . נרשמו כתובות מלכותיות שצינו את תעריכן ב"שנים המאושרות של אדונינו יוסטיניאנוס ותיאודורה " בצורה שהעמידה אותם כשוים זה לזה . ידוע גם שבניגוד לקיסריות קודמות היתה לתיאודורה גם עצמאות כלכלית כתוצאה מניהול אחוזות שהיו שייכות רק לה אישית. ידוע לנו גם שהיא הייתה מתכתבת בעצמה עם מלכי האוסטרוגוטים והפרסים והם שלחו מכתבים בענייני מדינה אליה , דבר שמראה לכאורה על היכולת לנהל מדיניות עצמאית ( אם כי בודאי בידיעת בעלה ). באחד ממיכתבים אלה היא אפילו כתבה שכל עניין שיש להביא לפני יוסטיניאנוס יש להביאו תחילה לתשומת ליבה. לפי זה נראה שלתיאודורה אכן היה חלק בעיצוב המדיניות .

יוסטיניאנוס ותיאודורה.
ידוע גם שלעיתים הראתה תיאודורה יותר אומץ לב מבעלה. בשנת 532 פרצו בקונסטנטינופול מהומות כנגד יוסטיניאנוס שבהם שיתפו פעולה שתי המפלגות העויינות בדרך כלל " הירוקים " וה"כחולים" . המהומות הפכו למרד אלים שאיים להפיל את יוסטיניאנוס מכיסאו ולהושיב במקומו אדם אחר. יוסטיניאנוס נתקף בפאניקה ורצה להימלט מהעיר , אך תיאודורה שמרה על קור רוחה ודרשה מימנו להישאר בעיר כיאה  לקיסר ולדכא את המרד . ואכן המרד דוכא באמצעות יחידות צבא בפיקודו של בליסאריוס שהיגיעו לעיר , אך יתכן מאוד שלולא קור רוחה של תיאודורה יוסטיניאנוס היה מאבד את כיסאו.

הקיסרית תיאודורה ואנשי צוותה. פסיפס מפורסם מהעיר האיטלקית ראוונה.

פרשה אחרת שבה היפגינה תיאודורה את כוחה בגלוי כנגד רצונו של בעלה היה במקרה
של יואנס מקפודקיה שהיה אחד מיועציו הראשיים של יוסטיניאנוס אך שהיה שנוא שנאת
מוות על תיאודורה כנראה בגלל אירועים אישיים שהיו קשורים לשניהם מהתקופה
שלפני שהפכה לקיסרית , תיאודורה היתה ידועה כנוקמת ונוטרת . היא זממה מזימה
שבמיסגרתה ידידתה אנטוניה אישתו של המצביא בליסריוס ( כן כן גם היא זונה לשעבר ) שיכנעה את
יואנס להשתתף במזימה כנגד יוסטיניאנוס. יואנס נפל למלכודת ולתיאודורה היו כעת
הוכחות כנגדו שהוא בוגד בקיסר ויואנס איבד את כוחו ונאלץ להיהפך לאיש כנסיה .
אם זאת יוסטיניאנוס שהיה זקוק לו ולכישוריו האדמיניסטרטיביים הסכים לפיטוריו  רק בחוסר חשק גדול והקפיד שרוב רכושו של יוחנן שהוחרם , יוחזר לו . תיאודורה נאלצה לנהל מבצע נוסף לחיסולו הסופי של יואנס והפעם הביאה להאשמתו ברצח איש כנסיה אך היא לא הצליחה להביא להוצאתו להורג כפי שרצתה ולאחר מותה יוסטייאנוס החזיר אותו לקונסטנטינופול אם כי לא החזיר אותו לתפקידו.

תחום נוסף שבו הראתה תיאודורה את כוחה והשפעתה היה בשאלת היחס לכת הנוצרית "הכופרת" של המונופיזיטים. יוסטיניאנוס היה אורתודוכסי אדוק שרדף את כל מי שלא הסכים עם דעותיו הדתיות . תיאודורה לעומת זאת הייתה מונופיזיטית אדוקה והיא הקפידה להגן על המונופיזיטים והתוצאה הם היו הזרם הדתי הלא אורתודוכסי היחיד שלא נרדף כתוצאה מההגנה שקיבלו בשלטון , והיה עליה אף סיפור שהיא הסתירה בחדריה במשך שנים בישוף מונופיזיטי שנרדף בידי בעלה. .
ואם זאת עם כל הכוח שהראתה תיאודורה באירועים אלה ואחרים ברור שבסופו של דבר כוחה לא השתווה לזה של בעלה. שמה אינו מופיע על מטבעות ( הציון האולטימטיבי לכוח) נראה שהיא יכלה להשפיע על יוסטיניאטנוס ולהשכנע אותו אך לעולם לא לפעול ישירות וברורות כנגד רצונו.

 

הקיסר יוסטיניאנוס מוקף באנשי צוותו ובהם ההיסטוריון פרוקופיוס.

לאחר פטירתה של תיאודורה ב548 יוסטיניאנוס שהמשיך לחיות עד 565 לספירה שוב לא חזר להיות מה שהיה . שלטונו התדרדר ובבירור הוא מעולם לא התגבר על מותה, את מרבית השיגיו השיג בתקופה שבה תיאודורה חיה . ותקופת שלטונו לאחר מותה אופיינה בעיקר בכישלונות . ניתן לאמר שאישתו תיאודורה אכן הייתה "עזר כנגדו" , יותר משהיא שלטה בו ממש ( יוסטיניאנוס היה אדם מוכשר מכדי שאפשר יהיה לשלוט בו כבבובה ) היא עבדה איתו בעבודת צוות כאשר כל אחד מהם מטפל בעניינים ספציפיים . ועבודת צוות זאת אכן הישיגה תוצאות טובות כל זמן שתיאודורה חיה . אך לאחר מותה כאשר היה על יוסטיניאנוס לשלוט לחלוטין לבדו ללא היעוץ והעזרה של האדם היחיד שהוא בטח בו לחלוטין ( כאמור הוא נטה מטבעו לחשדנות ) החל שלטונו להתדרדר . בבירור הוא מעולם לא התגבר על מותה של תיאודורה .

אם היה יוסטיניאנוס מת ביחד עם תיאודורה הוא היה זכור ככובש ומחוקק גדול שהשיג את כל
מטרותיו, אך מאחר שמת שנים רבות אחריה לאחר שרוב השיגיו התמוססו הדבר פגע
קשות בתדמיתו לעתיד.
"זה היה מוצאה ואלה היו קורותיה של האישה שהייתה לחלאת המין הנשי וחלאת
האנושות כולה
" כותב פרוקופיוס על תיאודורה בבוז.
אילולא פרוקופיוס הייתה תיאודורה נשארת עד היום כאחת הנשים הגדולות והמוכשרות של
ההיסטוריה . אך בהיסטוריה הסודית שלו פרוקופיוס השחיר את שמה כזונה נימפומנית מנוולת.
ואם זאת גם לאחר שאנו קוראים את תיאורו של פרוקופיוס הרושם נשאר : דווקא בגלל המרחק העצום יותר מכרגיל שהייתה תיאודורה צריכה לעבור בדרך לשלטון , דווקא משום כך מעוררים השיגיה
כאישה וכשליטה יתר הערצה. ומבחינה זאת ייתכן שההיסטוריה הסודית של תיאודורה יוצרת את הרושם ההפוך ממה שכיוון לו מחברה הנקמני.

בספר שפורסם לאחרונה של היומנים שאותם כתב יורם ברונובסקי לאורך השנים הוא כותב גם על הרגשתו כלפי פרוקופיוס. לדעת ברונובסקי פרוקופיוס משקף תקופה של שקיעה מאחר שהוא אינו כותב על אידיאות גדולות , רעיונות נעלים וכו’ , אלא על חולשות אנוש ועל בני אדם קטנים במיוחד שהם אלה שלדעתו שמניעים את ההיסטוריה. לדעת ברונובסקי כתיבה “מציצנית” כזאת אופיינית בראש ובראשונה לתקופות של שקיעה.

ספק רב אם ניתן למצוא היסטורי כמו פרוקופיוס ון שכתב ספר משמיץ ועוין כל כך על השליטים שאותם שירת על יוסטיניאנוס , ובמיוחד על אישתו תיאודורה שכלפיה הייתה לו שנאה תהומית , אפילו יותר מאשר אל בעלה . ספרים מסוג זה ניתן למצוא רק בשנים האחרונות בביוגרפיות החושפניות והמשמיצניות שנכתבות על כוכבים ופוליטיקאים וסתם סלבריטאים שונים בידי מקורביהם ונשותיהם. ניתן לראות בפרוקופיוס את האב הגאה של ז’אנר זה שהפך להיות פופולארי גם במקומותינו.
הרעיון לכתבה זאת ניתן לי אגב בידי ספר מקביל שהופיע לאחרונה , ספרו של יהונתן גפן “חומר טוב ” שבו הלה מתגולל על כל ידידיו ומקורביו לשעבר כמו אורי זוהר , מנחם בן, ואחרים ומתאר בפירטי פרטים את חיי המין שלהם כמו גם פרטים פוגעים אחרים. הספר שנקרא כמו הוצאה של שינאה ותסכול ארוכי שנים הזכיר לי מאוד את פרוקופיוס. ההבדל הגדול הוא כמובן שגפן הוציא את הספר בחייהם של מושאיו כאשר אלה יכלו לקרוא ולהגיב . גפן רק נמנע מלהגיב לתגובות של הנפגעים בכך שהקפיד להימלט למשרה בחו”ל בזמן ההוצאה לאור של הספר.
ניתן גם להעיר שהשקיעה אינה חייבת להיות לאומית אלא גם אישית. יהונתן גפן כתב במהלך הקריירה שלו יצירות נפלאות , אבל היום התדרדר לכתיבה מציצנית אכולת שנאה על חבריו לשעבר, גם בגלל שהוא יודע שזה מה שחלק מהציבור מחפש. הוא אינו היחיד. .

נספח :תיאודורה בשפה העברית בספרות ובקולנוע

לתועלת כל המתעניינים : תיאודורה הופיעה כמה וכמה פעמים ביצירות שהופיעו בשפה העברית :
1.היצאנית על כסא המלוכה. תרצ”ג , 1933 . מסדרה בשם “ספריית האהבה” בעריכת מכס שכטר. סדרה שכללה גם חוברות על אהובתו של לורד נלסון ועל הנזיר הרוסי רספוטין.זהו אולי הספר ה”אירוטי” ( במונחים של אז לא במונחים של היום ) הראשון שיצא בארץ ישראל .
2.הפילגש (תיאודורה) . מאת פול א. וולמן ) במקור :The Female, A Novel of Another Time, 1953) ופיע בהוצאת כרמי את נאור ב-1955 בתרגום יוסף תמיר. סיפור אירוטי למדי לזמנו על חייה המוקדמים של תיאודורה כפרוצה. והוא סימפטי מאוד לדמותה . היא מוצגת כמי ש”במותה כבתה השלהבת המזהירה של האימפריה הרומאית והחלה חשכת ימי הביניים”. יוסטיניאנוס לעומת זאת מוצג כמי ש”יש רק מעטים בהיסטוריה שעשו פחות ממנו כדי להגיע לתואר “הגדול ” שלו זכה”.

: 3. תאודורה קיסרית הניאופים . מאת “רנטו מרטלי ” ( כנראה שם בדוי של ישראלי כלשהוא ) בהוצאת מחקרים (רמדור )  1965. סיפור פורנוגראפי על חייה של תיאודורה עד שפגשה את יוסטיניאנוס כאשר בסוף הספר היא נהפכת לקיסרית.מעניין גם מכך שעל הכריכה מופיע שמה כ”טאודורה”.אם זאת האקטים המתוארים בפירוט רב הם משום מה הרבה פחות ביזאריים והרבה יותר קונבנציונליים מאלה שאותם מתאר ההיסטוריון פרוקופיוס. האם חשבו הסופר או ההוצאה שיש בכל זאת גבול עד כמה שמותר להרחיק לכת?

4. הרוזן בליזריוס. מאת רוברט גרייבס -( Count Belisarius  1938 )    הופיע  בעברית בהוצאת זמורה ביתן ב-1988 בתרגום אהרון אמיר. ספר זה הוא ללא ספק יצירת המופת על יוסטיניאנוס ותיאודורה וזמנם, אם כי אין בו הרבה קטעים של סקס.גרייבס (מחבר "אני קלאודיוס" ) כותב על תיאודורה בסימפטיה רבה , אם כי אינו מכסה גם על מעשיה הנפשעים ( בניגוד לכל הקודמים ברשימה זאת ).


5. “ההיסטוריה הסודית של תיאודורה” מאת אהרון מגד הופיע ב”עיתון 77 ” מספר 100 ,מאי 1988 ושוב בכתב העת קשת החדשה" מספר 8  תסכית לרדיו שהושמע אי שם בשנות השישים. זאת היצירה המקורית היחידה שידועה לי שהתחברה על תיאודורה. אחת היצירות החביבות עלי של מגד שחבל שאינה ידועה יותר.
6. “ההיסטוריה הסודית ” עצמה , תורגמה בידי המתרגם הידוע יורם ברונובסקי תחת השם “היסטוריה שהצנעה יפה לה” במגזין ההיסטוריה “זמנים ”  גליון מספר 2 מ-1980. את התרגום ליווה מאמר של ברונובסקי על פרוקופיוס ויצירתו בשם “שלושה פנים של פרוקופיוס” .
מעניין לציין שלמרות שברונובסקי תרגם את הפרק הרלבנטי תרגום כמעט מלא ומדוייק , היה בכל זאת קטע אחד ספציפי מאוד שלא תירגם. לא מן הנמנע שחשב שהקטע הנ”ל הוא נועז מידי גם עבור ההיסטוריונים שקוראים את “זמנים”.וכך נאלצתי לתרגם את השורות הנ”ל בעצמי.

הקיסרית תיאודורה בקולנוע 

החיים של תיאודורה ( ובעיקר כפי שהציג אותם פרוקופיוס ) נראים כחומר מושלם לסרט קולנוע . ואכן נעשו עליה כמה וכמה סרטים אם כי לא ידועים ביותר .
היא הייתה דמות פופולארית ביותר בקולנוע בתקופת הסרט האילם דווקא . נעשו עליה לא פחות מחמישה סרטים אילמים בשנים 1909 , 1912 , 1913 , 1919 8-1921. רובם מאיטליה אם כי הסרט מ-1912 נעשה בצרפת.
המפורסם מכולם הוא הסרט מ-1921 שבו גילמה אותה ריטה ג’וליבט.

בתקופת הסרט המדבר לעומת זאת פחת בה העניין . ידוע לי רק על שתי גירסאות קולנועיות שנעשו על חייה.

אחד מהם הוא סרט איטלקי של הבמאי הידוע ריקרדו פרדה (  שהוא בין דברים רבים אחרים הבמאי של הסרט התנ"כי האיטלקי הישראלי -גרמני על פי מחזה של יגאל מוסינזון "תמר אשת ער"  )משנת -1954 בשם ” תיאודורה קיסרית ביזנטיון ” ( או ” תיאודורה הקיסרית השיפחה “) עם גי’אנה מריה קנאלה.

צפו במקדימון שלו כאן.

החלק הראשון.

החלק השני 

אבל הסרט המעניין ביותר שנעשה על התקופה הוא סרט גרמני/איטלקי משנת 1969 של הבמאי רוברט סיודמאק  בשם Kampf um Rom  שהגרסה האנגלית שלו נקרא ” הקרב על רומא ” או ” הרומאי האחרון “. במקור זהו סרט ארוך מאוד של ארבע שעות אם כי הגירסה האנגלית קיצצה אותו ללא רחמים . הוא מתאר את מסע הכיבוש של יוסטיניאנוס באיטליה ואת מלחמת האזרחים שמתנהלת בקרב אויביו האוסטרוגוטים ובין שתי האחיות היפהפיות ששולטות בהן.את יוסטיניאנוס מגלם לא אחר מאשר השחקן הידוע אורסון וולס ואת תיאודורה מגלמת סילביה קוצ’ינה.

צפו במקדימון לסרט הגרמני 

מאז עד כמה שידוע לי לא נעשה כל סרט או אף הפקה טלוויזיונית על הדמות  תמהני למה , חייה של תיאודורה בוודאי היו יכולים לשמש כחומר מושלם לסרט אירוטי.

האימפריה הביזנטית בספרות הנוער העברית ובמדע הבדיוני 

בעברית יש רק מעט ספרים נוספים שעוסקים בביזנאטיון של ימי יוסטיניאנוס ותיאודורה או באימפריה הביזטית בכלל. זהו נושא שבכללו ידוע מעט מאוד לקהל העברי.
עם זאת הופיעו שני סיפורים מעולים בנושא לבני הנוער.
בהוצאת זמורה ביתן הופיע ב-1991 תרגום של ספרו של פיטר דיקינסון “הדובה המרקדת” ( שתורגם בידי נורית גולן ) ושתיאר את עלילותיהם של עבד צעיר , קדוש נוצרי ודובה מאולפת בימי יוסטיניאנוס ותיאודורה ( שאינם מופיעים כלל בסיפור ) , במאבק כנגד הברברים הפראיים.

ההקדמה לספר "הדובה המרקדת " מאת פטר דיקינסון
הסופר דן צלקה פירסם ב-1979 את הספר “המסע השלישי של האלדברן ” שהוא אחד מספרי המד”ב המקוריים המעולים ביותר לבני הנוער שפורסמו כאן . . הספר תיאר את מסעותיו של נער בזמן לשלושה תקופות היסטוריות שונות בתולדות ארץ ישראל כולל לתקופת יוסטיאנוס ותיאודורה שבה הוא יוצר קשר עם רובוט מעולם אחר.


פרט לכך כמעט אין סיפורים היסטוריים נוספים בשפה העברית על האימפריה הביזנטית.

אני יכול כרגע לחשוב רק על ספר בשם “המלאך השחור ” של הסופר הפיני מיקה ולטרי , שתיאר את חורבנה הסופי של קונסטנטינופול הביזנטית בידי התורכים ב-1453 כמעט אלף שנה לאחר יוסטיניאנוס ותיאודורה.


עם זאת יש לציין שבכל אין אנו שונים בהרבה מאנגליה ומארה”ב שגם בהם האימפריה הביזנטית היא נושא שכמעט אינו ידוע לקהל הרחב.

זהו ספר ישן ( הוא הופיע במקור עוד ב-1939) אבל עדיין לא נס ליחו. הוא זה שעורר אותי להתעניין בתקופתם של יוסטיניאנוס ותיאודורה ( אם כי הם עצמם לא מופיעים אלא רק מוזכרים).

ספר זה הוא אחת היצירות הראשונות והקלאסיות ביותר של סיפורי ההיסטוריות החלופיות שיוצאות מנקודת הנחה שההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה השתנתה בשלב כלשהוא כתוצאה משינוי שחל באירוע מסויים ,למשל אילו תיאודורה לא הפכה לקיסרית ביזנטיון וכו’ והתוצאות של שינויים אלה הם תמיד דרסטיות .
הגנרל בליסריוס הוא לצד תיאודורה ויוסטיניאנוס הדמות המפורסמת ביותר של התקופה.הוא היה גנרל גאוני ונאמן ,שיוסטיניאנוס גמל לו על הצלחותיו ועל נאמנותו בחשדנות וקינאה ולפי ההאגדה בסוף ימיו ניקר את עיניו והפך אותו לקבצן. גם הוא כמו יוסטיניאנוס היה נשוי לזונה לשעבר , ידידתה הטובה ביותר של תיאודורה שבגדה בו בכל הזדמנות אפשרית ולדברי פרוקופיוס ב”היסטוריה הסודית ” תמיד העדיפה לעשות זאת כאשר הוא היה בקרבת מקום.

בליסריוס הוא כמובן הדמות המרכזית בספרו המופתי של רוברט גרייבס על התקופה “הרוזן בליזריוס”.

הוא גם הופיע לאחרונה בסדרת ספרי מדע בדיוני חדשה.סופר המדע הבדיוני דיויד דראק שעוסק בכתיבת סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה בעלי אופי צבאי מיליטריסטי במובהק. הוקסם מדמותו .
הוא ביחד עם הסופר ס. מ. סטירלינג כתבו סדרה של שבעה ספרים בשם “הגנרל ” שבו סיפורם של יוסטיניאנוס , תיאודורה ובליסאריוס מועבר לכוכב אחר ולדמויות בשם שונה אבל פרט לכך זהות לחלוטין וכל האירועים הקשורים בחייהם מתנהלים על רקע גלקטי.
דראק פנה לבליסאריוס עצמו ללא שינוי שם בסדרה שהוא מפרסם לאחרונה עם אריק פלינט על היסטוריה חלופית שבה בליסאריוס ואדוניו יוסטיניאנוס ותיאודורה נאלצים להתמודד עם אימפריה טכנולוגית גזענית ושטנית בהודו שמתכננת לכבוש את העולם.מסתבר שהאימפריה הזאת קיבלה את הטכנולuגיה שלה מהעתיד ( בדומה למה שמתרחש בסדרת המדע הבדיוני החדשה ביותר של “מסע בין כוכבים ” ” אנטרפרייז) אך פרטים אלה הם משניים. סדרה זאת היא מבדרת ביותר בחיים החלופיים ( והמספקים יותר ) ובנצחונות הצבאיים שהיא מציעה לבליסאריוס ואדוניו.


אתר שמקיף את מרבית החומר הרלבנטי בנושא ברשת יש כאן:
http://www.fordham.edu/halsall/byzantium/

שם ניתן למצוא רשימה מקיפה ביותר על יצירות של ספרות יפה שנכתבו על ביזנטיון , כולל כמה יצירות עבריות , מאת סופרים כמו יהושע בר יוסף ודן צלקה:
http://www.fordham.edu/halsall/byzantium/texts/byznov.html

ונסיים עם פואמה שכתב המשורר אריה סיון על תאודורה:

שיר בהיסטוריה

עַל פִּי גִּרְסָה אַחַת, אָבִיהָ

הָיָה שׁוֹמֵר בַּהִיפּוֹדְרוֹם הַקֵּיסָרִי, וְיֵשׁ גּוֹרְסִים

אִישׁ-הַדֻּבִּים

בַּקִּרְקָס שֶׁל הַבִּירָה, קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹל.

אֲנִי בָּחַרְתִּי בַּשְּׁנִיָּה, מִטְּעָמִים

שֶׁבְּוַדַּאי יִתְבָּרְרוּ.

כַּאֲשֶׁר הָיָה אָבִיהָ בַּזִּירָה, חָמוּשׁ בְּשׁוֹט,

תֵּאוֹדוֹרָה מִצְטַנֶּפֶת עַל אַחַד הַמּוֹשָׁבִים

רוֹאָה בְּהִשְׁתָּאוּת אֶת הַדֻּבִּים הַמַּפְחִידִים

עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם, קָדִים לוֹ וְרוֹקְדִים

לִנְקִישׁוֹת הַשּׁוֹט.

מַה הַסּוֹד שֶׁלְּךָ, אַבָּא, הַיַּלְדָּה

נִכְנֶפֶת בּוֹ בִּרְעָדָה

נִלְחֶצֶת אֶל שְׁרִירֵי-פְּלָדָה, אֵיךְ

אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת זֶה עִם הַדֻּבִּים? וְהוּא מַסְבִּיר:

מְעוֹרְרִים בָּהֶם תְּשׁוּקוֹת, וְאֶת הַהַרְגָּשָׁה

שֶׁסִּפּוּקָן בִּשְׁלִיטָתְךָ. כְּשֶׁתִּתְבַּגְּרִי

תִּרְאִי אֵיךְ הַדְּבָרִים קוֹרִים.

תִּרְאִי אֵיךְ הַגְּבָרִים

מִשְׁתּוֹקְקִים אֵלַיִךְ, בּוֹעֲרִים

לָגַעַת בְּשׁוּלַיִךְ

לִטְמֹן אֶת אֵבְרֵיהֶם בְּעֶרְוָתֵךְ.

וַאֲנִי אַרְקִיד אוֹתָם כְּמוֹ שֶׁאַתָּה

עוֹשֶׂה עִם הַדֻּבִּים?

בִּתְנַאי אֶחָד: שֶׁלֹּא תִּתְאַהֲבִי.

לֹא אֶתְאַהֵב. וְאִם

יַתְחִילוּ לְיַלֵּל בִּי זְאֵבֵי-הָאַהֲבָה,

אֲנִי אַשְׁמִיד אוֹתָם

כְּמוֹ שֶׁאַתָּה מַשְׁמִיד גּוּרִים מְיֻתָּרִים.

לֹא תַּעַמְדִי בָּזֶה. יָבוֹא הַגֶּבֶר

שֶׁתִּרְצִי אוֹתוֹ כָּל-כָּךְ –

אִם אֶשְׁתּוֹקֵק אֶל מִי שֶׁיִּתְיַחֵם עָלַי, אֲנִי

אַלְבִּישׁ אֶת הַפָּנִים שֶׁלָּךְ עַל פַּרְצוּפוֹ

וְאֶת הַגּוּף שֶׁלְּךָ עַל אֵיבָרָיו.

תֵּאוֹדוֹרָה הִתְבַּגְּרָה, יָצְאָה אֶת הַבִּירָה

הִרְחִיקָה אֶל שׁוּלֵי הַמַּמְלָכָה.

הִיא מוֹפִיעָה בְּקִרְקָסִים

חוֹשֶׂפֶת טֶפַח וְעוֹד טֶפַח מִגּוּפָהּ

וּמִשְּׁנַת חֲמֵשׁ-מֵאוֹת-וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה, בְּעֵרֶךְ,

שְׁמָהּ הָאֱלֹהִי נִלְחָשׁ מִפֶּה לָאֹזֶן וּמַכֶּה גַּלִּים

כְּמוֹ רַעַשׁ אֲדָמָה עָדִין.

אַחֲרֵי כָּל הוֹפָעָה הָיְתָה עֲדַת גְּבָרִים

נִשְׂרֶכֶת אַחֲרֶיהָ, וְהָאֵיבָרִים

כְּמוֹ צַוָּארִים שֶׁל בַּרְבּוּרִים.

אֶחָד מֵהֶם הָיָה נִכְנַס אִתָּהּ לְדִירָתָהּ

וְהִיא הָיְתָה בּוֹנָה בּוֹ מִגְדָּלִים שֶׁל תַּעֲנוּג

עַד שֶׁהָיָה נִרְעָד, מַשְׁמִיעַ הֲבָרוֹת טְרוּפוֹת, גְּנִיחוֹת

וִיפָחוֹת

וְהַבְטָחוֹת שֶׁל חֲצָאֵי-מַלְכוּת.

בְּצֵאתוֹ הָיְתָה שׁוֹלֶפֶת מִמְּגֵרַת הַבֹּשֶׂם

פֶּנִיס שֶׁל שֶׁנְהָב

עוֹצֶמֶת אֶת עֵינֶיהָ, מְחַבֶּרֶת אֶל קָצֵהוּ הָאֶחָד אֶת דְּמוּת

אָבִיהָ

וּבַשֵּׁנִי נוֹגַעַת בְּדַגְדְגָנָהּ

וּבְעוֹדָהּ עוֹלָה בְּמַעֲלוֹת פֻּרְקַן-הַדָּם

שְׂמִיכָה שֶׁל מְנוּחָה יוֹרֶדֶת לַעֲטֹף אוֹתָהּ

וְתֵאוֹדוֹרָה מַנִּיחָה רֹאשָׁהּ עַל הַכָּרִית

וְלוֹחֶשֶׁת: אַבָּא,

מָה אֲנִי בִּשְׁבִילְךָ? קֵיסָרִית,

אוֹמֵר אָבִיהָ, פִּיו הָדוּק אֶל פִּיהָ.

אֲנִי אֶהְיֶה, אֲנִי אֶהְיֶה.

אֵיךְ? אַתָּה עוֹד לֹא הוֹלֵךְ . שִׂים לִי אֶת הַפֶּה עַל הַפִּטְמָה

תִּינַק מִמֶּנִּי חֲלוֹמוֹת.

עֶשְׂרִים שָׁנָה לִפְנֵי שֶׁבָּאָה תֵּאוֹדֹורָה לָעוֹלָם

נוֹלַד יוּסְטִינְיָנוּס.

אָבִיו הָיָה אִכָּר. דּוֹדוֹ הָיָה קֵיסָר

וְהוּא יִעֵד אוֹתוֹ, מִגִּיל צָעִיר מְאֹד, לִהְיוֹת יוֹרְשׁוֹ.

וְיוּסְטִינְיָנוּס הִתְכּוֹנֵן לַמַּטָּלָה הַזֹּאת

בִּיסוֹדִיּוֹת: דּוֹרוֹת שֶׁל אִכָּרִים קְשׁוּרִים לָאֲדָמָה

כִּוְּנוּ אוֹתוֹ לִרְאוֹת אֶת הָעִקָּר,

לַחְתֹּר בַּתֶּלֶם הַנָּכוֹן. הוֹסֵף לָזֶה

זִלְזוּל בְּכָל מָה שֶׁאֵינוֹ תּוֹרֵם

לַיְבוּל, וְהַבְחָנָה

בֵּין בְּנֵי-אָדָם שֶׁהֵם, בִּיסוֹדָם, רַק עֲשָׂבִים שׁוֹטִים

וּבֵין כָּאֵלֶּה שֶׁאֶפְשָׁר גַּם

לְטַיֵּב בָּהֶם שָׂדוֹת.

כַּאֲשֶׁר שָׁמְעָה אִמּוֹ שֶׁל הַמְּיֹעָד-לִהְיוֹת-קֵיסָר

עַל כַּוָּנָתוֹ לָשֵׂאת אֶת תֵּאוֹדוֹרָה לְאִשָּׁה

נִרְעֲשָה מִכַּף רַגְלָהּ וְעַד רֹאשָׁהּ.

תִּשְׁכַּב אִתָּהּ עַד שֶׁיֵּצֵא עָשָׁן, אֲבָל לְהִתְחַתֵּן

עִם הַזּוֹנָה? עַל גּוּפָתִי! לְעֶזְרָתָהּ

גִּיְּסָה אֶת דּוֹדָתוֹ הַקֵּיסָרִית, וְיוּסְטִינְיָנוּס נֶאֱלַץ

לְהִתְאַפֵּק עַד אַחֲרֵי מוֹתָהּ, וּלְאִמּוֹ אָמַר:

הָאָב שָׁלַח אֵלַי אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת מֵהַתְּהוֹמוֹת

לְהַגְשִׁים אֶת מַלְכוּתוֹ עַל אֲדָמוֹת:

הִיא וַאֲנִי בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאִחוּדָם

יַבְטִיחַ לָאִימְפֶּרְיָה הַקְּדוֹשָׁה

עוֹד אֶלֶף שָׁנִים.

הוֹכָחָה חוֹתֶכֶת לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

נִזְדַּמְּנָה בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ-מֵאוֹת-שְׁלוֹשִׁים-וּשְׁתַּיִם

לַסְּפִירָה

בִּפְרֹץ הַמֶּרֶד שֶׁאִיֵּם לִזְרֹק אֶת הַקֵּיסָר לַיָּם.

יוּסְטִינְיָנוּס הִתְקַפֵּל, וּכְבָר עָמַד

לִנְטֹשׁ אֶת הַבִּירָה. לֹא, אָמְרָה לוֹ תֵּאוֹדוֹרָה,

אַבָּא, בַּזִּירָה, גַּם כְּשֶׁדֹּב אֶחָד

הָפַךְ עוֹרוֹ וְהִתְפָּרֵעַ וְכִמְעַט

נִשְׁמַט מִשְּׁלִיטָתוֹ, הוּא הִשְׁתַּמֵּשׁ בַּשּׁוֹט

וְלֹא בָּרַח. אַתָּה

תִּקְרָא לְבֵּלִיסַרְיוּס. תֵּן לוֹ לְפַקֵּד

עַל הַצָּבָא שֶׁעוֹד נִשְׁאַר לְךָ. אֲנִי יוֹדַעַת

שֶׁהוּא מֵת לְהוֹכִיחַ אֶת עַצְמוֹ.

הוּא יִלָּחֵם גַּם בִּשְׁבִילְךָ.

וְכֹה הָיָה.

וּלְאַחַר

שֶׁבֵּלִיסַרְיוּס עָשָׂה אֶת הַמְּלָאכָה

נִגַּשׁ יוּסְטִינְיָנוּס לְהַשְׁלִים אֶת מְשִׂימַת-חַיָּיו:

גִּבּוּשׁוֹ שֶׁל קוֹדֶקְס-הַחֻקִּים אֲשֶׁר הֶחְזִיק

אֶת בִּיזַנְטְיּוּם מִבִּפְנִים

עוֹד תְּשַׁע-מֵאוֹת שָׁנָה.

וְתֵאוֹדוֹרָה? הַהִסְטוֹרְיוֹן

יְלִיד קֵיסָרִיָּה, פְּרוֹקוֹפְּיוּס

מַשְׁמִיץ וּמְלַכְלֵךְ אוֹתָהּ:

עָרִיצָה, רוֹדָה בְּבַעֲלָהּ,

נוֹהֶגֶת לְהַשְׁפִּיל אֶת סְבִיבָתָהּ.

לְמָשָׁל: הִתְעַלְּלָה בְּבֵּלִיסַרְיוּס הַנַּ"ל

שֶׁלָּחַם בְּכָל אוֹיְבֵי הַמַּמְלָכָה

וְנִצֵּחַ וְהֵבִיא שָׁלָל (וּבוֹ

גַּם כְּלֵי בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלָּנוּ,

אֲבָל זֶה כִּמְעַט אֵינוֹ נוֹגֵעַ לָעִנְיָן).

עַל כָּל פָּנִים, מַרְבִּית חוֹקְרֵי-הַזְּמַן

מַאֲמִינִים כִּי עֵדוּתוֹ, שֶׁנִּכְתְּבָה עָשׂוֹר אַחֲרֵי מוֹתָהּ,

אֵינֶנָּהּ אֲמִינָה.

אֲנִי,

מִתֹּקֶף חֵרוּתוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר, מֵעֵז לוֹמַר:

מִכֹּחַ הַלֵּילוֹת שֶׁלּוֹ בְּמִטָּתָהּ

הוֹצִיא יוּסְטִינְיָנוּס אֶל הַפֹּעַל אֶת מִפְעַל-חַיָּיו.

בְּטֶרֶם אוֹר הָיָה נֵעוֹר

רַעֲנָן כְּמֵי-הַשֶּׁלֶג עַל פִּסְגַּת הַר אֲרָרַט

מַאֻזָּן כְּפֶלֶס מַיִם רְגוּעִים

וּמְרֻכָּז כְּמוֹ צָהֳרֵי-הַיּוֹם

יוֹשֵׁב לִבְדֹּק אֶת עֲבוֹדַת הַוְּעָדוֹת, לְהַאֲזִין

בְּסַבְלָנוּת שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ גְּבוּל

לִטְרִיבּוּנְיָנוּס שֶׁדִּוֵּחַ לוֹ עַל הַהִתְקַדְּמוּת

בַּחֹמֶר, יָם הַחֹמֶר הַגָּדוֹל:

חֲמֵשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁל תַּקָּנוֹת, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים

שֶׁיֵּשׁ לְהַתְאִימָם

אֶל הַהֹוֶה וְהֶעָתִיד.

יוּסְטִינְיָנוּס חַי שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְעוֹד שָׁלֹשׁ. תֵּאוֹדוֹרָה

מֵתָה בִּהְיוֹתָהּ בַּת אַרְבָּעִים-וָשֵׁשׁ.

סִבַּת מוֹתָהּ אֵינֶנָּהּ יְדוּעָה, אֲבָל פְּרוֹקוֹפְּיוּס

אוּלַי טָעַן: בְּשִׁפּוּלֵי בִּטְנָהּ

שָׁלֹשׁ סְרִיטוֹת בַּאֲלַכְסוֹן, סִמְלוֹ שֶׁל הַשָּׂטָן.

לֹא סֵמֶל הַשָּׂטָן, אֲנִי אוֹמֵר,

צִפָּרְנָיו שֶׁל דֹּב.

דָּבָר אֶחָד מֻסְכָּם עַל כָּל הַמְּקוֹרוֹת: תֵּאוֹדוֹרָה,

בְּאַחֲרִית יָמֶיהָ, נֶעֶשְׂתָה מוֹנוֹפִיסִיטִית, כְּלוֹמַר

הֶאֱמִינָה כִּי יֵשׁוּעַ יֵשׁ בּוֹ טֶבַע אֱלֹהֵי בִּלְבַד

וּדְמוּת הַגֶּבֶר שֶׁלָּבַשׁ אֵינָהּ אֶלָּא תַּדְמִית.

וּמִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת שֶׁבַע

הָרוּחוֹת מִתּוֹךְ גּוּפָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה הַהִיא, מִרְיָם,

וּמִי שֶׁעוֹד מִרְיָם אַחַת סָכָה אֶת רַגְלָיו בְּדִמְעוֹתֶיהָ

וּמָשְׁחָה בְּשֶׁמֶן אֶת פְּצָעָיו

הָיָה הָאָב.