ארכיון תג: כנענים

הכנענים והנאו פגאנים בישראל המודרנית -מאמר של אלי אשד עם מריאנה רוח מדבר

ראשית -עיונים ביהדות דגל תנועת ה"העברים הצעירים " הידועים גם כ"כנענים "

מאמר אקדמאי שלי עם ד"ר מריאנה רוח מדבר הופיע בימים אלו בכתב עת אקדמאי של מכון הרטמן "ראשית -עיונים ביהדות "

במאמר אנחנו בודקים את הקבוצה "הכנענית " של יונתן רטוש" ( שם שניתן להם בידי יריבים הם קראו לעצמם "העברים החדשים " .ואנחנו משווים אותם לקבוצות "הניאו-פגאניות " של היום .

האם יש דמיון ?

או בעיקר הבדלים ושוני?

הכנענים והניאו פגאנים בישראל המודרנית

השוואה בין שתי תנועות ישראליות במאה האחרונה

והכנעני אז בארץ :ראיון של דן עומר עם עמוס קינן על הקבוצה הכנענית והרעיון העברי

 

 

 

לפניכם אחד הראיונות המעולים ביותר אי פעם  על הקבוצה הכנענית והרעיון הכנעני, ראיון ענק שקיים הסופר דן עומר במשך שעות רבות עם הסופר עמוס קינן בשנת 1976 ופורסם במגזין "פרוזה " בעריכת יוסי קריים בגליון  מספר  17-18 באוגוסט ספטמבר -1977 שהקדיש חלק גדול מהגיליון הענק לרעיון ולספרות "הכנענית". לראשונה כונסו בגליון אחד המיטב של היצירות שהופיעו לראשונה בכתב העת של הקבוצה "אל"ף" בשנות החמישים.ובו מסביר קינן אוליבצורה הטובה ביותר אי פעם מיהם ומהם "הכנענים " ומה רצו להגשים.

( בסיום תראו שהמגזין מבטיח שיונתן רטוש מתכוון לפרסם את המיטב של אל"ף" בכרך אחד אבל זה לא פורסם מעולם). 

בין השאר כתוצאה מקריאת גיליון זה החליט הבמאי הצעיר רנן שור שהוא יסריט את הסיפור הכנעני של שרגא גפני שהופיע בגיליון "הקרב על מבצר ויליאמס" ושהוכרז שם  לראשונה בידי עמוס קינן כיצירת מופת של הספרות העברית.

וקראו איך הוא מספר על כך בראיון עימי ב"יקום תרבות ""

"גבר צריך לעשות את מה שהוא צריך לעשות ". 

(_ גילוי נאות :הודות לקריאת הגליון הזה בזמן אמיתי נודע לי על קיומם של ה"כנענים " ועל הקשר של עורך "הארץ שלנו" יעקב אשמן  שאותו דווקא היכרתי היטב אליהם )

הראיון שמובא כאן עם  עמוס קינן הוא ככל הנראה הטוב והחשוב  ביותר שפורסם עימו אי פעם באיזה שהוא מדיה.

בין השאר הוא חשוף שם פרטים לא ידועים על עמיתו הלא כל כך ידוע היום יעקב אשמן שהיה דמות בולטת בחוגי "הכנענים " ולימים הפך לעורך השבועון "הארץ שלנו" ובבלוג זה אני מפרסם כמה מיצירותיו. 

דן עומר המראיין היה סופר מבטיח שהפך למבקר בולט ודמות שנואה בחוגי הספרות העברית בגלל מדור ביקורת ספרות נשכני שלו ב"העולם הזה" בשם "נמר של נייר".

הוא מת איש צעיר  בשנת 1984 כמה שנים בודדות לאחר הראיון  עם קינן ,איש צעיר וזועם ומותו היה בגדר אבידה גדולה.

דן עומר 

עמוס קינן נפטר שנים אחריו ב-2009. 

הראיון פורסם  אז שוב בקטלוג התערוכה "אמנות עברית "קטלוג תערוכה  של עמוס קינן שנפתחה ב-20 בדצמבר 2009 בבית אבי חי  בעריכת גדעון אפרת ועם הקדמה ארוכה ומפורטת של גדעון אפרת על אמנותו של עמוס קינן..( שתוכלו לקרוא אותה  ברשת כאן).

והנה הראיון שוב לפניכם בגירסתו המקורית מכתב העת "פרוזה".

 

 

 

 

על עמוס קינן ראו עוד את מאמרי :

אפוקליפסה צברית :"הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן -הגירסה הקולנועית 

קראו פרק מספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד" ב"יקום תרבות ":

"מנהרת הזמן".

והכנענים אז בארץ -ראיון עם אלי אשד על הקבוצה הכנענית 

 

יצחק שנהר נגד יונתן רטוש וה"כנענים"

shenhar meaz imekedem

הסופר יצחק שנהר היה פעם בשנות הארבעים והחמישים סופר ועורך ואיש  תרבות ידוע מאוד.בין השאר הוא היה עורך המדור הספרותי של העיתון "הארץ". וככזה אחד מקובעי "הטעם הספרותי ". היו שראו בו  אז את אחד הסופרים החשובים ביותר הכותבים בעברית.

אך מאז  מותו הוא נשכח וכיום ממעטים מאוד להדפיס אותו מחדש ולהתייחס אליו. יצירתו הזכורה ביותר היא דווקא פיזמון שכתב בשם "מה אומרות עיניך" שהלחין יוחנן זעירא והושמע בידי מבצעים רבים מאוד.

כמאמר זה שאותו פירסמתי לראשונה בדפוס בכתב העת  הספרותי "עמדה" אני חוזר לכמה מסיפוריו היותר בולטים.סיפורים המתרחשים בתקופת התנ"ך בשמות "לילה בשומרון " שמתרחש לאחר חורבן ממלכת ישראל בידי ממלכת אשור ו"מעל מי מרום " שמתרחש לאחר תבוסה שהנחיל כובש הארץ יהושע לכנענים ומוצג מנקודת המבט של לוחם כנעני.

במאמר זה אני מראה שלמרות הרקע התנכ"י של הסיפורים הרי יש להם מטרה עכשווית מאוד ונמען ספציפי מאוד שאף מופיע בסיפורים אלו בצורה סמויה וגם לא כל כך סמויה :המשורר יונתן רטוש,היוצר והאידיאולוג הראשי של "התנועה הכנענית".

nimrod

יונתן רטוש קרא באידיאולוגיה שלו וגם בפואמה שלו "ההולכי בחושך "   לחזור לתרבות ולמיתולוגיה הכנענית הקדומה.ואחד מסמלי האידיאולוגיה שלו היה הפסל המפורסם של יצחק דנציגר "נמרוד "שתיאר לוחם עירום.

שנהר בסיפורו "לילה בשומרון" לוקח  את דרישותיו -נבואותיו של רטוש  במאמריו ובשירתו כפשוטן  ומתאר בצורה אירונית מה מתרחש כאשר עבד עירום דמוי  הפסל "נמרוד " מגיע לעיר שומרון שלאחר החורבן האשורי לכוהן   ונביא דמוי רטוש שמנבא את בואו כמבשר תחיה חדשה של האל בעל.

בסיפורו השני "מעל מי מרום " מתאר שנהר  מה חולף במוחו של לוחם "כנעני " גאה שתפיסותיו הן התפיסות של יונתן רטוש לאחר שהתמודד עם "הישראלים "_(היהודים ) הבזויים בעיניו.

ראו את המאמר  המלא ב"יקום תרבות " :

עוד ישוב הבעל ?:הסיפורים האנטי "כנעניים" של יצחק שנהר

אלי אשד"בלש תרבות " נותן הרצאות בנושאים שונים.

טלפון 0507391794

https://www.facebook.com/ozyaozno666

 

כמה הרצאות של אלי אשד בלש התרבות

אני מעביר הרצאות בנושאים מרתקים ביותר בתחומי העיסוק שלי מהן בליווי קטעי סרטים

.והנה כמה מההרצאות האלו :

"צא דיבוק צא!" הדיבוק" – סיפורה של הצגה.

"הדיבוק" היא ההצגה המפורסמת ביותר בתולדות התיאטרון העברי והיידי גם יחד. זוהי אחת ההצגות המפורסמות ביותר במאה העשרים כולה, ובוודאי אחת ההצגות החשובות ביותר העוסקות במיסטיקה בתולדות התיאטרון העולמי. על הצגת "הדיבוק" נבנה תיאטרון "הבימה", ובזכותה הוא נעשה התיאטרון הלאומי של ישראל. ההצגה השאירה חותם בל-יימחה על כל מי שראה אותה בגרסה של "הבימה", והכוכבת הראשית שלה, חנה רובינא, הפכה בראש ובראשונה הודות לתפקיד הקלאסי הנצחי שגילמה בה במשך למעלה משלושים שנה,[ ל"מלכת היהודים".

ההרצאה תעסוק בהצגה, בסיפורי הדיבוק שמאחוריה ובגלגולה המדהים כהצגה המפורסמת ביותר של התיאטרון היהודי. ההרצאה תלווה בהקרנת קטעים מהסרט היידי מפורסם, "הדיבוק", שנוצר בשנות השלושים.

 יש לנו גולם במעגל: "הגולם" – סיפורן של תופעה והצגה

דמות האדם המלאכותי, ה"גולם", שיצר רב יהודי בעזרת "ספר היצירה" הכישופי, עומדת במוקדו של מיתוס שלם, שמוצאו במיסטיקה היהודית הקדומה ביותר, בתור הניסוי האולטימטיבי של האדם כבורא ויוצר המתחרה בבורא עולם עצמו, לעתים לאסונו. נספר את סיפורו של הגולם, החל בהופעותיו הקדומות ביותר במיסטיקה היהודית, ונתייחס לשאלה, האומנם מעשה הגולם אפשרי לאור מקורות יהודיים-קבליים.

כמו כן, נסקור את תולדות ההתפתחות של מיתוס הגולם – היצור המלאכותי המפורסם ביותר ביהדות – על-פי מדרשים, ספרות יפה ואגדות על חכמי תורה כמו המהר"ל מפראג ואחרים, אשר עסקו במעשי הגולם. נצביע על קשר בין מיתוס הגולם לבין מחקרים מודרניים העוסקים בשכפול גנטי ובאינטליגנציה מלאכותית.נדון בשאלות פיקנטיות על-פי המדרש: כיצד יוצרים גולם, מהו מעמדו ההלכתי והאם מותר לחסלו, האם ייתכן גולם ממין נקבה, האם מותר לקיים עימו יחסי אישות והאם הוא יכול להיחשב ליהודי מן המניין.הגולם הוא גם גיבור המחזה המפורסם והחשוב ביותר שנכתב בשפת היידיש, של המחזאי היידי הנודע ה. לייוויק, אשר היה להצגה המשפיעה של תיאטרון "הבימה", שבזכותה נעשה אהרון מסקין שחקן הבמה העברי המפורסם והמזוהה ביותר.[עם תיאטרון זה?] נספר את סיפורה של הצגת "הבימה", שהיתה במשך השנים לשם-דבר, לא פחות מההצגה הקלאסית השנייה של התיאטרון, "הדיבוק". ההרצאה תלווה בהקרנת קטעים מסרט האימה הגרמני האילם המפורסם, "הגולם", אשר מציג את הסיפור.

(הערה: ברשת האינטרנט ניתן למצוא הסרטה של מופע שהצגתי בנושא: http://www.israbilly.com/epizoda_page.php?epz_id=11).

 

התנועה הכנענית

alef

סיפורה של קבוצת המשוררים והסופרים מן "התנועה הכנענית", שכללה אישים כמו יונתן רטוש ועמוס קינן, אשר קראו ליצירת תרבות עברית חדשה בישראל, כהמשך לתרבות הכנענית הקדומה.

 

הבלש העברי הראשון

david thidhar

סיפורו של הבלש הפרטי העברי הראשון, דוד תדהר, שעל חייו פורסמו סיפורי הרפתקאות מרובים, אך הוא סיים את הקריירה שלו בתור עורך האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו. בין השאר, נדון בפרשת הרצח בחולות תל נוף. נציג את סיפורה של פרשת ריגול ורצח מסתורית בארץ ישראל של שנות השלושים, אשר שימשה בסיס למשפט הרצח הסנסציוני ביותר של התקופה, פרשה שהיו קשורים אליה סוכנים נאצים בפיקודו של אדולף אייכמן, טמפלרים משרונה ושירות הש"י של ההגנה.

 החיפוש אחרי עשרת השבטים האבודים

ten lost tribes

במשך אלפי שנים הועלו תיאוריות שונות על כך, מה עלה בגורלם של עשרת השבטים שהוגלו מממלכת ישראל בידי האשורים. האם הם חיים כיום באפגניסטאן? או שמא ביפן, או אולי ביבשת אפריקה או אמריקה?

נציג בהרצאה תיאוריות אלו ואת האנשים שיצאו לחפש אחרי עשרת השבטים האבודים.

 

 

ארון הברית ומנורת הקודש

מה עלה בגורלם של כלי בית המקדש האבודים, ארון הברית ומנורת הקודש? נציג בהרצאה  תיאוריות שונות המתייחסות לשאלות אלו, נספר את סיפורה של מנורת בית המקדש, ואיך לפי מיטב המחקרים חצתה את העולם כולו: נדדה מבית המקדש החרב לרומא של הקיסרים, ומשם, בידי הוונדאלים במאה ה-5 אחה"ס – לצפון אפריקה, ומשם, בידי הביזאנטים במאה ה-6 אחה"ס – לביזנטיון, ומשם לארץ ישראל, שבה נקברה והיא נמצאת כאן כנראה עד היום (ולא במרתפי הוותיקן, כמו שגורסת אחת הסברות).

 מתנ"סים בתי אבות ,מכללות ,מועדונים ,חוגים , קיבוצים וכו'

שמעוניינים  לשמוע את ההרצאות האלו מוזמנים  ליצור עימי קשר

 אלי אשד

eliesh@zahav.net.il

0507391794

האורגיה האמנותית של אוהד אזרחי

 

 

ביקור בתערוכה של מנהיג הניו איג' אוהד אזרחי    

בעיניכם היא פרוצה ובעיני היא ברה"

תערוכה קבוצתית העוסקת במיניות קדושה ובאורגיות מדהימות  עורר בי מחשבות על עתידה של התנועה הכנענית שאוהד אזרחי נראה לכאורה  כממשיך  או כיוצר מחדשהעכשווי של כמה מרעיונותיה.

 

אבוא אליך בְּתִמְרֹת עשן נוֹדֶד

מאת

 אוהד אזרחי

אבוא אליך בְּתִמְרֹת עשן נוֹדֶד
אבוא אליך כִּשְׂלַיו בּוֹדֶד
אבוא אליך בַּעַמוּד עָנַן
אבוא אליך כְּזֶרַע גַד לָבַן
וְאַת תִּפְתֵּחִי
וְתִּבְלֶעִי לִי אֶת קֹרַח
וְאֶת הַמִצְרִיִים
וּמַטֶה יהפך לנחש ושוב למטֶה
ונוציא לנו מים
ואני באחורייך אכֶּה
ונבער כַּסְנֶה
ויחד נֹאמַר
אַנֹכִי
בוקר. חנוכה תש"ע. נר שישי.

( שיר המוצג בתערוכה החדשה של אוהד האזרחי )

אוהד אזרחי הוא אחד המנהיגים הידועים של עולם הניו אייג' הישראלי.
מעין שילוב של נחמן מברסלב עם יעקב פראנק שמהרעיונות של שניהם הוא מושפע עמוקות.
אוהד אזרחי הוא פגאן יהודי או  אם נרצה יהודי פגאני.
כזה ששם דגש על קדושתה של המיניות באשר היא תוך שהוא שואב מלא החופן משתי האסכולות הדתיות הנראות מנוגדות עד כמה שאפשר. 

 

עם זאת לאוהד אזרחי יש  עומק אינטלקטואלי שהוא נדיר אצל מרבית המנהיגים של ניו איג' בישראל כפי שאפשר לראות מספריו השונים שעוסקים בדמויות מיתיות כמו לילית.
הוא אינו לוקח סתם רעיונות מכאן ומשם ומרחבי העולם ומעתיק אותם כפי שעושים כמעט כולם. ה
רעיונות השונים והמגוונים מהמקורות השונים,מהחסידות, מהשבתאות ,מהפרנקיזם, מהטנטרה ,וכל השאר עוברים אצלו טרנספורמציה  ובסופו של דבר מהתרכובת נוצרת משהו שהוא בברור " של אוהד אזרחי ". יש לראות בו מוטציה או אולי סינתיזה  ייחודית של כל הזרמים שהוזכרו כאן.


יש לראות בו גם  את ממשיך דרכם  או כמוטציה קיצונית של ההוגה עדיה חורון המשוררים יונתן רטוש ואהרון אמיר ששאפו להקים מחדש את האומה העברית הקדומה, כאומה יצרית,סקסית חצי ( או יותר מחצי ) פגאנית.

זו אידיאולוגיה שניתן למצוא את שורשיה הרעיוניים עוד אצל סופרים קודמים כמו טשרניחובסקי ,זלמן שניאור ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי ודוד פרישמן . אבל כל הסופרים והמשוררים האלו לא ניסו לבנות מרעיונותיהם הגות פוליטית שלמה. רטוש ואמיר ניסו.

הם קראו  ליצור עם חדש בארץ ישראל שיתנתק לחלוטין מיהדות הגולה ותרבותם  שלהם בז רטוש בכל ליבו, עם שיחזור לשורשים של העם העברי הקדום  הקדם תנ"כי בארץ ישראל שאותו רטוש  העריץ.

האידיאולוגיה הזאת שהיייתה אנטי דתית קיצונית  התקבלה בפלצות בידי רוב האוכלוסייה.

הם הואשמו בכל מיני דברים מהקרבת קרבנות לאלים ועד לקיום אורגיות מוזרות על שפת הירקון.
שני המשוררים הנ"ל בעיקר דיברו וכתבו אבל השפעתם מחוץ לעולם הספרות וההגות הייתה מזערית וספק אם השפיעו ישירות על יותר מכמה עשרות אנשים ,אם כי כי הייתה לה השפעה גדולה על יוצרים ואמנים שונים,השפעתם כמשוררים ועורכים על עולם הספרות  הישראלי בכללותו הייתה ללא ספק עצומה.
הם השפיעו השפעה אידיאולוגית ישירה על אנשים שונים כמו העיתונאי אורי אבנרי , שרגא גפני מחבר סיפורי "דנידין הרואה ואינו נראה " ,עמוס קינן ,בועז עברון ,גיורא לשם , ויוצרים רבים אחרים.

בשנות הארבעים והחמישים והשישים הם היו "אופנתיים". מאוד. אולם השפעתם התאדתה לאורך השנים מסיבות שלא כאן המקום להיכנס אליהם.

עם זאת עד אמצע שנות השבעים  המעוז הכנעני האולטימטיבי עיתון הילדים "הארץ שלנו " המשיך להתקיים כמעין "שמורת טבע " כנענית תחת עורכיו בנימין תמוז  ויעקב אשמן.

 היוצר הצעיר האחרון שהושפע מהם היה העיתונאי והסופר איתמר הנדלמן בן כנען ,וזה  הצהיר זה מכבר ששוב אינו רואה את עצמו ככנעני. 

 פה ושם אפשר לראות את הדי האידיאולוגיה הכנענית גם בשירתו של רועי  ארד. ובעיקר בפואמה הידועה שלו "הינשוף".
לאחר פרישתו של איתמר בן כנען מהאידיאולוגיה ועם מותו של אהרון אמיר נראה היה לכאורה "שהכנענות" כהשקפת עולם וכאידיאולוגיה התאדתה סופית.
טעות.

 

השבט הכנעני

"הכנענות " או יותר נכון כפי שאנשיה העדיפו לקרוא לעצמם תמיד "העבריות " חיה ובועטת יותר מאשר אי פעם בתנועה שאותה הקים אוהד אזרחי.
. הוא הקים קהילה "השבט העברי המתחדש " שאמור להקים מחדש את האומה העברית הקדומה כישות חצי פגאנית חצי מונותאיסטית ששמה דגש על האישה ועל הערצת והאדרת המיניות הגברית והנשית.
זוהי קהילה שכוללת ככל הנראה מינימום של עשרות ואולי אף מאות פעילים. האם הם יצליחו יותר מהתנועה הכנענית של רטוש ואמיר בשיאה בראשית שנות החמישים ?
את זה נשאר לראות אולם כרגע נראה שכן.
נראה שאוהד אזרחי פועל בכיוון שונה משני המשוררים הנ"ל ועם הרבה יותר הצלחה.עם כי נכון לעכשיו עם בולטות תרבותית מצומצמת יותר.
אוהד אזרחי בניגוד לשני המשוררים הנ"ל שם פחות דגש על שילוב של רעיונות פילוסופים והסטוריוספיים מצרפת והרבה יותר דגש על שילוב עם רעיונות חסידיים והודיים שונים.

ולעת עתה נראה שהתרכובת שלו פועלת ומשגשגת.

 התערוכה

 

עושים אהבה באדום, תיק עבודות צילום אמנותי - צלמים, צילום אומנותי ohad ezrahi. תיקי עבודות אומנים ישראלים - אומנות ישראלית
לפני כמה ימים ביקרתי בפתיחת תערוכה של אוהד האזרחי בבאר שבע שבה הוא ואנשי קבוצתו היציגו תמונות שונות.
התערוכה הייתה מגוונת ביותר וכללה מיצג שבו אישתו של אוהד דון ,מגלמת את האישה כ"קדשה" אם כי התקשיתי להבין את המיצג הוא,או יותר נכון היא, הייתה תענוג לעיניים.
לא התלהבתי מיצירותיהם של מרבית האמנים.

היצירות הבולטות ביותר היו ללא ספק של המנהיג והאידיאולוג של תנועת "העבריות המתחדשת " אוהד האזרחי.אפשר להתווכח על רמתן האמנותית אבל אי אפשר להתווכח על התשוקה האינטנסיבית הזורמת מהן  ממש אל הצופה.

נשענת על אקליפטוס, תיק עבודות צילום אמנותי - צלמים, צילום אומנותי ohad ezrahi. תיקי עבודות אמנים ישראלים - אמנות ישראלית

מעניינת גם נכונותו ורצונו של אוהד אזרחי להביע את רעיונותיו בצורות אמנותיות שונות.  שוב זהו דבר שאינו אופייני למרבית מנהיגי הניו איג' בישראל ומעמיד אותו בנפרד מהם. 

 יש לראות בכך  מעין המשך של  פעילותם של אהרון אמיר ורטוש שהגותם בוטאה בצורות ספרותיות שונות.
אוהד אזרחי בהשוואה אליהם מעדיף ללכת לאמנות הויזואלית.

שמש מדברית, תיק עבודות צילום אמנותי - צלמים, צילום אומנותי ohad ezrahi. תיקי עבודות אומנים ישראלים - אומנות ישראלית


כמה מהתמונות הן מדהימות.  אלו תיאורים מפורטים של אנשים המקיימים יחסי מין בצורות שונות ומשונות וניתן לראות בהם עניין עמוק כמעט אובססיה עם המיניות לכל צורותיה. וזאת בניגוד לזרם המרכזי של היהדות ושל הישראליות שנרתע מהמיניות בגילוייה המפורשים והבוטים ביותר ומעדיף לכלוא אותה בצורות שונות.
מבחינתו של אזרחי המיניות כולה לכל צורותיה היא קדושה ויש לעסוק בה כמה שיותר ולא בהסתר ובהיחבא אלא בגלוי .

והנה שיחה קצרה שקיימתי עם אוהד אזרחי :

אלי :למה מיניות היא קדושה?
אוהד : לא כל מין הוא קדוש. אבל מין יכול להיות הכי קדוש שבעולם.
מין יכול כמובן להיות גם סתם פורקן מתחים. או חלילה חוויה שיש בה ניצול, ריקנות וכאב.
אז לא כל מין הוא קדוש.
אבל כאשר מין נעשה נכון הרי הוא מקום שבו שני אינדיבידואלים הופכים להיות אחד. מקום שבו כל פרט מאבד, ולו לרגע, את תחושת הנפרדות שלו שהיא הדבר העומד בפני הקדושה, בבחינת "אנכי עומד בין הויה וביניכם" – האנכיות היא החוצצת בין הויה וביניכם – כדברי הרבי מקוצק.
ומהי קדושה אם לא התקרבות לאחד?
יציאה מהנפרדות של הקיום האנושי הרגיל?
סקס, לכן הוא כמו חלון אל מציאות אחרת, קמאית יותר ואחדותית יותר, ששתולה בנו כבני אדם בתולדה.
אבל רוב בני האדם עושים את החלון הזה עם תריסים מוגפים. ולא יודעים אפילו איך אפשר לגלול את התריס מעלה ולראות אלהים חיים.

לכאורה לפחות בעיני המתבונן מבחוץ  האלוהות ,בין שהיא זכרית או נקבית היא  מבחינת אוהד אזרחי הוא בראש ובראשונה מיניות . והבשר והרוח הם בעיניו אחדות האחד לא יכול  להתקיים בלי השני.
ואת מקום היהודי יתפוס לדעתו העברי שהוא היהודי כפי שהיה פעם וכפי שיחזור להיות. שהרי היהדות היא ילדתה או אם נרצה המוטציה של העבריות.

בניגוד לרטוש ואמיר ששמו דגש גברי ,שרירי ,לוחמני ברעיונות "הכנעניים " שלהם הדגש  אצל האזרחי ,הוא נשי מיני אירוטי.

אצלו עשתורת היא דומיננטית על הבעל.ספק רב מאוד אם רטוש ואמיר  הסגפנים הלוחמניים  היו מתלהבים מהוריאציה -מוטציה הכנענית  האירוטית הקיצונית של אוהד אזרחי אבל בבירור גם היא משקפת את הזמנים המשתנים ושימת דגש על אלמנטים תרבותיים שונים מאשר בימי שיאה של הקבוצה "הכנענית "המקורית.  

 

ראו גם:

 

דף הפייסבוק של אוהד אזרחי

 

האתר של אוהד האזרחי


אוהד האזרחי בויקיפדיה

השבט העברי של אוהד האזרחי

מה בין יונתן רטוש וספר הזוהר?

דור המדבר של דוד פרישמן  

למה צחקה מיכל :על רומן תנכי פגאני

בראשית הייתה פלסטין

את והב בסופה :חקירה על ספר מלחמות ה'

שוב ישוב הבעל:שמאניזם וניאו פגאניזם בישראל ובעולם 

שיעור בפאגאניזם

 

אישה זהב, תיק עבודות צילום אמנותי - צלמים, צילום אומנותי ohad ezrahi. תיקי עבודות אומנים ישראלים - אומנות ישראלית

 

השומרית האחרונה : על ש.שפרה

 

 

ש.שפרה משוררת ושומרולוגית. ציור מאת מנשה קדישמן.

ש.שפרה אחת המשוררות הבולטות של ישראל ידועה לא פחות בחוגי המבינים כ "שומרולוגית " דהיינו חוקרת התרבות המסופוטמית הקדומה של שומר אכד ובבל . ותרבות זאת הטביעה את חותמה בצורה עמוקה על מחשבתה ויצירתה כפי שמראה ספר חדש שפירסמה על תרבות זאת ""המילים ככישוף והכישוף שבמילים – שיחות על ספרות המזרח הקדום ".

מי שבחר לקרוא בשם תמוז לכור
המוות לא קרא נכון את השורות …
(ש. שפרה קטע משיר)

יש מי שמכנה את המשוררת ש. שפרה (שם העט של שפרה שיפמן לימים שמואלביץ) "השומרית האחרונה" בגלל התעניינותה החקרנית והתמקדותה יוצאת הדופן בתרבות המסופוטמית הקדומה, זו המוכרת כתרבות העמים השומרים, האכדים, הבבלים והאשורים. ישנם הרואים בש. שפרה את נוצרת הלהבה הראשית של תרבות עתיקת-יומין זו בישראל של היום, זו שלרוב אינה מגלה עניין רב בעמים עתיקים אלה ותרבותם, מה עוד שאלה כידוע אינם זכורים לטובה בגלל ההגליות שלהם את עמי ישראל ויהודה.

מעבר לצמצום ראייה זו מעדיפה ש. שפרה בכל אופן לזכור ולהזכיר את בני העמים האלה לא רק בגלל הקרבה "הגנטית" השורשים המשותפים להם ולעם ישראל אלא בגלל היותם מניחי יסודות תרבותו.

המשוררת השומרולוגית

ש.שפרה.

לפחות באמאזון חנות
הספרים הוירטואלית מישהו
התיחס אלי באופן אישי
מאוד, לא וירטואלי ,קרא לי
בשמי ,למד את טעמי
הספרותי ,וטרח
להוסיף על הרשימה
שהזמנתי כהנה
וכהנה גלגמש המלך
לילדים ,כל לוח
סיפור לעצמו ,ולמבוגרים –עשתר ולמה
ירדה לשאול ומה קרה
כשעלתה ממנה ,בניתים
יש לי תשובה רק לשאלה
הראשונה .
ש.שפרה.

דברי המו"ל ישראל זמורה על ש.שפרה באחד מספריה הראשונים.
ש.שפרה. מכון גנזים

ש. שפרה מוערכת כאחת המשוררות הבולטות כיום מבין בנות דורה ובשנת 2007 יצא לאור ספר שירים נוסף שלה "משי לחשת לי" (בהוצאת זב"ם) שזכה כמו ספרי שירתה הקודמים בביקורות מחמיאות. אבל היא יוצאת דופן בהתמקדותה המעמיקה והיסודית בתרבות קדומה שרק מעט ממנה גלוי וידוע לציבור הישראלי, גם בקרב חוגים שהשכלתם יותר רחבה.

לאחרונה יצא בהוצאת האוניברסיטה המשודרת ספר חדש שלה ויוצא דופן בהשוואה לכל קודמיו: "המילים ככישוף והכישוף שבמילים – שיחות על ספרות המזרח הקדום ".
הפעם מדובר בספר מחקרי על הספרות המסופוטמית (השומרית- בבלית).
הוא מבוסס על הקורס שאותו מעבירה שפרה בנושא זה באוניברסיטה ,הוא כולל פרקים מפורטים על עלילות גילגמש ,יצירת המופת הספרותית של מסופוטמיה. פרק מפורט על מיתוס ירידתה של האלה איננה לשואל כמו גם ,ודיונים במיתוסים אחרים כמו סיפור המבול הבבלי,ויונים בסוגות ספרותיות שונות של המסופוטמיים כמו המזמורים ,התפילות לאלים ,ספרות החוכמה והפתגמים ושירי הויכוח שהם אולי הניצנים של המקאמות המוכרות לנו מהספרות הערבית אלפי שנים מאוחר יותר.

ש. שפרה
צילם אייל פישר

אך למעשה הוא הרבה יותר מזה, שכן המחברת איננה חוקרת אקדמית רגילה אלא משוררת שמקריאה בספר עולה ומתחדדת העובדה כי עבורה התרבות המסופוטמית היא בעלת משמעות הרבה יותר עמוקה מנושא של מחקר בלבד, המספק לכאורה בעקבותיו גם סדרת הרצאות מעניינת. דומה ועבור ש. שפרה תרבות עתיקה ועשירה זאת משמשת לה מקור השראה מרכזי ביצירתה הספרותית–שירית והיא שואפת לשתף אותנו ביצירותיה ובלקחיה, מתוך הנחה שלפחות חלק מהקוראים הישראליים ישכילו להפיק למען עצמם ממד תרבותי מעלילת ההיסטוריה הנפלאה שלנו ובכך לא יחמיצו שותפות באותה השראה שהייתה מנת חלקה..


ש. שפרה מספרת שהגיעה אל התרבות מסופוטמית בדרך עקלקלה ששורשיה מעוגנים במחקר העוסק בסיפוריו של המחזאי והמספר נסים אלוני ( מחבר המחזה התנ"כי הידוע " אכזר מכל המלך " ועוד מחזות אחרים ) אותו כתבה, ואגב הקריאה בסיפורים המתארים חיי שכונה בארץ ישראל המנדטורית בשנות ה-40 .

 תוך הקריאה והעיון הקפדני בסיפורים המעולים של אלוני התברר לה כי יש בהם התייחסות למיתוסים שונים ושאובים מתרבות שלא הייתה מוכרת לה – התרבות השומרית הבבלית. משנדלקה בה סקרנות לגביה החלה לחקור תרבות זאת בכדי לראות כיצד זלגה והשפיעה על נסים אלוני. יותר שהעמיקה לחקור ונכנסה לפרדס העצום הזה יותר הוקסמה, ומאז לא יצאה מהבוסתן שגילתה.

     

במקביל להתמקדותה בשירתה החלה ש. שפרה לתרגם באופן שיטתי שירים ופואמות שונות מהשפות הקדומות עצמן, השומרית והבבלית, שאותן טרחה ללמוד וחלק גדול משירת אותה תרבות עתיקה תרגמה במרוצת שנים רבות בשיתוף פעולה עם החוקר פרופסור  יעקב קליין, ותוצאת עבודתם המונומנטלית והחשובה הופיעה בכרך ענק הנושא את השם "בימים הרחוקים ההם" ( 1996), שזכה לשבחים לא רק בגלל דיוקו היחסי אלא בגלל שעלה בידי המתרגמים לבצע את המשימה הבלתי אפשרית של שמירת קסם השירים הקדומים והמקוטעים גם בגרסתם העברית המודרנית, אלפי שנים לאחר שנכתבו לראשונה.

 

 ש. שפרה זכתה לשבחים גדולים לא פחות גם בעבור העיבוד שהכינה לילדים מ"עלילות גילגמש " (2000), הסיפור המפורסם ביותר של התרבות המסופוטמית שזכה בפרס זאב בספרות ילדים ובמדליית אנדרסן הבינלאומית. שפרה טרחה להציג בגירסתה לילדים לא רק את סיפור גילגמש עצמו אלא גם סיפור מקביל, פרי יצירתה שלה, סיפורו של הסופר כותב הסיפור בימי המלך אשורבניפל על מנת לקרב אותו לילדים בני העידן המודרני ולהציג בפניהם פן נוסף של התרבות המסופוטמית ששימרה את הסיפור הקדום במשך אלפי שנים וכך מן הסתם המחישה כוונתה להראות על ההמשכיות שבמעשה שעשתה.עד כמה הילדים בני זמננו האדישים באופן כללי לעבר הרחוק נמשכו לסיפור הקדום בגרסת שפרה קשה לדעת, אבל אין ספק שעלילות גילגמש בגרסתה לקוראים הצעירים הוא אחת היצירות היותר מעולות לילדים שהופיעו מזה שנים רבות בעברית.

יותר ויותר מתברר כי ש. שפרה היא מעיין מתגבר של אישה אחת שמטרתה לקרב את התרבות המסופוטמית הקדומה למרכז תשומת הלב וזרם החיים של התרבות הישראלית המודרנית שלכאורה היא כל כך רחוקה ממנה, אך לדעתה של ש. שפרה היא קרובה מאוד. היא עצמה התבטאה פעם כשהיא אחוזת כעס על שמנעו ממנה בילדותה את יצירות הספרות המסופוטמית כמו עלילות גלגמש שאותן היא מנסה להביא לקהל המודרני גם זה הצעיר מאוד, בפרויקט שהגיע לשיאו בספר לימוד שכתבה עבור בתי הספר "מעלילות ראשית עד מלכים ונביאים: מקורות חוץ לתוכנית הלימודים החדשה במקרא" ( 2003), של טקסטים בבליים ושומריים קדומים.

זיכרון : פגשתי את ש.שפרה לראשונה בחנות צילום מסמכים בגבעת שמואל שם אנו גרים כשכנים.
אני באתי לצלם שם חומר לספר שפירסמתי בשם "טרזן בארץ הקודש " על איש הג'ונגל טרזן ומקומו בתרבות העברית. ספר שעסק בקרוב לאלף הסיפורים המקוריים שנוצרו על טרזן בספרות העברית בידי סופרים כמו אהרון אמיר ועמוס קינן,שרגא גפני ואחרים בתקופה שנחשבו לאושיות של מה שנקרא אז "התנועה הכנענית ".אנקידו ,"הטרזן " הראשון של הספרות..בשיחה האקראית שנוצרה בין שנינו הסתבר שהיא באה לשם למטרה דומה לשלי: לצלם חומר על איש הג'ונגל הקדום מכולם אנקידו ידידו של גילגמש מהאפוס הבבלי הקדמון שמקורו בתרבות השומרית הקדומה . אדם שכמו טרזן כמה אלפי שנים אחריו גדל בין בעלי חיים. התפתחה בינינו שיחה על אנשי ג'ונגל שהמשיכה לדיון על התרבות הכנענית ולאחר מכן התרבות המסופוטמית הקדומה.

הסיפור על איש הפרא שגדל בין בעלי חיים לפני שעבר לחיות בתרבות האנושית התברר היה קדום באלפי שנים מגירסת אדגר רייס בוראוז שלו מראשית המאה ה-20.ומוצאו בשומר.וזה רק אחד מהדברים המרובים מאוד  של התרבות המודרנית שמוצאם בתרבות המסופוטמית.

כנענית או שומרית ?

ש.שפרה בצעירותה.

 

הכוהנים שותקים
הם צהלו
עת בני צרח,
ואני כרעתי לרגליך
שכורת אש פיך
ושרתי
לקול תופים
גוף הנחושת צונן .
הלוע אפל
מדוע אין הכוהנים שרים ?
האין אתה אלוהים ?
ש.שפרה

 


לכאורה יש קשר הדוק בין תפישתה של ש. שפרה ורעיונותיה על חשיבות המיתוסים העתיקים בחיי האדם ועל הצורך שלנו להכיר את שורשינו המעוגנים בקרב העמים הקדומים שישבו וחיו כאן באיזור תוך פיתוח תרבותם העשירה והמרתקת בנוסח המזכיר במידה רבה את התנועה הכנענית ונושאי דברה כמשוררים יונתן רטוש ואהרון אמיר. אכן לאלה הייתה השפעה גדולה ואולי אף מכרעת על יצירתה והשקפותיה באשר לחשיבות הרובדים התרבותיים הקדומים. ואכן יש דמיון ברעיונות הבסיסיים.

אולם לטעון ששפרה היא "כנענית " תהיה טענה פשטנית, ולו רק משום ששפרה מעולם לא גילתה עניין רב בתרבות הכנענית הקדומה כשלעצמה לעומת זאת השומרית-בבלית, ואפשר לנחש שהסיבה היא האיכות הספרותית הנמוכה יותר של יצירות ספרות מהתרבות הזאת שנחשפה להם אך לא דיברו אל ליבה באותה עוצמה.

העובדה המעציבה היא שהכנענים (כמו המצרים הקדומים שכה מרבים לדבר בשבח תרבותם), לא העלו תרומה חשובה לספרות העולם, להוציא כמובן את התנ"ך שהיה סוג של תגובה לתרבותם. כל זאת בניגוד מוחלט למסופוטמים.

הספר "המילים ככישוף והכישוף שבמילים" הוא סקירה מקיפה על הספרות המסופוטמית הקדומה. אולם למרות מאמצים של ש. שפרה אין זו סקירה פרי מאמציו של חוקר אובייקטיבי ממש, אלא של אוהב שמטרתו היא להראות לקוראי הספר מדוע ספרות זאת היא כה נעלה ומדוע יש לה משמעויות עמוקות גם עבורנו כחלוף אלפי שנים אחרי שהערים המסופוטמיות הפכו לעפר. יש בספר התקפה על הממסד הספרותי-תרבותי המערבי והישראלי שלא קלט את חשיבותה של ספרות ותרבות זאת עד כה.
זעמה של ש. שפרה יוצא במיוחד על מחזה בשם "צור וירושלים" (מיצירותיו החשובות ביותר של מתתיהו שוהם 1893-1937) שמעלה את מאבקו של אליהו הנביא במלכה איזבל ומציג את איזבל כזונה (ובמקרה הייתי נוכח באותה הצגה שבה הייתה גם ש. שפרה וצפיתי בה ביחד איתה). היא מספרת שהיה לה קשה מאוד לצפות במחזה המנגיד את המונותיאיזם הצרוף באיזבל ואף ברור כי אהדתה של שפרה נתונה לה כבת מלך .

שירי מדבר

ש. שפרה כותבת :הצטערתי שבארצות אירופיות רבות נכתבו והוצגו מחזות ואורטוריות שונות שגיבורן הוא גילגמש ואילו אצלנו בוחרים להציג את איזבל הזונה ". ועוד היא מוסיפה בחריפות: "איני סבורה שסגולותיו הדרמטיות של המחזה הן שהכריעו בעד הצגתו אלא איזו שהיא מגמה תרבותית שהולכת ומשתלטת ונרתמת למאבק על מה שקראו "התודעה היהודית". כאילו עמד הזמן מלכת והמונותיאיזם מנהל מאבק בפוליתיאיזם ".

הוסף לסל את משי לחשת לי / ש. שפרה



ראוי להדגיש בנקודה זאת כי היה זה חיים נחמן ביאליק שהבחין בסגולות הדרמטיות של מחזהו של שהם ואף המליץ עליו להצגה בתיאטרון הבימה, ולאו דוקא בגלל "תכונותיו" הנוחות למאבק כפי שהמשוררת הגדירה. יתרה מזו, המאבק בין מונותיאיזם לפוליתיאיזם נמצא בעיצומו בימים אלה ממש. ומשמש הן את חסידי החזרה בתשובה והן את אלה המכנים אותם כעכו"ם. זהו ניגוח של ראש בראש מסוג המאבקים שלא תש כוחם גם בהשתנות רוח הזמנים.

כמדומה ששפרה מציבה עצמה כלוחמת במאבק למען הצגת התרבות הנשית הקדומה שהושכחה לדעתה לא בצדק בידי התרבות המערבית המונותיאיסטית ובידי אנשים כמו אליהו הנביא שדיכאו נשים עזות כאיזבל. מתעורר רושם מדרך התבטאותה כי מתקיימת בה משיכה ברורה אל הדמויות הדחויות והנשכחות שבמקרא. בעיקר מקרב אלה שחיו תמיד כנבלעים בצילם הרחב של המנצחים כמו דוד המלך.

שפרה עצמה כתבה על דמויות תנכיות שמקבילות במידה מסויימת לבת המלך איזבל, בהן נשותיו של דוד כמו בת שבע ואחרות , מחזור שירים שהולחן ביד המוזיקאי גיל שוחט ( שהלחין גם את  המחזה "צור וירושלים" שכל כך מאוס בעיניה ) .

העיסוק הזה בדמויות תנכיות הוא באופן מפתיע קצת יוצא דופן שכן בדרך כלל היוצרת מעדיפה לעסוק בהדים של המיתולוגיה המסופוטמית ולא של העברית.

 

כפרות
מה עשה האדון כשאיננה במסע אל
ארץ כל באיה לא ישובון נעדרת יום
יומים שלושה ,לבש בגדי אדונות –כחול,
ואבני ספיר –כחול בזקנו ,
החיים נמשכים ,אמר לה כשעמדה בפתח
הארמון ועל גבה משלחת מלאכים רעים,
מה נותר לה ,מה נותר
לאיננה לעשות ,מה נותר לה
לעשות ולא עשתה ,שלחה אותו
כפרתה כחוק ארץ אשר כל באיה
לא ישובון .

אלה ופילגש

האלה איננה ולידה סמלה הינשוף

מהספר המאלף "המילים ככישוף והכישוף כמילים" אפשר להיווכח שהאגדה שעימה חשה שפרה שמואלביץ את ההזדהות העמוקה ביותר איננה דווקא סיפורת עלילות גילגמש האהוב עליה מאוד ומשום כך טרחה עליו להלבישו גם בגלימת סיפור לילדים, אלא הסיפור הידוע פחות של אלת האהבה והפריון הפראית איננה וירידתה לשאול "הארץ שבאיה לא ישובון". אגדה שאת הדיה אפשר למצוא שוב ושוב ביצירתה ובשיריה של שפרה.

למה דווקא סיפור זה ומדוע דווקא אלה זאת שנחשבה למעין דמות שוליים במיתולוגיה המסופוטמית הנודדת בין החוק והסדר ובין ניגוח ושבירת כל החוקים שבסוף הסיפור המצמרר.היא חוזרת וגוררת את אהובה החי תמוז אל השאול, על מנת שיתפוס שם את מקומה בעוד שהיא חוזרת לעולם החיים?

אפשר לשער על דרך הנחה צהבהבה בלבד שאולי יש בכך קשר לביוגרפיה של היוצרת עצמה אשר במשך שנים רבות התנהלה בניגוד לחוקי החברה והתנערה ממוסכמות ונקשרה בקשר עמוק עם מתתיהו שמואלביץ (מי ששימש כמנכ"ל לשכת ראש הממשלה בימי ממשלו של מנחם בגין) כפילגשו , עד שלבסוף נישאה לו רק לאחר שנים רבות של קשר , לא מן הנמנע שזאת הסיבה שהיא מרגישה הזדהות עם הדמות של איננה שרמסת את חוקי האלים ובני האדם גם יחד.


אולם הסיבה להזדהות של שפרה עם התרבות המסופוטמית היא עמוקה יותר שכן תרבות זאת משמשת כמניע מסקרן להזדהות עם כוחו הכביר של הטבע ועונותיו שכה אהובים עליה, עד כי דומה שביצירתה יש לש .שפרה מלשון הבנה עמוקה עם היצירות והרעיונות המסופוטמיים הקדומים, אלה הגורסים באכזריות בשורתם התחתונה כי אין בעולמנו מהבל הנצחיות והכל הוא בן חלוף ואין מפלט ממוות, גם עבור גיבורים גדולים שהם "שני שלישים אל", כמו גילגמש שיוצא למסע ארוך על מנת להשיג את חיי הנצח וקוצר את האמת המרה מכל.

אלה הם רעיונות שהיו מנוגדים לחלוטין לאלה של תרבות הדת המצרית שהאמינה שאפשר להשיג נצחיות הן בעולם זה על ידי בניית מבני ענק כמו הפרמידות שישרדו לנצח והן בעולם הבא שעם הכנות נכונות אפשר להפכו להמשך זהה של העולם הזה.

רחוב החול - סיפורים / ש. שפרה

המסופוטמים לעומת המצרים  ראו את חיי האדם בצורה טרגית. בסופו של דבר לא חשוב מה נעשה אין לשנות גורל גם כאשר מדובר בגיבורים כבירים כמו גילגמש ואנכידו רעו. בסופה של דרך, תהיה אשר תהיה, הם יגיעו לקיצם והאדם ישלח לארץ השאול שבאיה לא ישובון . אך למרות זאת בזמן הקצר שיש לנו בעולם הזה אנו יכולים לחיות אותם במלואם כחיי נצח בשילוב עם המחזוריות העונתית הייחודית של הטבע, זו האופיינית לאזור הזה של המזרח התיכון. דומה כי תוך השלמה עם תפיסה זאת ש. שפרה האוהבת את ארצה ואדמתה ואת הטבע שלה בכל ליבה, רואה באדמה ובאישה שני אלמנטים שיש לה איתם הזדהות שלמה ועמוקה ומבחינתה נחשבים איפה שווי עוצמה לגבר.
ש. שפרה הולכת זקופת-קומה בערוצה כנגד הנטיה בחלק מהיצירה העברית כיום לחזור ולהתחפר שנית ב"ארון הספרים היהודי" ולהיאחז ביצירות הגולה פרי המסורת היהודית שהתהוותה לאורך הדורות בארצות אחרות וכו'. שם נמצאים נושאים שככל הנראה היא אדישה להם לחלוטין לא מתוך אידיאולוגיה פרטנית וקפדנית  כפי שהיה במקרים  של יונתן רטוש ואהרון אמיר  אלא פשוט משום שאין להם כל קשר לאדמת ונוף הארץ והאיזור הגיאוגרפי שבו היא חיה.

ניתן לסבור כי למרות שהמשוררת מכחישה כל קשר אמיתי לרעיונות המפרנסים את הוגי התנועה הכנענית, הרי בקשר העז שלה לרעיונות המיתיים שהנחו את התרבויות הקדומות באיזור כמדומה שהיא המשוררת "הכנענית" הטהורה והברורה מכולם.

אשה שמתאמנת בלחיות - שירים 1986 / ש. שפרה

ספרה החדש של שפרה מומלץ לקריאה לכל מי שרוצה לקבל מגוון אדיר וסובייקטיבי של אינפורמציה על תרבות עשירה זאת ממישהי שאוהבת אותה ומושפעת ממנה עד עומק נשמתה. אבל מי שרוצה לעומת זאת לקבל תיאור אובייקטיבי יבש ואקדמאי יותר של תרבות זאת מומלץ לו לחפש גם ספרים אחרים.
לאמיתו של דבר מספר זה אנו לומדים רבות לא רק על התרבות המסופוטמית הקדומה, אלא גם ולא פחות על התפתחותה של ש. שפרה כיוצרת ועל התמודדותה עם רעיונות מסופוטמיים קדומים ההופכים לחומר גלם הנטמע אצלה כשלה ביצירתה ובמחשבתה.

לו הייתי אני האישה האוהבת איננה
לו הייתי אני האחות האוהבת נשתננה
לו הייתי אני היום האם האוהבת ננסון ,יכולתי
לבוסס בשדות הכבדים ,לשאת ילל ,לשרוט
שרטת בנגלה לעין כל ,לשרוט שרטת בחתום
מעין כל ,והגשם
כדמעות על לחיי לבוסס
בדרך אשר נתיבתה לא תשוב,
עד השער אשר אישה חיה לא תבוא
בו.
לו הייתי אני האשה האוהבת איננה ,
לו הייתי אני האחות האוהבת נשתננה,לו הייתי
אני היום האם האוהבת ננסון –ישוב אלי
אהובי עם העשב הרך ,יעלה עם פרחי
כלנית על כל גבעה ותחת כל עץ.
אבל ….אני לא איננה ,אני לא נשתננה ,אני לא נינסון ,
אני אשה אשר אהובה הלך אל ארץ לבלי שוב.
ש.שפרה

קישורים רלבנטיים על ש.שפרה ועל המיתוסים המיסופוטמיים

ש.שפרה בפרוייקט בן יהודה

שפרה בלקסיקון הספרות העברית

שפרה בויקיפדיה

שפרה במכון התרגום

עלילות שפרה

שיפרה על אהרון אמיר

 

עלילות גילגמש מאת שפרה

 

אישה שמתאמנת בלחיות

 

וראו גם :

האלה איננה אוהבת מלכים 

למה צחקה מיכל ?

שפרה זוכה בפרס הנשיא
וגם בוינט

ובנארג

 

פרס זאב ומצב ספרות הילדים והנוער בראשית המאה ה-21

האלה איננה

ירידת איננה לשאול

 

גילוי קברו של גילגמש

שכנים של ש.שיפרה בעיר גבעת שמואל :

הסופרת דורית אורגד

האחים אלפרון

המבול בים השחור :ראיון עם ש.שפרה

אישה כמלכה בודדה :ירון ליבוביץ' על ש.שפרה

 

ש.שפרה.מכון גנזים

האם הייתה לכנענים מוזיקה ?

 

הסופר והעיתונאי  אלי שי שהוא גם עורך האתר "קשתות " של כתב העת "קשת החדשה " שערך אהרון אמיר המנוח   פנה אלי בימים אלו עם השאלה המעניינת הבאה

"אני מתכנן תוכנית רדיו על אהרון אמיר,ומחפש רעיונות למוסיקה מיוחדת עבורה.

כלומר האם הלחינו אותו והאם יש הימנונות מתוך ריטואלים כנעניים נגיד רוק לאשרה או אופרה לבעל?

ולמעשה השאלה נחלקת למספר סעיפים

א. מה רץ במצעד הפזמונים ובמקדשים של הכנענים המקוריים שבוודאי  שהייתה להם איזו מוסיקה.  האם מישהו יודע משהו על זה.

ב מה רץ בתודעה התרבותית המאוחרת ביחס למוסיקה הזאת כלומר נניח איזו אופרה על שמשון הגיבור אז איך דמיינו את האולם קונצרטים של הפלישתים?
זו אולי השאלה היותר קלה כי כל מוסיקולוג יכול לנסות לענות עליה.
ג האם התנועה הכנענית הישראלית הפיקה איזו מוסיקה משלה אי פעם ?
ד האם משהו משל אמיר או רטוש הולחן בכלל ?

שאלות טובות.

פסלון של נערה מנגנת על נבל מהתרבות הכנענית המאות ה-15-13 לפני הספירה . ,נמצא בחפירות בית שאן .

א. לא ידוע לי ששרד משהו מהמוזיקה הקדומה החילונית או הדתית של הכנענים ,אם כי מן הסתם הייתה כזאת.
בדיוק כמו שלא שרד דבר מהמוזיקה הקדומה של העברים אם כי בוודאי הייתה כזאת .
שרדו רק המילים בספר תהילים ושיר השירים שבמקור היו מולחנות ..
ב. ידוע לי שהולחנו אופרות שונות על שמשון הגיבור שבהם הושמעה מוזיקה מיוחדת שהייתה אמורה לייצג את הפלישתים ( שאמנם אינם כנענים על פי הגדרה אבל היו עם אלילי שחי בארץ כנען וכו' ) יפים הם הלילות בארץ כנען
.הידועה שבכולן היא האופרה "שמשון ודלילה"    של המוזיקאי הצרפתי סאן סנס
ויש גם את הסרטים הקולנועיים על שמשון למשל זה של ססיל דה מיל שהתבסס על ספרו של זאב ז'בוטינסקי שגם בהם יש מוזיקת רקע לפלישתים שאולי יכולה להתאים.
ג. לא ידוע לי על מוזיקה מיוחדת שהולחנה בידי אנשי התנועה הכנענית אם כי ידוע לי שהם העלו הצגות שונות . נראה שהצד המוזיקלי לעומת הצד הספרותי והאמנותי לא היה הצד החזק שלהם .
ד. באתר השירונט רשומים ארבעה שירים של יונתן רטוש שהולחנו ,הידוע שבכולם הוא  על חטא "" שהלחין צביקה פיק .אבל אין לאמר שיש בהם אופי "כנעני " מיוחד במילותיהם . ככל הנראה המלחינים העדיפו לעסוק בשירים הקונבציונליים יותר של רטוש .
ידוע לי ששירים שונים של  ש. שפרה תלמידתם של רטוש וידידתו של אמיר הולחנו בידי גיל שוחט .אבל אלו היו שירים תנכיים בעיקרם ולא דווקה "כנעניים " על פי ההגדרה של אלי שי .אבל זה בכל אופן הדבר הקרוב ביותר הידוע לי למה שהוא  מחפש.
גיל שוחט גם יצר גירסת אופרה מהמחזה המפורסם של מתתיהו שוהם ""צור וירושלים  " שבו היציג את המאבק בין התרבות הכנענית של המלכה איזבל והתרבות הישראלית של הנביא אליהו .
כך שגם המוזיקה לה יכולה להתאים .
אבל פרט לכך לא ידוע לי דבר
אולי הקוראים יודעים ויכולים להציע משהו ?
אתם מוזמנים להעלות מידע נוסף בנושא .

ראו עוד

 

 

פרידה מאהרון אמיר

הופיע באתר NRG

ב-28 בפברואר 2008  נפטר הסופר המשורר, המתרגם, המסאי והעורך, איש אשכולות בעל אופי נדיר, אהרון אמיר. בן שמונים וחמש היה במותו.  

 

היו שקראו לו "הכנעני האחרון", משום שלכאורה הוא היה האדם האחרון שהמשיך להאמין בכל לבו ברעיונות "התרבות האחרת" שנוצרה בארץ ובאידיאולוגיה של אנשי התנועה הכנענית, אותה קבוצה קטנה ומשפיעה ששהתקבצה בשנות ה-40 מסביבו של המשורר יונתן רטוש  (1908 -1981), המוכר גם בשמות  אוריאל שלח ואוריאל הלפרין. אידיאולוגיה זו קבעה כי בארץ נוצרה תרבות עברית שבעבר הייתה חלק מהמרחב הכנעני. אהרון אמיר היה לאורך כל חייו הבוגרים אחד מנאמניה ונושאי דברה של אידיאולוגיה זו. רוב חבריה האחרים נטשו אותה מכבר ואימצו לעצמם רעיונות עדכניים ועכשוויים יותר.

 

יתכן ועובדה זו קשורה באמת פשוטה, לאחרים מורכבת, שרבים מאתנו מסרבים להטות לה אוזן גם כיום. כשמדובר במרחב כנעני מדובר גם ברב-רובדיות מבחינת האמונות הדתיות השונות, שיצרו תמונת תרבויות מרחביות שונות מזו במרחב הכנעני העתיק, שכיום נתון כמעט לשליטה מוחלטת של האסלאם שדרכו ידועה וכך גם התייחסותו למי שאינו מאמין בנביא. החלק המוצק יותר בגישה הכנענית דיבר על תופעה שהיא נדירה בתולדות ההיסטוריה האנושית, צמיחתה מחדש של תרבות בת אלפי שנים שנמצאה זמן רב בהקפאה. מגישה זו צמחה גם תפישה שכאמור אהרון אמיר שהלך בימים אלה לעולמו ייצג אותה בנאמנות לאורך חייו עד לדקויות מעוררות השתאות.

 

גם לאחר שהמציאות המרחבית התבררה כמוטעית (אלא אם יתקיים תהליך היטמאות מוחלט באסלאם ובתרבותו,)  נשאר אהרון אמיר משוכנע שלא רק שהוא צודק אלא ששיטתו מנצחת והעם העברי "הכנעני" שכל קשר בינו ובין העם היהודי המפוזר בתפוצות הוא מקרי בהחלט, קם והוא חי וגאה בארץ ישראל הלא היא ארץ כנען, ולחיזוק אמונתו העמוקה המציא גם הוכחות משל עצמו. בהתאם לאידיאולוגיה זו ראה עצמו אהרון אמיר לא ככנעני האחרון אלא "העברי הראשון", עובדה שאפשר להתווכח עליה, אבל היא קיימת בתפישת רבים ולא רק כאלה שמזוהים עם "הכנענים", תואר המיוחס ללשונו השנונה של המשורר אברהם שלונסקי, בעוד שהם עצמם בצאתם לדרכם קראו לזרם המחשבה הזה "תנועת העברים הצעירים".

 ראיתי את אהרון אמיר בפעם האחרונה בערב הפומבי האחרון שלו יום הולדתו ה-85  שנערך בבית ביאליק, ושוב חשבתי על הפרדוקס הגדול המתקיים בתפישת עולמו. שהתחיל דרכו כאנטי ממסדי וגמר כאוכל מכף ידו של הממסד.

האירוע החגיגי הזה התקיים במתחם בית ביאליק בערב גשום וציפיתי למצוא אולם חצי ריק, שהרי כמה אנשים יבואו לחגוג את יום הולדתו של משורר, עורך ומתרגם זקן ואנטי ממסדי כל חייו? מעין מורד נצחי שתורתו היא מאור עיניו? והנה הסתבר לי עד כמה טעיתי בהערכה זו ומצאתי אולם שהיה מלא וגדוש עד אפס מקום ועוד  אנשים רבים התגודדו בחוץ בגשם השוטף, שלא יחמיצו מלה מהנאמר עליו, על פועלו התרבותי העשיר, על השקפת עולמו כאיש עברי – על הכול מכל הקשור בו ובעשייתו היצירתית המקיפה.

 מסתבר כי אהרון אמיר היה ונשאר דמות רלבנטית לחלוטין לרבים גם בגיל 85. הקהל הזה שגדש את האולם מקיר לקיר ייצג את הפרדוקס הגדול שבאישיותו ופרקים לא מעטים מהקריירה של אהרון האמיר, שדומה ומנינו מלוא כתריו ותאריו. זהו האיש החוץ ממסדי שתמיד נשמר מחיבוקו של הממסד, ובעיקר הכוונה לממסד הספרותי. אחד מהישגיו הבולטים, כמעט מהפכניים בממשות, היותו האיש, והוא כמעט לבדו, שהעניק לספרות העברית ממד חדש על-ידי כך שהטביע במידה רבה את חותם עריכתו על מיטב סופרינו כיום באמצעות כתב העת שלו "קשת". אני מתכוון לאלה שעומדים במרכז הסצינה הספרותית שלנו היום, עמוס עוז, א.ב.יהושע, יהושע קנז ועוד אחרים ורבים. כל אלה זכו לקבל מידיו את כרטיס הכניסה שלהם לעולם הספרות. האם היו אלה מגיעים להיכן שהגיעו אלמלא הוא? אין ספק שכן. אבל הוא יישר להם פיתול מיותר, הוא הקפיץ אותם כברת דרך שהיה נדרש יותר זמן לעשותה וכיוצא באלה. ניתן לומר שהודות לו שינה פני דורות בספרות העברית שלא על-פי הכללים שהיו מקובלים עד אז.

 

מה שהרבה פחות ידוע לרבים ממוקיריו ומוקירי יצירתו היא העובדה שאדם זה ששמו הפך סינונימי לספרות איכותית שאותה גיבה בכתבי העת שלו ובתרגומיו המעולים היה גם בין האנשים שיצרו כמעט יש  מעין את הספרות הקלה, ("הכנענית"?)  ופעל במחוז זניח זה במשך שנים לפני שהתחילו לזהות בו סימנים של איש ספרות "גבוהה"  השואף להגיע לפסגתה ולשם כך מקדיש לקידום ספרות זו את כל חייו.  אי-אפשר לומר את זה על אף אדם אחר.

 

פגשתי אותו לראשונה כאשר ביצעתי מחקר על  תעלומה: בארץ-ישראל התפרסמו מאות חוברות "מקוריות"  בעברית שהתמקדו בעלילותיו המרתקות והפופולריות להדהים של טרזן איש הג'ונגל, מבית הלורד גרייסטוק אותו יצר במקור הסופר האנגלי אדגר רייז בורואוז (1875 – 1950). ברור היה שלא הוא זה שכתב את החוברות שהופיעו ב"הוצאת הקרנף" וגם בהוצאות אחרות, ושם מחברן נודע כיובב. כאמור, איש לא ידע מי יצר את החוברות האלו ומי עמד מאחוריהן אם כי השערות לא חסרו. היות ונושא זה נמצא במחוז ספרותי הנחקר על-ידי זה שנים רבות, התחלתי לבדוק מי היה אותו יובב ומהי אותה "הוצאת הקרנף". מסתבר כי למרות שהאמנתי כי דרכי תהיה סלולה לפני התברר כי נקלעתי לתעלומה מסובכת, ומספרם של אלה שידעו משהו על הפרשה הזאת היה קטן. יתכן ודווקא קשיים אלה חיזקו אותי במאמצי להגיע לשורש דבר. לבסוף הגעתי אל פיתרון התעלומה כשהתברר להפתעתי כי יובב איננו אלה אהרון אמיר שהסכים לאחר היסוס "להודות באשמה".

במהלך התחקיר והשיחה שקיימתי אתו התברר כי היה זה רעיון שנולד בבית היוצר  העשיר ברעיונות של אמיר להוציא לאור חוברות טרזן הארץ-ישראליות, ולשם-כך גם המציא את מחברן, אותו יובב אלמוני ולא נודע עד אז, שם בו בחר בגלל הגוון העברי למהדרין שלו, והוא גם גם ערך את החוברות הראשונות על טרזן שהתפרסמו ב"הוצאת הקרנף".

 

 אהרון אמיר, כך התברר, הוא גם זה שיצר סדרה מקבילה על פיראטים, שודדי ים שהסעירו את דמיון הקוראים הצעירים בשם "קפטין בלאד", המשוטט באוקיינוסים על ספינתו ה"קפריקורן",  שאת הרעיון לה קיבל אמיר משמועות בדבר רכילויות שהסתובבו במשפחתו כאילו אחד מאבות המשפחה היה יורד ימים, פיראט אמיתי. כך או אחרת היה זה אהרון אמיר שכתב כמה חוברות ושאב את עלילותיהן מדמיונו ואילו את שאר החוברות כתבו ידידיו מ"תנועת העברים הצעירים", אנשים כמו עמוס קינן, אלישע גת, שמעון צבר ואחרים. כתיבה שנעשתה לא לשם אידיאולוגיה כלשהי לבד מסיפוק הצרכים הקיומיים הכי בסיסיים של כל המעורבים, שמעולם לא התכוונו לראות בעשייה זאת את תפארתם, והמשכם יוכיח.  

 

למרות זאת דווקא אהרון אמיר התעקש לספר שכל זמן שערך את הסדרות האלו וכתב עבורם מאמרי עורך לבני הנוער המרובים שקראו אותם, הוא עצמו נהנה מהן הנאה רבה וחש שהוא תורם באמצעותן משהו חדש לנוער של התרבות הישראלית הצומחת. מכבר התגבשה דעתי שבדמותו של טרזן שאותה אמיר ועמיתיו יצרו בחוברות, באו לביטוי  כמה וכמה מהאידיאלים של התנועה הכנענית, השקפות שניתן לפרשן כגוזרות גזירה שווה בין התינוק המיותם והשייך למשפחת אצולה בריטית וזכה לחיות ולגדול בג'ונגולים האפריקנים הודות לקופה, שימפנזה בשם קלה, לבין העברי החדש הרחוק ככל האפשר מהיהודי הגלותי, זה הקרוב לאדמה לטבע ולבעלי החיים, ששפתו לא אידיש ולא כל שפה אחרת, אלא שפת אבות אבותיו במרחב השמי, או אם תרצו, הכנעני.

 

הוא לא הכחיש .

 

"אבל תיראה,"  הוא אמר בהדגשה, "זה  היה דבר משני מאוד בחיי ולא צריך לעשות מזה  עניין. .אני בהחלט לא רוצה  שעל קברי יכתבו למשל, כאן קבור שהאיש שיצר את חוברות העבריות של טרזן וקפטין בלאד. אני מקווה שתזכור כי  יש דברים אחרים בחיי שבהם אני גאה  הרבה יותר."

 

ללא ספק היה גאה יותר מכל בחוברות כתב העת "קשת" שאותו החל לערוך כמעט מיד לאחר שהתנתק מחוברות טרזן. המגזין הספרותי שלו הפך לאחד משני כתבי העת הספרותיים המשפיעים ביותר של מדינת ישראל (השני היה "עכשיו" של גבריאל מוקד), ובמהלך קיומו כאמור התגלו וטופחו בו יוצרים חשובים רבים. אהרון אמיר הוא יוצא דופן ואולי אף יחיד במינו בעולם בכך שאדם שהיה בין יוצרי הספרות הקלה של ישראל "הפך מיד" לאחר מכן לאחת הדמויות המרכזיות והמעניינות ביצירה של הספרות הגבוהה שלה. ויש לזכור שהוא עשה זאת כשהיה אדם שראה את עצמו במידה מסוימת כלא שייך אליה, כמנודה בידי הממסד הספרותי.

 

כמה וכמה פעמים הפליא לעשות אהרון אמיר בחיי היצירה הארוכים שלו. בשנים האחרונות ביצע קאמבק מדהים כאשר בשנת 1998 הוציא לאור מחדש המשך ל"קשת" הוותיקה שלו, וקרא לה "קשת החדשה". במסגרת זו יצאו עד כה 22 גליונות בסדירות נדירה מאוד בתחום התקיימותם של מגזינים ספרותיים, ולמעשה זהו כתב העת הספרותי המוערך ביותר כיום, ועל חשיבותו ותרומתו ליצירה הישראלית עוד ישפכו הרבה מלים בשנים הבאות. כבר כיום ניתן לומר בוודאות שאהרון אמיר שפעם נחשב לחלק מקבוצת "המנודים" הספרותיים הפך ללב ליבו של עולם הספרות הישראלית, אדם שקשה לתאר את גודל החוב שחבים לו, למרות שזכה בפרס ישראל לתרגום. כאן ראוי לציין כי כוחו בעריכה ובתרגום לדעת רבים היה שלם יותר מכוח יצירתו המקורית. בתרגומיו התגלה לכל הדעות כאחד מחשובי המתרגמים שהיו לנו. לעומת זאת בפרוזה שלו הפתיע בחולשתו ושירתו לא הייתה נזר תפארתו.

 

חשוב להזכיר כי ערנותו לגבי הנעשה מחוץ לכותלי דירתו ומקום מגוריו ברמת-אביב הפליאה עד ימיו האחרונים. כמעט ולא היה אירוע תרבותי שהוא לא הופיע בו, אם כמשתף פעיל או כצופה.

 דיברתי  איתו בפעם האחרונה כאשר בא לערב ההשקה של מוזיאון הקריקטורה והקומיקס לפני כחודשיים בחולון. הוא הסתכל בהנאה על הקריקטורות והתמונות התלויות על הקירות ונזכר שגם הוא בחוברות "קשת" בשנות השישים עסק בכיסוי תחומים שעד אז נחשבו ללא ראויים לדיון רציני, כגון שבועון "קולנוע" של משפחת קומרוב, וחזר במחשבתו לאותן חוברות טרזן שערך בשנות הארבעים והחמישים שבמידה מסוימת בישרו בואן של אותן חוברות הקומיקס שהמוזיאון משמר.

 

"אתה יודע מה" אמר לי אמיר, " אולי התרומה שלנו גם באותן חוברות נחותות שהוצאנו רק בשביל הכסף הייתה יותר גדולה ממה שחשבנו, אם זאת התוצאה".   

 

 האיש שפעם היה מנודה ספרותי חלק מקבוצת מנודים הפך ללב ליבו של עולם הספרות הישראלי אדם שקשה לתאר את גודל החוב שעולם זה חב לו.

 

קיראו גם :

אמיר אור על מסע עם אהרון אמיר 

שירה לב ארי :חייו של איש עברי 

הפטריוט הכנעני :אמנון לורד מספיד

פטירתו בוינט

 

דיון במרקר על פטירתו

אהרון אמיר בפרויקט בן יהודה 

יוסי ברנע -מבט על הכנענים מזוית אהרון אמיר 

 

 

קורינה על אהרון אמיר

כנען עוד  כאן: שירי לב ארי מראיינת את אמיר

 

המסתורין של אהרון אמיר:ש.שפרה על אהנרון אמיר

. יפים הם הלילות בארץ כנען: אלי אשד על אהרון אמיר

Aharon Amir

המשורר מהקומנדו הימי :על איתן איתן-איתמר "בן כנען" הנדלמן סמית

"נמרוד " פסל מאת יצחק דנצינגר. סמל התנועה ה"כנענית "

כמה משוררים לוחמים היו לנו בתולדותינו?

מעט מאוד .
דוד המלך מחבר ספר "תהילים "על פי המסורת .

שמואל הנגיד מצביא ושר יהודי בספרד המוסלמית

אלו  הם שתי הדמויות שבהן נזכרים מיד.
אבל לא הרבה נוספים.
ובכל זאת .מסתבר שאפילו מיחידת הקומנדו הימי של ישראל יצא משורר ומשורר מוכשר מאוד  אם גם בלתי ידוע  לקהל הרחב בשם איתן איתן ".

ומשורר זה איש אדמה מובהק סימן יותר מכל אחד אחר בחייו  את האידיאלים של אנשי התנועה "הכנענית" שאליה השתייך,  אידיאלים של חזרה לאדמה ולטבע ויצירת אדם עברי חדש. אידיאלים שהמייסד של התנועה למשל יונתן רטוש משורר ויושב בתי קפה כל ימיו מעולם לא מימש.
הסופר איתמר "בן –כנען"  ( שם שהוא נתן לעצמו כאשר היה מעריץ צעיר של התנועה הכנענית ) פירסם לאחרונה בעיתון "העיר " מאמר מרשים על משורר זה,אחד הטובים  והמרגשים ביותר שפירסם אי פעם.

והנה הוא מופיע כאן שוב.

גורלו של איתן איתן

מאת איתמר בן כנען
(הופיע בעיתון העיר, ומתפרסם כאן ברשותו האדיבה של איתמר בן כנען)

איתן איתן משורר "כנעני".

"להיות גדל נפש בעולם של צנורות קלים, אנשים\ קטנים, חובות מעיקים, אדמות ממוכנות"
(מתוך "שיר אחד למרים". הספר "מלך אסור ברהטים". איתן איתן)

בכל אחד מארבעה-עשר ימי הגדיד אצל משפחת איתן, מקיץ רונן משנתו בחמש לפנות בוקר. הקימה בחמש לפנות בוקר היא חידה. לבטח עבור טיפוס עירוני ממוצע כמוני. הקימה בחמש לפנות בוקר במושבה כנרת, טרם היציאה למטע הדקלים, בשבועיים הראשונים של ספטמבר, היא בגדר נס.
בצד השני של ים כנרת, מעל הרי גולן, השמש מטפסת לאט, בתנועה דחפורית. עד שנגיע רונן וחבריו כבר יהיו במטע, עובדים על "המנערת" שהיא מכונה התלויה על טרקטור. על המנערת תולים את כפות התמרים והיא פשוט מנערת מהן את הפירות עצמם.
הפועלים התאילנדים קטני הקומה עם הפנים החלקות, הנשיות, יתלו על הענפים, בין צמרות העצים, ינסרו במסוריהם הקטנים את כפות התמרים הבשלות שרונן וחבריו יאספו אל המנערת. מבט חטוף בעיני התאילנדים יזכיר לי חבר שלי מקיבוץ ניר דוד שהלך לעולמו לפני חמש שנים. בן עשרים ושש היה במותו. אחת המצבות המפוארות שהשאיר לחבריו ולבני משפחתו הוא סיפור קצר אודות פועלים תאילנדים שאלימות קשה, משבר נפשי והומו-ארוטיות משמשים בו בערבוביה.
זה היום האחרון של הגדיד (קטיף התמרים) אצל משפחת איתן. רונן מגיע לכאן, לעבוד בגדיד של משפחת איתן, כבר ארבע עשרה שנה. מזה שבע שנים הוא מתגורר בניו יורק, שם הוא עובד ועושה לביתו. ברם, על הגדיד הוא לו מוותר. למען האמת, מרבית האנשים המרכיבים את מעגל חבריהם, מכריהם ומוקירי זכרם של בני איתן, מגיעים בהזדמנות כזו או אחרת לעבוד בגדיד הזה. הגדיד הספציפי הזה, אצל משפחת איתן, הוא הרבה יותר מאשר עניין חקלאי-עסקי גרידא. הגדיד אצל משפחת איתן הוא מעין טקס, ריטואל קבוע. הוא משמש טקס יזכור חלופי לזכרם של שלושת בני איתן: אבי המשפחה, איתן איתן ובניו הצעירים, אסר ונבו. "הגדיד", מסבירה ענת, אם המשפחה, "מתאים לרוחם של בני איתן הרבה יותר מכל דבר אחר". וכך, בכל שנה בספטמבר, מוצאים עצמם אנשי שייטת 13, לצד ספורטאי שיט הקיאק, לצד אנשי עט ואמנים אחרים, עובדים יחד במטעים ובבית האריזה של משפחת איתן.
"זו משפחה מיוחדת מאד", אמר לי אורן, לוחם שייטת, ידיד המשפחה, כשהגענו לפתחו של בית האריזה, אחרי יום עבודה ארוך וקשה עם הצוות של רונן ו"המנערת". כל מי שמגיע למושבה כנרת, או לעמק הירדן באופן כללי, יודע שמשפחת איתן היא משפחה מיוחדת. הוא יודע זאת עד לשד עצמותיו.

החיים של סלוא

ואלה שצוחקים שיצחקו להם לעזאזל\ שיצחקו וידברו על בגדי הקרועים המטנפים\ רגלי-האדמה שיש לי, הסנדלים המשפשפים.\ אלה שצוחקים שיצחקו להם. שישבו\ במקום שישבו וידברו עלי ויצחקו להם.\\\ והאבנים הכבדות שאני מעיף\ נופלות במקום שאני קובע ופני השטח האמיתיים קובעים\ ושם תשארנה לעולם\ ושם תהיה מנוחתן"
("אלו שצוחקים"
. הספר "מלך אסור ברהטים". איתן איתן)

לא הספקתי להכיר את איתן איתן באופן אישי. הוא הלך לעולמו ב- 91, ואני הייתי אז רק נער בן 15. בפעם הראשונה שנתקלתי בשמו של איתן איתן הייתי בערך בן 19. זה היה בלילה. ישבתי בדירת הוריה של בת זוגי דאז, בשעה שכל בני הבית ישנים, וקראתי בקובץ המאמרים "ואני בשלי" של ידידי, הסופר, המשורר העורך והמתרגם איתן

שלושה פרקים מקדיש שם אמיר לשיריו, חייו, דמותו ופועלו של איתן איתן. וכך כותב אמיר: "שגרת לשון היא כמעט לדבר על איתן איתן- משורר כפול-שם בעליל, מבחירה מודעת- כשילוש של משורר, איכר ולוחם (ואולי לא בזה הסדר דווקא, אלא לפי סדר הקדימויות של הדובר). עם זאת, יש משהו בלתי-נכון באמירה העשויה להציגו כמושא של "שגרת לשון" כלשהי- ולו אך משום שבכל אחת משלוש צלעותיו של השילוש האמור, כלומר ביצירה השירית, בעשייה החקלאית ובישותו כלוחם בקומנדו הימי, היה איתן איתן לא רק בלתי-שגרתי אלא אנטי-שגרתי… בשער בת רבים לא נודע איתן איתן בחייו, קל וחומר מאז נאסף אל עמיו, ושנותיו חמישים בלבד…"

מכאן המשיך אהרן אמיר והביא מובאות וציטטות לרוב מתוך יצירותיו של איתן והמלים האלו הילכו עלי קסם. השם הזה, איתן איתן, לא הניח לי. כפי שמסביר שם אמיר בהמשך, איתן איתן מיעט לפרסם. שני סיפורי פרוזה שלו פורסמו בכתב העת "קשת" (בעריכת אהרן אמיר) איפשהו בראשית שנות השישים. בחייו פרסם שני ספרים: "מלך אסור ברהטים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1968)

ו"ארץ אמור" (הוצאת ספרית הפועלים. 1977).


טרם נסתלק מן העולם הספיק לראות את ספרו השלישי והאחרון "שירי האלף ושירים לבני אדם" שהוציאו בני משפחתו.

את הספרים האלו, לצערי הרב, לא הצלחתי למצוא מאז, היות והם נדירים ויקרים. שנים נשארתי רק עם קטעי השירה שלו שציטט ופרסם אהרן אמיר בקבצים שונים. ונשארתי, כמובן, עם השם הזה שלו, שהדהד בירכתי תודעתי ולא הניח לי.
לפני מספר חודשים, באחד מימי העבודה השגרתיים שלי במערכת עיתון העיר, על רצפת משרדי החדש, הבחנתי בערימה מוזרה והתחלתי בוחן אותה. בינות לכל מני שאריות של יחסי ציבור שאיש אינו מעוניין בהן (ספרים של הוצאות אזוטריות וסופרים נידחים או סינגלים של מוזיקאים לא מוכרים ברמה סהרורית) מצאתי אסופה חדשה של שירי איתן, "האדמה קורנת", שיצא ב"הוצאת קשב לשירה" לפני כשנה.

עלעלתי בין דפי הספר המדיפים אותו ריח חזק של דפוס חדש והנה, נפרש בפניי חלק הארי של שירתו הגדולה של איתן איתן והיא גדולה יותר, יפה יותר, עמוקה יותר משדמיינתי אותה. הרגשתי שהנחתי ידי על אוצר של זהב מהעיר אלדורדו או פתיתים ששחו בים התיכון הישר מאטלנטיס. קראתי, חזור וקרוא, בשירים המיוחדים האלו שאין להם אח ורע בשירה העברית. שירים קשוחים, תוכנית וצורנית, מינימליסטים ועשירים בעת ובעונה אחת, מודרניסטים להפליא ועם זאת בעלי מימד קמאי ברור ועיקש, במקצב ריתמי יחידני, עילאי, יפה, כואב, מאדיר. הספר לא זז ממני במשך שבועות ארוכים ולא הרפה, כמו שמו הכפול של איתן איתן.
לבסוף, הרמתי טלפון למשורר רפי וייכרט, אחד העורכים-המו"לים של הוצאת קשב. את משה דור, שבחר והקדים פתח דבר, לא ניתן היה להשיג היות והוא באמריקה. וייכרט אמר שהמהדורה כבר אזלה אבל חשוב לחזור אל המשורר הזה.
וייכרט סיפר לי גם שבפסטיבל השירה שהתקיים השנה, כבכל שנה, במטולה, חתם את האירועים אהרן אמיר, בפני קהל עייף משלושת ימי הפסטיבל. הוא קרא משירי איתן ודיבר אודותיו שעה ארוכה לאוזני הקהל המשתאה ולבסוף, משסיים, נעמד הקהל ההמום על רגליו ומחא כפיים. וייכרט נתן לי את הטלפון של ענת איתן, אלמנתו של המשורר ומהר מאד יצרתי עימה קשר. היא הזמינה אותי ואת אשתי להגיע אליה למושבה כנרת וכך התחיל הפרק האחרון והחשוב ביותר במסע שלי בעקבות איתן איתן.

הארץ של סלוא

כתבה על איתן איתן ב"העולם הזה"

בחוף שמש\ תפארת חוף שמש וסלוא\ עבד אנוש\ הופך אדם בנפילת חייו\ חתוכים כעלים זקנים\ צועקים ברחישת דממה לאף אחד בשמש, קרוב\ וקרוב יותר בביאה גלויה חסרת סוד…"
(מתוך השיר "סלוא". הספר "ארץ אמור". איתן איתן)

הסיפור של איתן איתן מתחיל בעצם עוד לפני שבא לעולם בשנת 1940. הסיפור מתחיל עם בני הזוג דוד וחנה יזרעאלי, שייחד עם שבע משפחות אחרות ייסדו את מושבה חקלאית כנרת בעשור הראשון של המאה העשרים.
דוד וחנה יזרעאלי, סבו וסבתו של איתן מצד אמו (על משפחת הברמן מצד אביו לא ידוע הרבה) תפקדו תקופה מסוימת בחייו של איתן, לאחר שהוריו נפרדו ועזבו את המושבה, כהורים לכל דבר והקשר איתם היה חזק במיוחד. הסב, דוד יזרעאלי, היה איכר ומלחין ששיריו הושמעו בימים הרחוקים ההם גם ברדיו.
באחד מטורי "מה נשמע" של דן בן אמוץ משנות הששים, כותב בן אמוץ על המפגש שלו עם דוד יזרעאלי: "שמעתי שבכנרת המושבה חי לו אכר ותיק בשם דוד יזרעאלי, המחבר בשעות הפנאי מוזיקה. ובלי לבזבז אף רגע נסעתי לכנרת, שאלתי על ביתו של המשורר והאכר, עברתי בשדרת שושנים לוהטות, הקשתי על הדלת הנכונה והוזמנתי על-ידי מר יזרעאלי (גבר לא נמוך ומגויד בן 68 בערך, שזוף ומקריח, נתון במכנסי-עבודה שחורים, חולצת חאקי דהה וסנדלי-בית קלים) לשבת לשולחן משושה בחדר-האוכל, לשתות כוס מים קרים ולשאול שאלות."

המפגש עם "המשורר האיכר" (אף, שכאמור, לא היה ממש משורר אלא מלחין של טקסטים מקראיים על פי רוב) השאיר חותם רב על בן אמוץ ואפשר, אם רוצים, לראות בסבו של איתן סוג של נבואה שהגשימה עצמה בנכד.
רבים נוטים לייחס לאיתן איתן וליצירתו, תפיסה כנענית, הווה אומר, קשורה לבית מדרשם של המשוררים יונתן רטוש ואהרן אמיר שדיברו על שיבה ערכית לתרבות עברית-כנענית-פגאנית, טרום יהודית. הקבוצה היוותה תנועה פוליטית קטנה אך משפיעה מאד. שלילתה את הגלות, תפיסתה את חשיבות התרבות הארצישראלית, הזיקה החזקה לאדמת הארץ ובעיקר עקרונות ארץ ישראל השלמה (שלמה מאד, יש לומר, לפי "מהנילוס עד הפרת והחידקל") ואלמנטים אחרים, נשתמרו באופנים שונים בכמה וכמה תפיסות חברתיות-פוליטיות-אמנותיות בישראל של היום. השפעה זו נעה בין שמאלנים פוסט ציונים המאמינים במדינה גדולה של כל אזרחיה מחד ובין אנשי גוש אמונים מאידך. איתן איתן היה קרוב מאד לכנענים בדעותיו. המפגש עם עדיה גור חורון (ד"ר לארכיאולוגיה שממצאיו בעיר אוגרית שבסוריה השפיעו מאד על השקפת התנועה הכנענית) ואהרן אמיר, הביא את איתן להצטרף בשנות הששים לחוג "המרכז העברי" שלהם ודיונים מסוימים התקיימו בבית איתן. ובכל זאת, בחינה מעמיקה יותר של שיריו, חייו ופועלו של איתן לא יכולה להסתכם בצירוף המלים "משורר כנעני".
בניסיון להעמיק ולחשוב על ילדותו של איתן במושבה כנרת והתבגרותו בצל הסיפורים והדמות של סבו, האיכר והמלחין דוד יזרעאלי, איש העלייה השנייה, דמות מרכזית בתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, מגלים אפשרות להבנה נוספת של שורשי תפיסת העולם המיוחדת והחמקמקה שלו, נטולת הפשר הפשוט. אפשר ובילדות זו נמצאו הזרעים הראשונים לזיקה העמוקה של איתן איתן המשורר לארץ זו ולנופיה ומתוך זה, כמובן, תחושת האדנות על אדמתה כפי שבאה לידי ביטוי הן בשירתו והן בחייו.
"איתן תמיד היה אומר שהוא יותר קומוניסט מהקומוניסטים, יותר קפיטליסט מהקפיטליסטים. אבל הוא לא היה לא זה ולא זה. איתן היה פשוט איתן". תגיד לי אלמנתו, ענת.

המלחמה של סלוא

"הארץ השרופה מחכה לגשם,\ הארץ השרופה מחכה לגשם?\ הארץ השרופה מחכה לגשם,\ לא של מים אלא של אש."
(מתוך "אור על המדבר". הספר "מלך אסור ברהטים". איתן איתן)

איתן איתן .באדיבות מכון גנזים

איתן עצמו סיפר בתוכנית רדיו שערך העיתונאי יהודה גורן בשנת 85, שכבר בגיל שבע החליט, לצד הידיעה שיהיה חקלאי, להיות משורר וסופר. הוא גם מספר שם על שני אירועים מעצבים בילדותו: "

היה מקרה שהדוד שלי נרצח על ידי הסורים. כאן, בצד השני של הים היה שטח הפקר, מול עין גב. הוא נסע על האופניים שלו אחרי העבודה והם חטפו אותו… הם הכינו מארב, לקחו אותו, חתכו לו את הראש, וחתכו לו את אבר המין, הכניסו בפה כמו שהם יודעים להתעלל, לא פחות ולא יותר, ועזבו את הגווייה. כנגד ברבריות כזו, "אמר בתוכנית הרדיו ההיא "אין לך מה לעשות. רק להשיב בנשק. זה היה חלק ממערכת השיקולים שהיו לי, ללכת דווקא לריאלי (ביה"ס הריאלי בחיפה. א.ב.כ) ולפנימייה הצבאית שהייתה שם. בעניין הזה היה לי זיכרון ילדות יותר רציני. זה היה כשהייתי בן שבע או שמונה. הייתה הפלישה הסורית לעמק הירדן והם הגיעו בסך הכול עם כלים די עלובים, כלי מלחמה די עלובים, הגיעו עד צמח ודגניה… האווירה כאן, של המבוגרים, הייתה אווירה של היסטריה. היסטריה אמיתית. לא אווירה של נשים או של זקנים אלא של גברים במיטב אונם, במיטב שנותיהם… לנו, בתור ילדים במושבה, לא הייתה בכלל בעיה. אנחנו עשינו את כל המלחמות, משחקי המלחמה, מאז שנולדנו. ומה זאת אומרת מישהו בא אליך הביתה? אתה צריך להשיב לו. היישוב לא היה מוכן לזה. היישוב כאן בעמק הירדן ואני מניח שכל היישוב בארץ ישראל. פינו אותנו לתל אביב. אני התפניתי לתל אביב. ושם חגג עם ישראל. חגג בשדרות רוטשילד ובשפת הים היו גברים צעירים במיטב שנותיהם ואכלו גלידה בויטמן באלנבי, המון עם, המון רב. המעבר החד הזה ממקום למקום הראה לי בדיוק למה אנשים לא מוכנים, לא מוכנים מבחינה נפשית, להילחם. ולמה כשבאה המלחמה הם מקבלים את זה בצורה כל כך קשה… לשום מלחמה לא היינו ערוכים…"
איתן איתן היה ערוך למלחמה, כל חייו. הוא שרת בשייטת 13 למעלה מעשרים שנה ולקח חלק פעיל מאד בקרבות רבים. עיסוקיו בחיי היומיום שימשו, כמובן, כחומר מרכזי גם ביצירתו: האדמה, המלחמה והאמנות עצמה.
במחזור השירים "טרף רפאים", הפותח את הספר "ארץ אמור" (ארץ העם האמורי- כנעני וארץ המילה. "אמור" מלשון אמירה), מופיעים ששה שירים העוקבים אחר מהלך חייו של סלוא, בן דמותו השירי או האלטר-אגו, אם תרצו, של איתן. סלוא (הנקרא כך על שם ראש שבט שמעון המקראי, אביו של זמרי שהיה לדמות מקוללת במיתולוגיה היהודית) מתאר את המלחמה כך (בשיר, "המלחמה של סלוא"): "גופי האנשים בחולות לא יקומו.\ יש גופים שדממו בחסד פתאם.\ יש גופים שדממו בעוית לא נגמרת.\ יש גופים שלמים. יש גופים חתוכים.\ יש גופים מעוכים. יש גופים שרופים.\ גבורת שמש על הגופים.\ ארץ שמים על הגופים.\ פתח בה תלם." תיאורים מהסוג הזה-וקשים מאלו- חוזרים ונשנים בשירתו של איתן.
"הוא קרע לנו את התחת כמו שאיש לפניו או אחריו לא עשה זאת. אחר כך סיפרו לנו שזהו איתן איתן. האיש שאיננו מפסיק עד שהאחרון נשבר. אמרו לנו שאין אצלו שום דבר ממין של תמיכה בנחשלים או סחיבת פדלאות. מי שנופל מתגלגל הצידה ומגיע בכוחות עצמו לבסיס או לבקו"ם." כתב העיתונאי רן אדליסט בראיון שקיים עם איתן ב-83 ושנתפרסם במגזין המנוח "מוניטין"

ותוכלו לקרוא אותו ב"יקום תרבות " כאן 
אדליסט היה חניך של איתן בשייטת ומשם צמחה ביניהם ידידות ארוכת שנים. בכתבה ההיא, אדליסט בעיקר נזכר בסיפורים הרבים מתקופת הסדיר שלהם ומרבה להתנצח שם עם איתן על תפיסת עולמו הפוליטית-מדינית-חברתית, שאותה מתעקש אדליסט להגדיר כ"כנענית". אדליסט היה חבר של איתן אך לטענתו, לעולם לא הצליח לרדת לעומק דעתו של חברו ובאותה הכתבה הוא מתוודה "הכי פשוט בעניין איתן זה לקטלג אותו אי שם, בין איבן האיום לג'ינג'יס חאן. אבל משהו מטריד אותי. לא רק מפני שהוא חבר שלי, או משום שאני מסרב לקחת אותו ברצינות גמורה. או משום שתוכניתו, למעט הדם, שברי העצמות וקרעי הבשר, מקבילה פה ושם לתוכנית המרחב השמי של אורי אבנרי- משהו מטריד אותי משום שאני מכיר אותו ככזה ההולך עד הסוף… הוא נלחם על האדמה הזו ועובד אותה כמו עבד וכמו כובש, ולמשחק הבנאלי והמבעית עם המוות, הנלווה לתהליך הזה, הוא מקנה גוון של פאטליזם עמוק".

ואכן, למוות היה מקום מרכזי בשירתו של איתן וקשה לנתק את העיסוק הזה מחייו, ממותו וממה שקרה למשפחתו לאחר מותו.
פרט לאדליסט היו לאיתן כמה וכמה חברים מעולם הכתיבה. אמנם, לא זכה להכרה רחבה מספיק אבל בקרב חוגים מסוימים, הפך איתן איתן לשם דבר. מבקרים מסוימים (כמו הסופר משה שמיר) הללו את כתיבתו ואחרים (דן עומר) סלדו ממנה. על כל פנים, ידידים מצא לו דווקא באנשי הספרות המבוגרים ממנו עזריאל אוכמני וזרובבל גלעד, אנשי ההתיישבות העובדת של תנועת הפועלים הארצישראלית. דווקא מאורי צבי גרינברג ואוריאל שלח (יונתן רטוש), אומרים שהתרשם כאנשים "לא נעימים" ועל אף אי איזו קרבה רעיונית, לא נקשרו ביניהם יחסי ידידות של ממש. על כל אופן, מסיבות כאלו ואחרות, נשאר איתן איתן דמות מודחקת בתודעה הישראלית. אולי בשלה השעה לבטל את ההדחקה הזו ולקרבו אל המקום הראוי לו ברשימת הקנונית של השירה העברית החדשה.

המוות של סלוא

"בני בני הם חלק ממה שאני\ ואני אינני חלק מאבותי אני\ חלק מאדמותי שחורות המוות\ תובעות עצים, עולות… המתים לא יעשו שום מהפכה\ אבל מתים עושים את כל המהפכות.\ אם תבוא מהפכה תבוא מהפכה בגלל המתים\ בגלל שמתים תבוא מהפכה\ כדי שלא ימותו תבוא מהפכה."
(מתוך השיר "אדמות חמות". הספר "ארץ אמור". איתן איתן)

שנתיים לאחר שנפטר איתן איתן ממחלת הסרטן, בה לקה (כמו לוחמים רבים מהשייטת) ככל הנראה עקב הצלילה במימי הקישון, הלך לעולמו, בתאונת דרכים, בנו הבכור אסר איתן. בן שלושים היה במותו. אסר המשיך את דרכו של אביו, הן כאיכר והן כלוחם שייטת. בנו הצעיר, נבו איתן, אלוף ישראל בחתירת קיאק ואלוף העולם לנוער בספורט זה, מי שהיה ההבטחה הישראלית הגדולה בשדה האולימפי, הלך לעולמו שלוש שנים לאחר מכן, כשהתהפך עם טרקטור חדש בשנת 1996.

בטווח של כחמש שנים, איבדו בנות המשפחה, האם והאישה ענת והבת שירה, את כל הגברים במשפחה.

לכן, בפעם הראשונה שנסעתי עם אשתי לבקר אותן, נסעתי בלב כבד, מלא חששות. המפגש עם אנשים שעברו טרגדיה נוראה ושטנית שכזו, שחוו את הכאב הבלתי נתפש הזה, כאב שלא ניתן להגדיר בניסוח, המפגש הזה הילך עלי אימים. לא ידעתי למה לצפות. איך להתמודד עם זה.
הגענו לקראת ערב, ביום חם במיוחד של הקיץ החולף. חנינו בצל העצים וטיפסנו בשביל חלוקי האבן המוליך אל הבית בינות לצמחייה רבה. האנשים שפתחו לנו את הדלת מוטטו מיד את חומת החששות והאי נעימויות.
אחרי כוס קפה, אכילת מנגו טרי ונהדר ממטעיהם (כאן המקום לציין שאיתן חזה, בין השאר, את הבעיה האקולוגית והיה מחלוצי החקלאות האורגנית בישראל) הגישה לי ענת איתן את שלושת ספריו של בעלה ואני בחנתי אותם במשך שעה ארוכה, מתרכז בעטיפות היפות ובמלים היפות עוד יותר. הנה, הספרים האלו עם השמות המיוחדים, מלאי ההוד וההדר שלהם, מונחים לפני אחרי שחיכיתי למעלה מעשור להסתכל בהם.
מהר מאד עשינו סיור בחדר העבודה של איתן, בספרייה הענפה שבבית ובתמונות שלו ושל בניו, אסר ונבו. מהר מאד הבנתי גם שבנות איתן לא ממש נפרדו מבני המשפחה והם עדיין חיים ביניהן בדרך בלתי רגילה שלא מזכירה אף משפחה שכולה שיצא לי אי פעם לפגוש. קשה להסביר את זה. פשוט צריך לעשות סיור במטעי המשפחה, מטעי הדקלים ופירות התמר שלהם, מטעי המנגו, הזיתים והפפייה, רק אז אולי אפשר להתחיל ולנסות להבין את נוכחותם העזה של בני איתן המתים בארץ החיים של בנות איתן.
אחרי הסיור בשטח, בנוף שאיתן איתן עיצב במו ידיו, חזרנו אל הבית והקשבנו לאותה תוכנית רדיו עם יהודה גורן. ענת איתן לא הסכימה איתי שאיתן היה כנעני. את דעותיו והשקפותיו, אמרה, תנסה להבין מהקלטת ששמעת ובעיקר מהשירים עצמם.

" אין לי את הכלים הלשוניים להסביר לך את איתן. אם הוא היה כאן והיית שומע אותו מדבר, היית יכול להבין הרבה יותר, היית לומד הרבה יותר. אני לא בנויה להסביר את איתן. אולי שירה, בתי, יכולה. " אבל גם שירה, בתו של איתן ואמם של הנכדים, אדר וסלה, טוענת שאינה יכולה בשפתה הדלה להסביר את אביה ואת יצירתו. באופן כללי יצא שרוב האנשים אליהם פניתי בעבודה על הכנת הכתבה הזו בין אם היו אלו אהרן אמיר, רון מיברג, חברים מהשייטת ובעיקר ענת ושירה איתן, כולם העדיפו לדבר פחות ולהפנות אותי אל הכתבים עצמם ולתת לאיתן לדבר דרכם. או שהפנו אותי לטקסטים שהם עצמם ואחרים כתבו אודותיו. כנראה שהדבר מבטא משהו בקשר לאופיים של אנשים אלה ולאופיו של איתן איתן בעצמו: אלו אנשים של מעש, לא של דיבור. השירה עצמה, הכתיבה עצמה, היא בגדר מעשה קונסיסטנטי ולכן היא מותרת. להכביר במלים סתם? בשביל מה.
ביום המחרת הלכנו לבית הקברות של כנרת. גדולים ורבים קבורים שם, מרחל המשוררת וברל כצנלסון ועד נעמי שמר. אבל, המראה הנגלה בחלקת הקבר של משפחת איתן הוא מצמית. שלוש אבני בזלת גדולות שחורות, כאילו נלקחו הישר מתוך אחד משיריו של איתן, מונחות שם בשורה ועליהן צרובים ריבועי אבן קטנים ולבנים. על ריבועים לבנים אלו מסותתים השמות והתאריכים, זה הכול. כל כך מתאים לאיתן ובניו, התמונה הזו, של שלושת אבני הבזלת הכהות והקשוחות הללו. מאז ביקורנו הראשון, איפשהו באמצע הקיץ, חזרנו וביקרנו אצל המשפחה עוד פעמיים. בפעם האחרונה הגענו, אשתי ואני, לעבוד בגדיד עם אנשים שהכירו את בני המשפחה וכאלו שרק שמעו עליהם, כמונו, אך אימצו בחום את זכרם.

אהבת סלוא

"ערגתי ממלאת את הלילה\ געגועי ממלאים את הלילה\ ממלאים את הטל\ ממלאים את הדם\ ממלאים את אגלי הטל, הדם\ געגועי הם ערגתי\ מצע גדול כל חי"
(השיר "ערגה". הספר "שירי האלף ושירים לבני אדם". איתן איתן)

צוואתו של איתן איתן לבני משפחתו: משק גדול ומצליח, אולי הרציני ביותר במושבה, ושאינו מושתת רק על תאוות בצע אלא בעיקר על אהבת האדמה עצמה, אהבת הצומח, אהבת החי.
לצד עיסוקו המתמיד והעיקש במוות, לצד ההתמודדות הזו עם האיום הגדול מכולם, המוות, התמודדות העושה משורר למשורר גדול, לא הפסיק איתן איתן גם לאהוב. באמתחתו שירי אהבה רבים לאישה בחייו וכמובן, לארצו. חשוב לציין כי איתן היה צמחוני מתוך אידיאולוגיה והשתדל לפגוע כמה שפחות בכל יצור חי. האם היה תאב מלחמה?

"במלחמה אין שום דבר חיובי," אמר איתן בתוכנית הרדיו ההיא והוסיף, "היא חלק מהחיים. עד היום זה דבר שלא נמצא, במתכונת שהחברה האנושית מכירה אותו, הוא לא נמצא לא בעולם הצומח, לא בעולם הדומם, ולא בעולם החי, ולא בעולם הדגים ולא בעולם המעופפים, זה נמצא רק בחברה האנושית שבני אדם הולכים והורגים בני אדם אחרים, כציבור. כצבורים. לא למטרות קיום פיזי. זה נמצא רק בחברה האנושית ואין בדבר הזה שום דבר חיובי אבל זה חלק מהחיים של בני אדם… אני כהורה, אם הייתי רוצה להציל את חיי ילדי, הייתי צריך לקחת אותם מארץ ישראל. ארץ ישראל היא המקום המסוכן ביותר לציבור בני אדם כדי לגור בו, כדי לגדל בו ילדים… כולנו בדיוק כמו אברהם. אלא שאברהם לקח את המאכלת והחזיק אותה ביד. אנחנו לא מחזיקים את המאכלת ביד אבל במובן המהותי אנחנו עושים בדיוק את מה שאברהם עשה… בוא נגיד שהסיפור הזה לא התרחש במציאות אבל הוא מתרחש במציאות יום יום, אנחנו עושים את זה".

הוא ממשיך ומסביר שם שכדאי לנו כחברה להסביר לעצמנו ולבננו את פשר העקדה הקולקטיבית הזו שלנו ונגדיר לעצמנו את מטרות הישארותנו כאן, על אדמה זו כאומה. "אחינו דוברי הערבית" אומר שם איתן על הערבים, כך כינה אותם, הגדירו לעצמם טוב טוב את מטרותיהם כאן ולכן אנו עלולים להפסיד במלחמה הזו. איתן אמנם חלם על השתלבותנו יחד, ערבים ויהודים, בני כל הדתות, בטריטוריה הגדולה של ארץ ישראל ההיסטורית ולמזלו לא זכה לראות מה קרה לארץ זו, ולחברה זו, בעשרים ומשהו השנים שחלפו מאז הקלטת תוכנית הרדיו ההיא. מה שכן נשאר פה אלו השירים שלו. והמטעים.
משנסתיים יום העבודה האחרון בגדיד, התיישבנו כולם לאכול ארוחת בוקר דשנה ומעולה שהכינה לנו ענת. אכלנו בשטח, ישובים על מחצלות בינות לעצי הדקל שאיתן נטע כאן בעבר. השמש יקדה, אותה שמש חזקה וקופחת של עמק הירדן, אותה שמש אדומה של ארץ אמור מהשירים לבני אדם שהשאיר לנו המלך האסור ברהטים, איתן איתן.

איתן איתן.

קישורים רלבנטיים

ילדים -אתם שתמותו במלחמה הבאה: פואמה ידועה של איתן איתן ב"יקום תרבות "

איתן איתן בויקיפדיה

איתן איתן בלקסיקון הסופרים

המשורר מכינרת -מאמר על איתן איתן מאת רן אדליסט 

דף הפייסבוק של איתמר בן כנען הנדלמן סמית 

איתמר בן כנען בלקסיקון הסופרים
איתמר בן כנען בויקיפדיה

התנועה הכנענית

יפים הם הלילות בארץ כנען:על אהרון אמיר

המיסתורין של אהרון אמיר-ש.שפרה

לפני כמה שבועות  ב- 3 ינואר 2008 נחגג בבית ביאליק בתל אביב לפני אולם מלא וגדוש עד אפס מקום יום הולדתו של המשורר הסופר והעורך המיתולוגי אהרון אמיר הדמות הספרותית המרכזית היום של האידיאולוגיה הכנענית
ובין המרצות במקום הייתה גם המשוררת ש.שפרה ,מהמשוררות המעולות שלנו שניתן לראות בה את המשוררת "הכנענית "הבכירה ואת ה"אם הגדולה" של התנועה ( אם כי זאת תהיה הפשטה גדולה של יצירותיה ושל רעיונותיה ) .איזה תעלומות וחידות נושאת בתוכה הקריירה הארוכה של המשורר המתרגם והעורך אהרון אמיר?ולהלן המאמר  של ש. שפרה שמנסה לענות על שאלה זאת.

המיסתורין של אהרון אמיר

מאת ש.שפרה

 

ההזמנה לערב זה אומרת שאנו חוגגים כאן יום הולדת, אבל אני כיוון שהורגלתי מבית אבי לא למנות ימי הולדת לא רק של נשים אלא גם של גברים אני מבכרת לחגוג הערב שישים שנות יצירה של אהרן אמיר. השיר "הגר" ראה אומנם אור ב- 1943, אך קובץ השירים הראשון ""קדים" ב-1948.
משוררים אצלנו תפסו את עצמם כשליחי ציבור; ומשום כך ואולי גם מפני שהם מודעים היטב למגבלותיה ואם תרצו למעלותיה של השירה, שאין לעורר אותה עד שתחפץ, הם ראו את עצמם בראש ובראשונה אומנם כדוברי שיר, אבל לא רק, אלא גם כדַבָּרֵי תרבות. כאלה הם ביאליק וטשרניחובסקי ורטוש ואלתרמן וחיים גורי היושב כאן אתנו הערב. ובין לבין או כחלק מעשייתם הספרותית לקחו חלק פעיל גם בעשייה הפוליטית ובעיקר, כל אחד על פי דרכו ניסו להשפיע על תפיסתנו את עצמנו ועל הגדרת זהותנו הקולקטיבית.
אהרן נמנה על זן המשוררים הזה. בצד השירה תמצאו פרוזה, ומאות רבות של תרגומים ופובליציסטיקה וניסיון שגם הניב פירות להשפיע על כיוון הרוח בדמותו של כתב העת "קשת" שכמו עוף החול קם לתחייה וחידש את ימיו בדמות "קשת החדשה".
יכולתי לערוך כאן שעשועון מניב פרסים ויתכן שכל הקופה הייתה נשארת בידי, שיש בו כדי לתת מושג על רוחב היריעה של העשייה הספרותית של אהרן אמיר – מן הסוגות הלא-קאנוניות כמו הבלש ועד תרגומי ספרות מופת.
כך למשל, האם תיתכן אהבה גנטית לשירה קדומה?
מה אומר לכם השם יובב?
ומיהו ע. עוזרד?
ומיהי מיכאלה נדיבי?
מה לאות העברית אלף ולאהרן אמיר שכל האלפים נדבקים אליו?
ומה אומרים לכם שמות כמו "הוועד לגיבוש הנוער העברי", "מברק", "עם הספר", "מרכז העברים הצעירים", "המועדון למחשבה עברית", "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" שמוכרת לנו יותר מאלה שמניתי עד כה, "הוועד הציבורי הישראלי לעזרת לבנון" ועוד.
אבל אני מבקשת תחילה לומר כמה דברים על שירתו של אהרן.
בשירתו של אהרן התגוששו לאורך השנים שתי מגמות: האחת – שירים קצביים, מהודקים מאוד, תמציתיים שלשון המקרא שלטת בהם ומן הבחינה התימאטית רבים בהם השירים האירוטיים הן ביחסי איש ואישה והן בקשרי אדם ואדמה.

א

המגמה האחרת,, נדמה לי כי ראשיתה בשנות השבעים המוקדמות ואולי לפני כן – שירים כתובים ב"רתמוס של רחבות" , כמעט אפיים, סיפוריים. קשת הדמויות בשירים אלה היא צבעונית מאוד וחורגת מגיבורי המקרא והמיתולוגיה הקדומה שעמדו במרכזם של השירים המהודקים, התמציתיים. מתמוז, נוח, עשו, לוט ושמשון, אבישג ויונה, יהויכין המלך ועד ישוע הנוצרי, ועליהם תוסיפו דמויות קרובות ורחוקות בין שהן דמויות היסטוריות מוכרות או פחות מוכרות, ובין שהן דמויות של ידידים, דמויות מתוך דפים של ספר או מעל אקרני הקולנוע, מתוך דפי העיתון וסתם עוברי אורח. כל מי ומה שנקרו בדרכו עשויים ללבוש מחלצות של שיר. שירתו של אהרן מוכנה לאסוף תחת מילותיה כל אדם וכל מראה וכל סיטואציה ואין אדם זר לה, ואין סיטואציה זרה לה.

\כך איש בשם לגיון בעל פונדק שמנהל שיח עם אחד מאורחיו המבקש לדעת האם באמת גרש ישוע את השד מתוכו? והאם באמת נכנסו השדים בחזירים וטבעו בים? "עכשו אתה אומר, צלבו אותו? בירושלים? עד כדי כך!/ מה אגיד? הגזימו, כך נדמה. אך, כמובן, איני יודע/ את הרקע …יש להיטיב את הפתילה עוד פעם.. אבל אם/ תתן דעתך, אמת שמסוכן היה האיש. לא "מסכן" אמרתי. מסוכן./ עכשו יותר מקודם: לא תארך העת ויעשוהו אל."

והאב סוריאנו, הנזיר הפרנציסקאני שמספר את סיפור תקוותיו ומוראותיו של הנזיר בירושלים ומתכוון אלינו כאן ועכשו; א"מ לונץ שמהלך בנתיבות ירושלים בימי התורכי והשיר קושר בין עבר רחוק לזכרון אהבה לא כל כך רחוק: "ברחוב לונץ הקטן אשר בתל אביב, בקטע שבין/ בילו ליהודה הלוי, בחצי הדרך בין ביתה לביתי,/ ידעתי בשכבר הזמנים, באשמורת שלישית של ליל דצמבר/ קר, זה חמישים שנה ומעלה, נשיקת אהבה ראשונה.", וצ'רלי צ'פלין, והיום שבו מת בינג קרוסבי, ו"אנשים נעדרים" כפי שמכריז עליהם העיתון ולכל אחד מהם יש שיר-סיפור וכאמור מי לא? חלק מן השירים הם מונולוגים מפי הדמויות השונות וחלקם הם שירי התבוננות של המשורר בדמויותיו ולעיתים קרובות בתוך עצמו. נדמה לי שאפשר לכנות את הדמויות בשירי הרחבות של אהרן גבורים אבסורדיים.
"התחום שלי הוא הזמן", מצטט קאמי את גיתה בספרו "המיתוס של סיזיפוס". ומוסיף ומגדיר את האבסורד ואת האדם האבסורדי כ"איש שאינו עושה דבר למען הנצח בלי לשלול אותו ולא מפני שהגעגועים זרים לו. אבל הוא מעדיף על פניהם את אומץ ליבו ואת כוח שיפוטו". גיבורי שיריו של אהרן שהם תמיד גם אנטי גיבורים, יודעים ש"הכל היה אבוד מרגע שהתחלנו" ("על גלגלים") אבל מכריזים אני "אוסיף, אוסיף לנסוע" (שם). השירים מתבוננים בהם בשעת המבחן שלהם, ברגע האמת מתוך אמפתיה אל החולשה האנושית באשר היא אנושית לא מעמדה של התנשאות אלא במבט מלא חמלה אבל תמיד בפיכחון ובמבט אירוני – בין שזה שמשון במחזור שירים בשם פלשת, בין שזה ישוע על הצלב מנהל דיאלוג עם אלוהיו ומבקש למצוא פשר לחייו ולמותו ובין שזה המשורר יונתן רטוש בשיר המסתיים כך: "אני רק נער התוף של המהפכה אמר רטוש,/ומעולם לא גבהה קרנו בעיני כבשעה ההיא." או משורר לבנוני שהוא מן צירוף של רטוש ואורי צבי גרינברג, ומנגד דמותו של אברהם סטבסקי מי שהואשם וזוכה מרצח ארלזורוב, קברנטינה של אלטלנה שנהרג מכדור עברי.
הרתמוס הרחב הזה בשירתו של אהרן הוא שהכתיב את השימוש בכל רובדי הלשון העברית שהוא אחד ההישגים הגדולים של אהרן המשורר: לשון מקרא ולשון חכמים, ארכאיזמים ולשון דיבור יום-יומית, מונחים טכנולוגיים וסיסמאות פרסומת וכל אלה חיים בכפיפה אחת ושוזרים מארג לשוני טבעי ומהימן שמשרת את המבט האירוני של השירים ויש לו גם מימד הומוריסטי ומשעשע. הלשון רבת הרבדים הולמת את המעתק אל הפואמה, אל הנטייה האפית, שאינה רווחת בספרות העברית בעשורים האחרונים ויש בה משום חידוש רב.
כדי לא להדיר שינה מעיניכם מתוך סקרנות ולפני שאקרא שיר אחד של אהרן אפתור בקצרה כמה מן החידות שחדתי בפתח דברי:
באחד מהראיונות שהעניק אהרון הוא מספר כי בעיזבון של אביו מצא כתב יד רוסי של האב משנת 1919 שתרגם לרוסית שיר מן התרגום של טשרניחובסקי "על מות האל תמוז" והוקדש לעלמה שאחריה חיזר לחוף הים השחור בחצי האי קרים לימים אמו של המשורר. הנה כי כן אהבה גנטית לשירת המזרח הקדום.
יובב הוא עורך חוברות טרזן. 950 חוברות ראו אור ובהשפעתו ואולי גם בהשתתפותו הפעילה של העורך הפך טרזן לצבר לכל דבר ונלחם בבריטים ופרץ את ההסגר המצרי על תעלת סואץ.
ע. עוזרד הוא המתרגם של הרפתקאות הקפטן בלאד בסדרת הרומן הזעיר.
ומיכאלה נדיבי כתבה את ספר מתח היסטורי בשם "הנבלים" שעסק ברצח בעיר תל אביב ובמרגל בשירותו של אייכמן. כל אלה הם כמובן אהרן אמיר.
ומי יודע אם אהרן האיש המסתורי אכן חשף לפנינו את כל סודותיו ?

או שמה נשאר עוד הרבה לחשוף?

לאהרון אמיר הפתרונים .

פתרונות לחידות של ש.שפרה יש כאן:

 

יפים הם הלילות בארץ כנען

חוברות טרזן בעריכת אהרון אמיר

קפטין בלאד

הרצח בחולות תל נוף

 

על ש.שפרה :

השומרית האחרונה 

אישה כמלכה בודדה :שירתה של ש.שפרה