ארכיון תג: פתח תקווה

הפרש מן המדבר – סיפור מאת יגאל בן -נתן ודניאל לוי על הבדוי היהודי דאוד אבן יוסף :קומיקס מ"משמר לילדים"

 

    

 

לפניכם גירסת הקומיקס של הספר הידוע "הפרש מן המדבר" של יגאל בן נתן דרוקר  איורים אורה איתן   ספרית דן חסכן  74  תל-אביב :   עם עובד,   [תשל"ה] 1975.

הספר עובד לסיפור  קומיקס בידי דניאל לוי עבור השבועון  "משמר לילדים" ב-1976. 

הסיפור עוסק בחייו ( המדומיינים בחלקם ) של השומר הבדואי היהודי דאוד אבן  יוסוף שמוצג כמי שהיה אחד משבטי היהודים   של חייבר בחצי האי ערב ומגיע לפתח תקווה בימיה הראשונים ומשמש שם כשומר ופוגש שם כפי שהיה במציאות אישים ידועים כמו יואל משה סלומון ויהודה ראב ואחרים. 

על חייו האמיתיים של דאוד אבן יוסוף תוכלו לקרוא בבלוג זה כאן.

דאוד אבן  יוסוף בציור מהזיכרון של יהודה ראב.

בסיום אני נותן כנספח פרטים על חייו ויצירתו של יגאל בן נתן המחבר של הסיפור האדם היחיד שזכה בשני פרסי יציב לספרות ילדים שנעלם בצורה מסתורית לאחר שנות השמונים. 

 

הפתיחה לסיפור של יגאל בן נתן  :

יום אחד עסק דחפור בהריסת בית ישן בפתח תקוה. חבורת ילדים צפתה מן הצד במחזה. "הי!" קרא אחד מהם ורץ קדימה, "ראו מה שמצאתי". הוא שלף מבין ההריסות תיבת ברזל חלודה. הילדים פרצו את מכסה התיבה. בתוכה מצאו גליונות צהובים מקופלים בזהירות וכתובים בכתב-יד צפוף. כך ניצל סיפורו של הפרש מן המדבר. זהו סיפור מסעו המרתק והנועז של "הפרש מן המדבר", דאוד אבן-יוסף, מערב הסעודית לפתח תקוה, לצד סיפור הקמתה של פתח תקוה.

פורסם במשמר לילדים כרך  לא  תשל"ו   3.9.1975-9.2.1976 ב-23 חלקים. 

 

נספח :כמה פרטים על יגאל בן נתן דרוקר

יגאל בן נתן דרוקר  הוא האדם היחיד שזכה פעמיים בפרס יציב לספרות ילדים.

הוא היה עיתונאי ששימש במשך תקופה כדובר משרד החקלאות.

 במקביל פירסם סיפורים בכתב העת "קשת " בעריכת אהרון אמיר.

וסיפורים שהתבססו על מסעותיו באפריקה על שבטים אפריקניים שונים שפורסמו ב"דבר לילדים". 

ספריו הראשונים עסקו בחבורת הנועזים :

סדרה זו, המונה שלושה ספרים, מתחקה אחר חבורת נערים במושבה לרגלי הכרמל. חבורה זו חוקרת תעלומות בלשיות שונות באיזור מגוריה  כגון תעלומת הרוח המסתורי ותעלומת האוצר האיטלקי. מנהיגהּ האמיץ והשרירי של החבורה זוכה לכינוי 'וינטו' על שם גיבורו האהוב מכל. תואר נכסף זה הוא משיג רק לאחר 'קרב' עם נער יריב החושק אף הוא באותו שם, אך 'מובס'. 'וינטו' המקומי מתואר כעסוק כל הזמן בפעילויות האופייניות לגיבוריו האינדיאנים של קרל מאי.

הנועזים בתעלומת הרוח המסתורי / הוצאת טברסקי 1963 

הנועזים בתעלומת האוצר האיטלקי /הוצאת טברסקי 1964

הנועזים בתעלומת המלחמה בין הכיתות-הוצאת טברסקי 1965 

ספר נוסף בסדרה שתוכנן לא יצא לאור. 

בן נתן זכה ליתר הצלחה ביקורתית עם ספרים שהתבססו על חייו כילד בשנות ה-40 והחמישים  וסיפורים על   תקופות היסטוריות רחוקות יותר 

מתולדות חדרה ופתח תקווה בסוף המאה ה-19. 

  צייד התורים. פורסם במקור בהמשכים בשם "הצוצלת " ב"דבר לילדים". הוצאת טברסקי תשכ"ח 1968.

תקציר:חבורת ילדים בקיבוץ מחליטה לגדל בארגז של המכבסה גוזל של זוג יונים, שנלקח מהוריו מחורשה שבקיבוצם. הסופר מספר את הסיפור כשהוא נע בין סיפורו של הגוזל כפי שהגוזל מספרו לסיפורה של חבורת הילדים.

האגם בחולות /  פורסם במקור בהמשכים ב"דבר לילדים " ציורים – שרגא הלר    רמת-גן :   מסדה,   1970

זוכה פרס יציב לספרות ילדים.

 

דבר⁩⁩, 26 פברואר 1969

 

כתבה מ"דבר לילדים " על מתן פרס יציב ליגאל בן נתן

        

סיפור הרפתקה של נערים שגילו אגם חבוי בלב נוף פרעי. ספר המבוסס על זכרונות על ימי ילדותו.

    החאן על הגבעה / פורסם במקור בהמשכים ב"דבר לילדים "כרך מא במרץ -ספטמבר 1971   ציורים תרצה טנאי 

פורסם כספר  תל אביב :   אותפז,   1971.

סיפור היסטורי לנוער על חדרה בשנותיה הראשונות ועל מאבק הגבורה של ראשוני חדרה בקדחת ובפורעים.

 במבוא לספר נכתב "רוב גבורי הסיפור  אינם פרי הדמיון, אלא אנשים שחיו ופעלו בחדרה בשנותיה הראשונות."

זוכה פרס יציב לספרות ילדים השני של יגאל בן נתן.

 

 

 

דבר⁩⁩, 24 פברואר 1971


 

 

הפרש מן המדבר / ציורים: אורה איתן, שרטוט המפה בידי עודדה בן יהודה שגיא    ספריית דן חסכן מספר 74  תל אביב : עם עובד, תשלה 1975 

תלג'ה ארסאן / יגאל בן-נתן ; איורים: אבי כץ.ספריינת הפועלים ,1981.

 

תקציר: ספור  היסטורי לנוער על חלוץ איש דגניה העובר לגור בין הרועים הבדווים.סיפור השתלשלות אהבתם המופלאה של משה, חלוץ איש-דגניה, שיצא ללמוד רעיית צאן בין שבטי-הבדווים, לנערה בדווית תלג'ה ארסאן, אחות השיך. 

הודעה לציבור : 

לאחר שנת 1981 יגאל בן -נתן דרוקר  נעלם מהעין הציבורית ,עיקבותיו נעלמו והוא בגדר נעדר.

.ייתכן שעבר לחו"ל וייתכן שהוא חולה או פגוע או מת. 

אם מישהו יודע מה עלה בגורלו בבקשה צרו קשר.

elieshe@inter.net.il

 

יגאל בן נתן דרוקר בשנות השבעים.

קיראו עוד על ימיה  הראשונים של פתח תקווה :

,בבוקר לח בשנת תרל"ח :המלחמות על הבלדה על יואל משה סלומון 

 

היהודי הבדואי -השומר דאוד אבו יוסוף בספרות העברית

 

דאוד אבו יוסוף השומר היהודי הבדואי של פתח תקווה ב-1879.צייר מהזיכרון ב-1944 יהודה ראב. צילום מצויין של הרישום נמצא באגף "זכר ראשונים" של מוזיאון "יד לבנים" בפתח תקווה. הרישום המקורי שמור בידי משפחת רוקח מהרצליה.

אחד השומרים הראשונים של פתח תקווה בראשיתה  בשנת 1879 היה "בדוי  יהודי " בשם דאוד אבן יוסוף שעל פי הסיפורים היה יהודי משבט יהודי ערבי שנדד בסעודיה.
על פי תיאורים  אחרים וכנראה נכונים יותר  היה יהודי מעיראק שבעצמו חיפש את אותם שבטים מסתוריים של בדויים יהודים במדבריות ערב.
 הוא הופיע מאי שם במושבה פתח תקווה בראשיתה. 
 הוא שמר על המושבה במשך שנה  הגן עליה בגבורה מפני בדואים תוקפים.
ובו בזמן ידע לנהל עימם משא ומתן כאחד מהם.
וגם נודע ביכולתו האדירה בנגינה על כלי הנגינה "הרבאבה"
ואז  לאחר שנה נעלם כלעומת שבא כשהוא משאיר אחריו מסתורין 
נכתבו עליו ספרי  ילדים כמו סדרת "פרשי הגליל " של עמוס אריכא שמתארת אותו כמנהיג השבט הבדוי היהודי "אבן יהודה"  אי שם בערבות מדבר ערב
נכתב עליו  בספר "עלילות ראשונים" של ברוך אורן.
ועוד כמה.
אבל המיסתורין נשאר.
לוחם של שבט חייבר האבוד' ?
דאוד אבו יוסוף.רישום מאת עמוס אריכא

שמי שיך דאוד אבו יוסוף –אמר הבדווי התמיר והגאה –ומקום שבטי בערבות ערב ". ..

-שם עברי לך –פניתי אליו –ואתה הינך בדוי הכיצד?

אנא ישראל ! ( אני ישראלי !) השיב לי בגאווה . כך נודע לי , כי בין יושבי מדבר ערב מצויים עד היום בדווים בני דת משה .

( פרשי הגליל בסלע אדום , ע' 18 מאת עמוס אריכא )

 

 

.שומרים יהודיים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים שהאמינו שניתן למצוא שם שבטים יהודים לוחמים ויצאו לחפשם .

בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 היה לחלוצים עניין עמוק בשבטי ישראל האבודים שהאמינו שנמצאים בחצי האי ערב וכהם ש/רידי השבט היהודי שחיי בחייבר והומד בימי ראשית האיסדלאם בידי אנשי הנביא מוחמד?

הייתה אמונה שלא כל השבט הזה הושמד ושרידיו וצאצאיו קיימים עד עצם היום הזה בחצי האי ערב עדיין יהודים גאים ולוחמים גאים.

הם שהתגלמו בעיניהם בדמותו של דאוד אבן יוסוף יהודי   רוכב על סוס מחזיק ברומח וחובש חרב  שהופיע ב-1879 במושבה החדשה פתח תקווה. הוא נראה כבדואי לכל דבר והיו  שהאמינו שהוא אחד מאנשי שבטי חייבר.

 

 

דאוד בן יוסף בציור של מנחם גפן  מ"עלילות ראשונים " מאת ברוך אורן. 1964.צילום זלמן חיימוב.

"חלומו הגדול הוא לגלות את שרידי יהוד אל חייבאר –שארית הפליטה של שבטי ישראל מימי מוחמד שנשמדו בידי הערבים .יהודים אלה…היו צאצאי המורדים שנמלטו למדבר אחרי החורבן וסיגלו לעצמם אורח חיים של בידואים . ובכל נדודיהם במשך דורות ארוכים שמרו על גחלת האמונה של ישראל. …שרידהם עודם חיים כיום במדבר חיג'אז ומדי פעם נסער הדמיון משמועות מעורפלות על הבידואים היהודים האלה הנודדים במדבר על גמליהם."

( אהוד בן עזר , בעקבות יהודי המדבר , ע' 56. )

יהודי חייבר היו יהודים הלוחמים שחיו  כבדואים  לוחמים בני חורין בערב באיזור חיג'אז מצפון לעיר יתריב הלא היא מדינה , ואפשר כבר מהתקופה שלאחר חורבן בית שני ואולי אף לפני כן .  בימי מוחמד  הם נלחמו בנביא והושמדו ברובם על ידיו ושרידיהם גורשו בידי יורשיו אולם מתעודות מאוחרות נמסר שעדיין היו בחיג'אז  קהילות יהודיות מבוססות . מקורות ערביים מן המאה החמש עשרה והשש עשרה מספרים על שודדי דרכים יהודיים נועזים בחיג'אז . בפי היהודים "יהודי חייבר " הפך שם נרדף לנועזות ותקיפות והאמינו  ששרידיהם ממשיכים להתקיים גם במאה העשרים.  והיו שהאמינו שבדואים יהודים נועזים אלה הם הם אנשי עשרת השבטים האבודים מהאגדה.

למעשה היה דאוד אבן יוסוף  יהודי  מעיראק בן למשפחה שעסקה במסחר צמר וחלב עם בידואי המדבר  אך סביבו נוצרו אגדות ומאוחר יותר ספרים של סופרים כמו עמוס אריכא בסדרת "פרשי הגליל " שלו  ויגאל בן נתן בספרו "הפרש מן המדבר " ואהוד בן עזר שתיארו אותו כאיש שבטי ישראל האבודים.האמת הייתה שדאוד אכן נלווה פעם לשיירה של מלומדים אנגלים יצאה למדבר לחפש את יהודי חייבר המיסתוריים ועבר עימם את נג'יד וחצר מוות ושאר מקומות מלאי תעלומה.

 

על פי המידע שמסר יהודה ראב שהיה בקשר הדוק עימו במשך שנה שלמה  דאוד (דוד) אבו-יוסוף נולד בכפר-אהלים במחוז בגדאד, בשנת תקצ"ז (1837), בשבט בידואי יהודי משרידי צאצאיהם של היהודים תושבי בבל בתקופת התלמוד, שחיו יחד עם בידואים מושלמים בנאות מדבר ועסקו בגידול מקנה ותמרים ותבואות. גדל במחנה בית-אביו והתחנך לאורח-החיים של שוכני-מדבר ולנאמנות ליהדות ולתקוות עם ישראל לגאולה ולשיבת ציון, וגם לקרוא ולכתוב לימדוהו מילדותו.

הסיפור המדהים ביותר הקשור בדאוד סיפור שלמרבית הצער לא נמצא לו שום ביסוס מכל מקור אחר הוא שפעם בא לשבטו  חוקר אנגלי בהמלצה מאת ה"וואלי" המושל בבגדאד ולקח אותו לתוך שיירה של בידואים בני-חיל, שיצא בראשה למדבר ערב לחפש את השבט "יהוד אל-חיבר", אותו שבט יהודי מופלא של בידואים, שבעולם התהלכו שמועות רבות על קיומו ושימש גרעין לאגדות על "עשרת השבטים" החיים במדבר בעצמאות. כחמשה חדשים שוטטו במדבר עד שמצאו שבט בידואי, הנקרא בפי שכניו בשם "יהוד אלחיבר", אך אנשי השבט לא הודו שהם יהודים, ובני השיירה חזרו איש למקומו.

הסיפור  הזה הביא לשמועות ואגדות על דאוד שהוא עצמו היה משבט של יהודי חייבר ולא רק האיש שיצא לחפש אותם.

פעם נגנבה סוסתו האצילה, ובלכתו בעקבותיה הגיע עד דמשק ושם מצא אותה והוציאה מידי הגנב. בהיותו בדמשק אמר לבקר את ירושלים עיר הקודש. בדרך נדודיו הגיע לכפר פג'ה בשרון וכאן שמע מפי השייך, שלן בביתו. כי בקרבת מקום, על אדמת "מלבס", הוקם זה עתה ישוב של יהודים שבאו מארצות רחוקות. ברכבו שמה ראה בני-אדם לבושים "מלבוש נכרי", כמו ה"פראנג'ים" המזדמנים לפעמים לבגדאד. הפנה את סוסתו וחזר אל השייך מאוכזב ומתרעם על שזה מהתל בו. כשאישר לו השייך בשבועה, כי יהודים הם אלה, רכב שמה שנית, נגש אל יהודה ראב , שעוד אתמול בביקורו הראשון ראה אותו שומר על הגורן לפנות ערב, ואמר לו: "אנא ישראל", "אנא יהוד", וליתר תוקף אמר לו גם את הפסוק "שמע ישראל". היהודים, ראשוני המתישבים בפתח-תקוה, קיבלוהו באהבה וכשסיפרו לו על תלאותיהם בשל ההתקפות ונסיונות-השוד של בידואי הסביבה הציע להשאר אתם שנה אחת כשומר.

יהודה ראב ידידו של דאוד אבו יוסוף.

דאוד אבו יוסוף  הצטיין באומץ ובגבורה ובזריזות להפליא. קצר קומה ורזה, רחב-כתפים מאד, כמעט רבוע, פניו וגופו מלאים צלקות של פצעי-חרב, אותות של קרבות בעבר. כזה היה מראהו. בנשק חם לא השתמש, כי לדבריו הרי נשק כזה, שאפילו אשה יכולה להרוג בו, אינו נאה לגבור אמתי. רק חרב וחנית היו כלי-זינו, חרב כבדה, שאחרים לא יכלו לנופפה, והוא היה מבצע בה מעשיראוה מפליאים. בתנופה אחת חתך ששה אבטיחים מוצבים בשורה וחלקיהם נשארו כל אחד על מקומו. מטפחת מועפת באויר היה חותך לשנים במכת-חרב אחת. פעם שיסף בחרבו חזיר-בר בבצה ובתנופה אחת בקע את ראשו וצוארו עד לבין כתפיו. בהטלת חניתו היה קולע באיילות וצד אותן ובתנופת-מקל מהירה כבזק הפיל פעם כנף מעל חסידה חיה בשדה והמציא לגברת גוטמן מטאטא-כנף חדש לפסח.

ביחוד היו לו התנגשויות עם בידואי ערב-ג'רמלה, שהעלו את עדריהם על שדות היהודים. פעם הכה בצד השטוח של חרבו על הגדול שברועים ושבר לו את ידו. אחסן אל עלי, שייך הג'רמלה ושודד מפורסם אמר להתנקם בו, שם לו מארב של בני שבטו וצוה עליהם שיכוהו רק במקלות ולא ילחמו בו בנשק ברזל, לבל ינתן לו הכבוד המגיע לגבור. הם הקיפוהו והחלו מציקים לו במקלות. קפץ על סוסתו לבין האהלים, חטף את ראש השבט מעל סוסו והחזיק בו כבן-ערובה, לבל יפגעו בו האחרים, וכך. הביאו אתו כהביא כבש עקוד עד לאוהל השומרים של פתח-תקוה.

משה סמילנסקי מתאר את האירוע כך:

פעם שבט בדואים נודדים רכובים  הגיעו לשדות המושבה וגמליהם רמסו והשחיתו את התבואה.אותה העת היה אבו-יוסוף בקצה הרחוק של המושבה. הוא מיהר לעלות על סוסתו, טס כחץ מקשת למקום המאורע, זינק לתוך ההמון זינק לבין הבאים לשדות, אחז בראש השודדים, ביד אחת השכיב אותו על גב סוסתו, כדי שלא יפגעו בו, וביד שנייה הכה בחרב את "המון הנוודים" ובחרב שלופה דהר סחור-סחור מסביב לפולשים עד שהללו נמלטו מן המקום.

ציור :עמוס אריכא

 

הוא שמר על השדות שנה שלמה, ורועי המדבר לא העזו להתקרב לשדות המושבה בכל התקופה הזאת. הוא לא אחז בנשק, לדעתו, בנשק "גם אישה יכולה להגן על עצמה", והוא הרי היה יכול לסמוך על שריריו.

ואכן בני פתח-תקוה יצאו נשכרים משהותו במחיצתם. בעוז רוחו ובזריזותו הפיל אבו-יוסוף את חתתו על השכנים הערבים ושימש דוגמה לשומרי המושבה. הוא לימד אותם את מנהגי הערבים, להצטיין ברכיבה על סוס ולהשתמש בנבוט (אלה עשויה ענף חזק וגמיש של עץ חושחש), באגרוף, בשוט – ורק באין בררה – בפגיון. היו לו נימוקים משכנעים: "חרפה היא לגבר לאחוז באקדח או ברובה – שגם אשה יכולה להשתמש בהם. הנשק החם פוגע באויב מרחוק – מעשה של מורך לב. והנשק החם גם קטלני ובמזרח התיכון נוהג מנהג נקמת הדם, ולא טוב הדבר לעורר אותה אצל שכנים."
דאוד היה קצר קומה, רחב גרם אבל דל בשר, שכן אכל רק פעם אחת ביום ומיעט בשתייה.
.

נעים זמירות היה וגם הפליא לנגן – היה לו גם כישרון  בשירה (שירי גבורה ואהבה) ובנגינה בכליזמר פרימיטיביים בנוסח הבידואים הצטיין בראשם "הרבאבה" כלי נגינה עשוי מעור בהמה ושערות גמלים מעין   מסרק עשוי משער זנב סוס., ואף חיבר לעצמו שירים בערבית בכתב עברי-מזרחי. בחתונת בתו של השייך עומר אבו-קישק מוגג כל-כך בשיריו   ( בעברית )את לבות קהל החוגגים  עד שהנוכחים התרגשו מזמרתו ופרצו בבכי למחרת לקחו השייך עמו ליפו וקנה לו במתנה תלבושת בידואית הדורה שעלתה בעשרה נפוליונים זהב.

כעבור שנה נפרד דאוד אבו-יוסוף לשלום מעל מתיישבי פתח-תקוה.

הם שמעו שהוא עבד זמן מועט כגובה בשרות הממשלה העותומאנית  במחוז שכם.

בסוף אותה שנה הוא נעלם כלעומת שבא.

אולי  חזר אל שבטו במדבר עיראק.

ואולי המשיך במסע למצוא את שבטי היהודים הבדואים במדבר ערב?

מאז נעלמו עקבותיו.

 

 דאוד אבו יוסוף מנגן ב"ראבאבה" לקוח מספרו של ברוך  אורן  "עלילות ראשונים "צייר מנחם גפן 1964 

 

מה שנשאר ממנו היה הרבאבה שלו שמוצגת עד היום בארכיון העיר פתח תקווה.

אך האם באמת היה זה כלי הנגינה שבו התמש דאוד אבו יוסוף? זה כלל לא ברור.
מנהלת הארכיון הודתה בפני שאינה יודעת כיצד היגיע כלי הנגינה לארכיון מאחר שהוא נמצא שם לפני זמנה מהתקופה שהסופר ברוך אורן שכתב על דאוד אבו יוסוף  בספרו הידוע "עלילות ראשונים " (1964) ניהל אותו.

והקשר שלו לדאוד אבו יוסף הוא בגדר שמועה בלבד שאף מקורה אינו ידוע.

)

 

רבאבה המיוחסת לדאוד אבו  יוסוף מוצגת בארכיון העיר פתח תקווה. צילם זלמן חיימוב

דאוד אבו יוסוף  ופרשי הגליל 

דאוד אבו יוסף השאיר את חותמו העז על כמה יצירות של ספרות הילדים העברית.

סדרת "פרשי הגליל "  מלווה את הרפתקאותיהם של שני חברי ארגון 'השומר' בתקופת השלטון הטורקי, אחד מהם הוא המספר, איש הגליל יגאל, שומר המושבה ראש-פינה (דמות חיוורת שאינה משאירה כל רושם על הקורא), והשני הוא שומר כפר יבנאל, הענק ואדיר הכוח אלכסנדר הגלילי (שבאיוריו של אריכא נראה כמעין שאול טשרניחובסקי אדיר שרירים), הוכחה לכך שגם יהודים יכולים להידמות להרקולס. השניים נעזרים בדמות אקזוטית במיוחד, שיח' 'דאוד אבו-יוסוף', לוחם יהודי בדואי מהשבט האבוד "אבן יהודה"  של יהודי חייבר שבחצי האי ערב! השלישייה נלחמת במנהיגי כנופיות ובסוחרי עבדים שונים. העלילה מתרחשת במקומות אקזוטיים, ובמדבריות סיפורים אלו היו במידה רבה מעין מערבונים שהתרחשו בנופיו התנ"כיים של המזרח התיכון, והזכירו לא מעט את ספריו של קרל מאי על המזרח התיכון, אלא שכאן מילאו השומרים העבריים הגיבורים את מקום גיבוריו הגרמניים של מאי.

 

הספרים בסדרה זאת היו : פרשי הגליל בסלע אֶדום ( מסדה , 1961),

 

בסיפור  נודדים הגיבורים פרשי הגליל השומרים יגאל ואלכסנדר וידידם השיך הבדואי היהודי דאוד אבן יוסוף איש השבט הבדואי היהודי "אבן יהודה" מן הגליל אל העיר פטרה בחיפוש אחר אוצר נעלם שהוטמן שם בידי המלך הורדוס; בסלע האדום הם מחפשים ומוצאים את אוצרו האבוד של מלך יהודה, הורדוס האדומי (ומשאירים אותו במקומו לבעליהם החוקיים, לבני יהודה, עד שיקום לעם יהודה נשיא הראוי לו)

 

דאוד אבו יוסוף בפעולה כנגד שיך בדואי עויין. צייר עמוס אריכא 

פרשי הגליל במדבר ערב ( מסדה, 1962)

 

שבו השלישייה יוצאת לחצי האי ערב בעקבות נער מראש פינה שנחטף לשם בידי שיך ערבי שואף לנקמה ונמכר כעבד לארמון עמיר ערבי בחצי האי ערב הם מתחקים אחר יהודייה יפהפייה שנחטפה לשם, אהובתו של דאוד אבו-יוסוף.

דאוד אבן יוסוף בסדרת "פרשי הגליל " איור מאת עמוס אריכא.

 

פרשי הגליל בעמק הערבה ( מסדה, 1962) שבו  השלושה יוצאים בעקבות פושע יווני ערמומי שגנב את ספר התורה העתיק של שבט "אבן יהודה " הספר שמוכיח את הקשר שלהם לעם ישראל.

 

 

 

 

דמותו של הבדואי היהודי מופיעה  שוב בספרו של יגאל בן נתן, הפרש מן המדבר (1976), השוטח תיאור דמיוני של תולדות חייו של אבו-יוסוף כאיש שבט בדואי יהודי ממדבריות ערב.

ובספרים שונים של אהוד בן עזר, כמו בעקבות יהודי המדבר (1983), ספר שגיבוריו יוצאים למסע בזמן אל המאה התשע-עשרה ופוגשים את אבו-יוסוף, פרשים על הירקון (1989), סיפור ביוגרפי על השומר יהודה ראב, ובו מוצגת דמותו האותנטית של אבו-יוסוף, וכן צל הפרדסים והר הגעש (1997), העוסק ב'השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו'. בספר זה מסופר על אבו-יוסוף שהיה יהודי מבגדד, בן למשפחת סוחרים, שעקב קשרי המחסר שלו עם הבדואים בעירק חי בחברתם חודשים רבים בשנה. אבו-דאוד נוסע לדמשק בעקבות סוסתו שנגנבה, ומשם ממשיך לירושלים. בכפר הערבי פג'ה מספר לו שיח' הכפר שלא רחוק משם חיים יהודים מבני עמו, ואבו-יוסוף הולך לבקרם. בהתחלה הוא מתקשה להאמין שאנשים לבנים ובהירים כאלה הם יהודים, ורק לאחר שהשיח' נשבע לו כי אלה אכן יהודים, הוא חוזר אליהם ונשאר עמם במשך שנה. בשנה זו הוא עוזר למתיישבים הראשונים ומלמד אותם 'הלכות שמירה ושכנים'

. אך דומה שאף אחד מהספרים האלו לא הציג את אבו-יוסוף בצורה מרתקת ואקזוטית כל-כך כמו אריכא, שהתעלם מהדעה שיתכן והאיש היה יהודי רגיל מבגדד, והפך אותו להתגלמות של שבטי ישראל האבודים שאותם חיפש דאוד אבו יוסוף במציאות.

נתן יונתן בן המושבה פתח תקווה  מתאר את דאוד אבו יוסוף  בשירו "אגדת השומר "

שפורסם לראשונה " תחת השם"דאוד אבו יוסף"   ב"דבר לילדים "כרך ל' חוברת 41 ב-5 ביולי  -1960.

 

לאחר מכן פורסמה גירסה ארוכה יותר ב" קטיף-ילקוט לדברי ספרות הגות ואמנות" כרך ב',פתח תקוה : העיריה המחלקה לתרבות, תשכ"ג 1963
 "קטיף" הייתה סדרת אנתולוגיות על דברי ספרות ושירה על פתח תקווה ונושאים אחרים  בעריכת יוסף חנני ויעקב צבי שרגל שפורסמו בידי עיריית פתח תקווה במשך כ-35 שנה. 

השיר פורסם שוב תחת השם "דאוד אבו יוסוף" עם איורים של יצחק גרינפלד  בספר  שיריו של נתן יונתן שירי עפר ורוח , ספרית הפועלים 1965

כאן מובאת הגירסה המקורית מ"קטיף" כרך ב' "

 

דאוד אבו יוסוף הצעיר .צייר יצחק גרינפלד

 

 

 

דאוד אבו יוסוף המבוגר .צייר יצחק גרינפלד

 

ביבליוגרפיה

את הסיפור המלא אודות דאוד אבו יוסוף – 'השומר הפלאי' ניתן לקרוא בספר זכרונותיו של יהודה ראב  'התלם הראשון':זכרונות שנרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר <ראב> ; מבוא מאת ג' קרסל הספריה הציונית : זכרונות ראשונים,תל אביב :   מ' ניומן,   תשט"ז.1956

הספר יצא לאור במהדורה שנייה ומורחבת עם הקדמה של נכדו של ראב אהוד בן עזר  ירושלים : הספריה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ח 1988

 

ברוך אורן עלילות ראשונים /    רשומים: מנחם גפן.  ספרית דן חסכן  11   תל-אביב :   עם עובד,   [תשכ"ה] 1964 .

תקציר :מחרוזת סיפורים אודות המתיישבים הראשונים של ההתיישבות העברית בארץ ישראל, ומעלליהם של בוני פתח תקוה, זכרון יעקב, ראשון לציון, מוצא, חדרה, רחובות, ראש פינה, גדרה, עקרון, השומר הפלאי דאוד אבו-יוסף שמנגינת העוד והראבבה שלו הרעידה את ליבותיהם של מתיישבי פתח תקוה והשלושה שבאו באישון לילה לתל דורן והעירו את השומר הכושי, ובישרו לו כי אדונים חדשים באו למקום להתיישב במקום. –

יגאל בן נתן -דרוקר     הפרש מן המדבר / איורים אורה איתן   ספרית דן חסכן  74  תל-אביב :   עם עובד,   [תשל"ה] 1975

‬תקציר הספר:יום אחד עסק דחפור בהריסת בית ישן בפתח תקוה. חבורת ילדים צפתה מן הצד במחזה. "הי!" קרא אחד מהם ורץ קדימה, "ראו מה שמצאתי". הוא שלף מבין ההריסות תיבת ברזל חלודה. הילדים פרצו את מכסה התיבה. בתוכה מצאו גליונות צהובים מקופלים בזהירות וכתובים בכתב-יד צפוף. כך ניצל סיפורו של הפרש מן המדבר. זהו סיפור מסעו המרתק והנועז של "הפרש מן המדבר", דאוד אבן-יוסף, מערב הסעודית לפתח תקוה, לצד סיפור הקמתה של פתח תקוה.

עובד לסיפור קומיקס בידי דניאל לוי בשבועון "משמר לילדים"  כרך  לא   בשנת  תשל"ו 1976.

 

שאותו  תוכלו לקרוא בבלוג זה כאן.

 

אהוד בן עזר, 'אנשי דורות קודמים – דאוד אבו יוסוף', מתוך 'מעריב לילדים', 1982

דן אלמגור, 'כוכב הזמר' הראשון, 'עתמול' כרך כ'ג, חשון תשנ'ח 1997

מלכה סטי, 'השומר הפלאי' – תסכית , בהוצאת מרפ'ד פתח תקוה

אהוד בן עזר בעקבות יהודי המדבר אייר דני קרמן ירושלים : שוקן, תשמ"ג 1983.

 

אהוד בן עזר  פרשים על הירקון   איורים דני קרמן בהוצאת יוסף שרברק, 1989

קיראו עוד על ימיה  הראשונים של פתח תקווה :

,בבוקר לח בשנת תרל"ח :המלחמות על הבלדה על יואל משה סלומון 

 

סיור בביתו של קופיקו

הציבור ( במיוחד זה הצעיר )  מוזמן לסיור בהנחייתי בביתו של קופיקו בשכונת עין גנים בפתח-תקווה
לסיור יש מטרה כפולה :הן לנסוע בזמן לעברה של שכונת עין גנים כאשר הייתה סוג של ישוב אוטופי מהמתקדמים בעולם והן על מנת לבחון את אחת התופעות המדהימות ביותר של התרבות הפופולארית של ישראל . .
שכונת עין גנים היא שכונת הפועלים הראשונה בארץ, אחת המקומות האידיאולוגיים ביותר של ארץ ישראל העובדת , ונועד להיות משכנה של אוטופיה ובין השאר שם הוא מקום יסודה של קופת חולים. אולם כיום לא נשאר כמעט כל זכר מעברה של השכונה שנהרס כמעט לחלוטין  והיא כיום שכונת רבי קומות רגילה להוציא במקום אחד :הבית בעין גנים 7.
קופיקו בנה הידוע ביותר של שכונת עין גנים הוא מאושיות התרבות הפופולרית הישראלית, הסדרה בכיכובו כבר רצה מזה קרוב לשישים שנה ,שיא עולמי לסדרה שנכתבת בידי אישה אחת ואין אדם שגדל בישראל ואינו יודע מיהו.בימים אלו מוצגת גם סדרת טלויזיה חדשה בכיכובו.

תמר בורנשטיין לזר וערימת ספרים שכתבה. 

.הסיור יתקיים בעין גנים 7 ביתה של משפחת בורנשטיין- לזר. הבית שמוכר לאלפי ישראלים ממאות ספרים ועשרות פרקים בשתי סדרות טלויזיה מוצג תמיד כבית משפחה ישראלית רגיל  וממוצע לחלוטין .

במציאות הלא בדיונית  הוא רחוק מאוד מלהיות כזה .  זהו בית מדהים ממש בדברים שהוא כולל.

שם יש אוסף ענק ומדהים של פסלים של דמויות מעברה של עין גנים בתקופה שבה הייתה חוד החנית של ניסוי באוטופיה . וכך במהלך הסיור נלמד הן על תולדות השכונה האוטופית  והן על התופעה המתכנה "קופיקו" שמייצגת במידה רבה מאוד את ישראל המודרנית.

 

תמר עם פסלים של מתיישבים בעין גנים הישנה.

הפסלים הממלאים את ביתו של קופיקו. 

 

אפשר להגיע לרחוב עין גנים בתחבורה ציבורית,
קו 92 יוצא ממכון מור בבני ברק, והתחנה ברחוב וולפסון 54 קרובה מאוד לבית  משפחת לזר.
ניפגש מול בית משפחת לזר בעין גנים 7 ביום שבת 24/10 בשעה 20:00

קראו עוד על הסופרת על הדמויות שיצרה ועל הבית כאן :

קופיקו כוכב עליון 

 

קופיקו כוכב הטלויזיה 

קופיקו ותחרות הביציקופטר 

האם קופיקו צריך להיכנס לפוליטיקה? :ישראל מחכה לקופיקו!

תמר בורנשטיין לזר ,קופיקו צ'יפופו וספייסי ואני 

אלי אשד מדריך סיור בביתו של קופיקו בעין גנים מספר 7 פתח תקווה.

בבוקר לח בשנת תרל"ח -המלחמות על "הבלדה על יואל משה סלומון "

יואל משה סלומון ,,עם עמיתיו  מייסדי פתח תקווה,  גוטמן ,ושטמפפר  ביחד עם הרופא היווני מאזאראקי. ציור קיר על פי הבלדה על יואל משה סלומון של יורם טהר לב במנהרה בכביש המוביל מבני ברק לפתח תקווה. מאת אבי בליטשטיין.

המאמר הופיע בגרסה מקוצרת ב"מקור ראשון"

( לתשומת לב הקוראים הגירסה ההיא היא קצרה  פשוטה ונוחה יותר לקריאה מהגרסה הזאת ,אם תמצאו שאינכם רוצים להתמודד עם המאמר המסובך שכאן).

אין שום פזמון שעורר ויכוחים היסטוריים נזעמים כל  כך בידי נציגים ממורמרים של משפחות ותיקות בישראל כמו "הבלדה על יואל משה סלומון " של יורם טהר לב . ובימים אלו כאשר התבצע בפתח תקווה לרגל 130 שנות קיומה  שחזור של מסעםשל חמשת הרוכבים מהבלדה והצבת פסליהם בכיכר המייסדים בפתח תקווה ,כל הויכוח עתיק היומין על מה בעצם קרה שם באותו יום בשנת תרל"ח  ומי השתתף או לא השתתף ברכיבה  ההיסטורית אל ביצות הירקון   התפרץ מחדש  בסערה כפולה ומכופלת .

להלן לראשונה חקירה מלאה של הפרשה שהפכה למיתוס ושל כל הגרסאות השונות של כל הצדדים .

  

גילוי נאות:
מאחר שהכתבה הזאת עוסקת בויכוחים בין משפחות חשוב לציין שאני אחיינו של עוזי סלומון שיואל משה סלומון היה האח של אבי סבו .

ואני קרוב משפחה של יעקב גולדמן שהעלה את סיפור ד"ר מזאראקי ופתח תקווה לראשונה על הכתב בשנת 1884.

"ההיסטוריה זה מה שכתב יורם טהר לב"
פקיד בעיריית פתח תקווה לסופר אהוד בן עזר .

בבוקר לח בשנת תרל"ח
עת בציר הענבים
יצאו מיפו על סוסים
חמשת הרוכבים.

 
שטמפפר בא וגוטמן בא,
וזרח ברנט
ויואל משה סלומון,
עם חרב באבנט.

סלומון ארבעה רוכבים

ארבעה רוכבים במסע שחזור. צילם יונתן רז.

 

כן בוצע מסע שחזור בידי חמישה רוכבים על סוסים של מסעם המפורסם של מייסדי פתח תקווה יואל משה סלומון ורעיו ורופא יווני לאדמות פתח תקווה לבדוק האם הן ראויות ליישוב אותו מסע שהונצח בפזמון המפורסם של יורם טהרלב ושלום חנוך "הבלדה על יואל משה סלומון".

הרוכבים המשחזרים היו לבושים בבגדי סוף המאה ה-19 .הם יצאו מכיכר השעון ביפו ב12 בבוקר לאחר נאומיםש ל ראשי העיר תל אביב ופתח תקווה והיו אמורים להגיע לפתח תקווה ב-4 אחרי הצהריים אבל התעכבו בשעתיים ,( בגלל פקקים בדרך ?) וכך במקום לפתוח את הטקס סיימו אותו . מה שעורר אצלי הרהורים על כמות הזמן שהיו אנשים במאה ה-19 זקוקים על מנת לעבור ממקום למקום על סוסים .

חיכו להם בכיכר עשרות אנשים ובהם נציגי משפחות וותיקות של מייסדי פתח תקווה ( שזוהו עלפי תגים מיוחדים בבגדיהם ). הללו ובראשם נציגי משפחת "שטמפפר ,ברנט , וראב -בן עזר בילו את הזמן בהתקפות נרגזות  וארסיות  על הבלדה שלשמה נערך האירוע ועל אמינות הסיפור שמאחוריה.

ראש העיר יצחק אוחיון קבע במהלך נאומו :: מסע חמשת הרוכבים, הוא אחד המיתוסים הקסומים שיש לעיר פתח תקווה, והוא הדרך הנכונה והמוחשית ביותר לחגוג 130 שנה להיווסדה של אם המושבות.
ייתכו אבל השחזור מראה גם על העוצמה של מיתוסים היסטוריים כפי שנקבעו ביצירות ספרותיות ובמקרה שלנו בבלדה מושרת .

הפזמון

 

הבלדה על יואל משה סלומון מאת יורם טהר לב היא אחד הפזמונים היחידים במינם בעולם הפזמונים העבריים המתאר אירוע אמיתי שהתחולל בהתיישבות היהודית של המאה ה19. זהו הסיפור המרתק המתאר את בחירתה של אדמת פתח תקווה כמקום ישוב.

רק הודות לבלדה זאת שהושרה לראשונה בידי אריק אינשטיין, מודעים כיום רבים לסיפורו של יואל משה סלומון ועמיתיו מייסדי פתח תקווה שמן הסתם שמותיהם היו נזכרים רק בכמה ספרים מעלי אבק אילולא פזמון מפורסם זה .
הבלדה הושמעה לראשונה בתקליט של אריק אינשטיין ושלום חנוך "שבלול " ב-1970 " הוסרטה בקליפ מפורסם של "לול " עם אורי זוהר ואריק אינשטיין שהראתה קטעים מומחזים מהמסע עם שחקני "לול" כגיבורי הבלדה: גוטמן,שטמפפר,זרח בראנט,דר' מזארקי (או "דר' מזוריקה",כפי שנכתב בחוברת העבודה של משרד החינוך( וכמובן גיבור הבלדה הבלתי מעורער יואל מויישה סלומון . כולם,ללא יוצא מן הכלל,קמו לתחייה והתייצבו בגאון באחד הקליפים היותר חינניים שנעשו כאן מאז ומעולם.

 

הציפורים של יואל משה סלומון ,בציור הקיר של אבי בליטשטיין.
לימים "הושתל הקליפ הזה בפרק שלהסדרה של הטלוויזיה הלימודית "ארץ מולדת " שעסק ביואל משה סלומון . ודרכו נחשפו לראשונה אלפי תלמידי בתי ספר לסיפור הפרשה העתיקה.
המסע של החמישה הוסרט שוב בקליפ נוסף מפורט עוד יותר שבו שר את הפזמון המלחין שלום חנוך.

 הבלדה זכתה לכבוד גדול גם כש"החמישיה הקאמרית "טרחה ויצרה עליה פארודיה .שדנה בשאלה מה קרה ליואל משה סלומון לאחר שהפך לציפור כמתואר בבלדה.

צפו בפרק זה כאן.

"סדרת טלויזיה אחרת "היהודים באים " היציגה את אירועי הבלדה כמערבון.

צפו בפרק זה כאן.

המסע המפורסם  משוחזר גם בכניסה לפתח תקווה בצומת גהה שם  יש ציור קיר ענק של אבי בליטשטיין של הסצינה מהשיר של יואל משה סלומון והציפורים המשחזר את דמויותיהם של סלומון של עמיתיו וגם של הרופא היווני ( שבניגוד לכל השאר אין לנו שום תמונה אחרת שלו ) . הציור של אבי בליטשטיין הוא משנת 2000 בהזמנת עיריית פתח תקווה אבל הנושא של הבלדה  נבחר על ידיו  כסיפור המפורסם ביותר והמוכר ביותר הקשור לפתח תקווה ולכן מתאים מעין כמוהו להיות   נושא התמונה שתקבל את פני הנכנסים לפתח תקווה והיוצאים ממנה.

 אבי בליטשטיין: כחובב שירה ישראלית על כל גווניה וכצייר קירות במקצועי עלה לי הרעיון לנסות להמחיש שיר , חלק משיר או שורה משיר דרך ציור ובכך ליצור שילוב בן שני צורות הבעה אומנותיים אשר יוצר גם סוג של מחווה ליוצר \ מבצע השיר .

וכשפנו אלי מעריית פתח תקווה הם ביקשו רעיון לציור על הקיר הזה שיהיה קשור לאופי ולהסטוריה של העיר , וחשבתי שזו הזדמנות טובה לבצע את הרעיון הנ"ל גם מכיוון שאני אוהב את השיר. 

ניסיתי כמה שאפשר להכניס אובייקטים שמופיעים לאורך השיר – חמשת הרוכבים ,הגבעה הקטנה , הציפורים ששרות על יואל משה סלומון .

את כל הדמויות ציירתי על פי צילומים שהעיריה סיפקה לי חוץ  מהדמות של  הרופא שאותו  ציירתי ביד חופשית ולא לפי מודל .

  

"זרח ברנט " בציור הקיר של אבי בליטשטיין

 א.א. : מר בליטשטיין ,מיהו האיש עם המקטרת והחרב שמופיע בצד הימני של התמונה?

 בליטשטיין : האיש עם החרב באבנט  הוא   כמובן  זרח ברנט.והסתמכתי כאן על התמונה שסופקה לי בידי העירייה.

 ובכן לא. הדמות הנ"ל אינה של זרח ברנט  ואין לו שום קשר לסיפור הבלדה.

אברהם שפירא השומר העברי המפורסם של פתח תקווה.מוזיאון ראשונים בפתח תקווה.

 זהו השומר המפורסם של פתח תקווה אברהם שפירא שאמנם גם הוא דמות  מיתית בתולדות פתח תקווה. ואחת מהשניים : או שהפקיד הממונה מהעיריה נתן לבליטשטיין תמונה שגויה בתום לב  בהנחה שצילום של אדם מפתח תקווה עם חרב יכול להיות רק של  זרח ברנט  או שהשילוב היה מכוון מהמחשבה  שיש מקום לשלב גם את אברהם שפירא בסיפור הבלדה המפורסמת למרות שזה היה רק ילד קטן בשנת 1878.

הבלדיסט

 

 מסתבר כי כאשר כתב  יורם טהר-לב את הבלדה , הוא לא שיער בנפשו שהוא נכנס לשדה מוקשים של נושא היסטורי שלגביו התנהלו ויכוחים סוערים ונזעמים עוד משנות העשרים וכי הוא פותח  בלי שהתכוון לכך קן צרעות מטורף שהותיר פצעים אצל צאצאים שונים של מייסדי פתח תקווה.

 השיר שהביא לפרסומו מחדש של יואל משה סלומון הביא גם לסערת ויכוחים מרים בין צאצאיהם של אישים שונים שהוזכרו בבלדה. אלה חשו שאבותיהם נתפשים כמושמצים מאחר שטהר לב הציג את אבותיהם כרכי לב שנמלטו בבהלה מהאיזור לאחר שהרופא היווני הכריז על אדמות אומלבס כאיזור מחלות.

א.א: יורם טהר לב, מה גרם לך לכתוב את "הבלדה על יואל משה סלומון"?

 יורם טהרלב: הגעתי לכתיבת הפזמון לאחר קריאת הספר "זכרונות ארץ ישראל" של אברהם יערי , ספר שפעם נמצא כמעט בכל בית ושהביא קטעי זכרונות של ראשוני ההתיישבות בארץ מאנשי עלייה הראשונה, השנייה והשלישית. ושם תוך כדי קריאה נתקלתי בזכרונותיו של טוביה בנו של יואל משה סלומון. הוא סיפר איך אביו ועוד כמה אנשים הגיעו לראשונה לאדמות האיזור שהפך להיות פתח תקווה עם רופא יוני מזאראקי שהגדיר את המקום כלא ראוי לישוב אדם ואיך למרות אכזבתם הקשה מפסק דינו הם החליטו לבסוף להמשיך ולקיים במקום את יישובם.
והסיפור הזה הקסים אותי. ריגש אותי.

יואל משה סלומון זה איש שרבים לא שמעו את שמו עד שאני כתבתי עליו את השיר.

 אני למשל בקיבוץ שלי שמעתי על בני העלייה השנייה ולא שמעתי על אף אחד מלפניהם. פתאום תוך כדי הקריאה גיליתי את הישוב הישן החרדי שגם הם בנו ישובים בארץ לפני כולם, ישובים כמו פתח תקווה. כל הקבוצה הזאת של יואל משה סלומון היו אנשים חרדים שהקימו את המושבות הראשונות.
ישבתי וחשבתי איך אפשר לעשות מהסיפור המדהים הזה פזמון. כמעט שלוש שנים התהלכתי עם הסיפור הזה בבטן וחיפשתי לו צורה ולבסוף בניתי את הפזמון שהוא מעין בלדה בצורה של אגדה בה שילבתי שני סיפורים שונים. סיפור אחד על המשלחת, על הסיור לקראת קניית אדמות פתח תקווה בחברת ד"ר מזאראקי הא היווני שאמר שאי אפשר להקים שם ישוב, ומסיפור נוסף על ישיבתו של סלומון לבדו בכפר הערבי במשך שלושה ימים כדי לחוות על בשרו את התנאים במקום ואיך התושבים החולים במחלות עיניים חיים שם באיזור הזה. לסיפורים אלה הוספתי מתוך חירות פואטית את תיאור הפיכתו לציפור.

 

 

יואל משה סלומון רוכב. פסל בכיכר המייסדים בפתח תקווה. מאת שמואל בן עמי 

.האם לדעתך יואל משה סלומון אכן היה במציאות גיבור הפרשה ?
טהר-לב: ללא ספק . יואל משה סלומון הוא הגיבור הראשי בלי חוכמות. הוא היה היוזם העיקרי בנושא ההתיישבות, ביציאה אל מחוץ לחומות ירושלים . הוא היה ביחד עם יוסף ריבלין ממיסדי שכונות "נחלת שבעה " ומאה שערים " אם כי קיים היום ויכוח בין משפחת ריבלין ומשפחת סלומון מי היה המנהיג בנושא זה.
הוא היה מנהיג של כל היוזמה הוא גם הקים את העיתון הראשון בירושלים תוך כדי סכסוכים עזים עם המדפיס ישראל ב"ק,. סלומון חיפש תחילה אדמות להתיישבות ביריחו ובעזה. ביחד עם ריבלין נמנו עם מייסדי שכונות "נחלת שבעה" ו"מאה שערים". הוא גם היה היזם המרכזי והוא גם הקים את העיתון הראשון בירושלים תוך כדי סכסוכים חריפים עם המדפיס ישראל ב"ק. סלומון לא הרפה מעשייתו הטיף להתיישבות חקלאית והקים את פתח תקווה ולאחריה מושבה ידועה נוספת בשם יהוד. ניתן לקבוע כי באותם ימים הוא זה שהוביל כל יוזמה באותה תקופה. אחד מעסקיו אותו פיתחו צאצאיו היה חברה לייצור תרופות בשם "אסיה" שלאחר שנים, באמצעות התמזגויות והתאחדויות, הפכה לחברת התרופות הענקית "טבע".
א. א.: בשיר מוזכרים כל מיני אישים שצאצאי משפחותיהם טוענים שנעשה להם עוול במקום הקטן שהוקצה להם בשירך ובכך שהם הוצגו כרכי לב הנמלטים מהמקום, האם היו התקפות עליך בגלל השיר הזה?
טהר-לב: תראה זה נכון שהקטע הזה  הכעיס מאוד  את הצאצאים  של אנשים אלו על שאבותיהם מוצגים כמי שחלשה דעתם ונמלטו על נפשם.

 קיבלתי חומרים בנושא ממשפחות שטמפפר וברנט  שלאחר כינוס משפחתי כתבו חוברת עם ההיסטוריה האמיתית של האיש ובו תקפו את הפזמון שלי. .הם כתבו שזה בכלל  לא היה ככה ושהשיר עשה עוול לזכרם של שלושת האנשים האמיצים האלו.
המבקר החריף ביותר של השיר הוא הסופר יליד פתח תקווה אהוד בן עזר נכד לאחד ממייסדי פתח תקווה שאינו מוזכר בפזמון, יהודה ראב, שטוען שהיו עוד אנשים במשלחת והיא כללה את סבא שלו יהודה ראב. יכול להיות. אבל הביא לי מרדכי נאור קטע מעיתון אנגלי "ג'ואיש אובסרבר" מאותה התקופה שבו מכתב שכתב כתבו בארץ שהיה לא אחר מאשר יהושע שטמפפר שמוזכר בשיר, והוא מתאר קבוצה של אנשים שיצאו לקנות אדמות והם רק השמות שמוזכרים בשיר. אהוד בן עזר טוען שזה לא אמין. עד היום הויכוח על-כך נמשך ובעירייה של פתח תקווה מקבלים מחאות מאהוד בן עזר על כך שמקפחים את זכר סבו גם בגלל הבלדה הזאת.
תראה אני מבין לליבם של כל האנשים האלה. אבל בבלדה יכול להיות רק גיבור אחד וזהו יואל משה סלומון זה שהבלדה נקראת על שמו. כדי להבליט את האחד הבולט נאלצתי להקטין את ערכם של האחרים ואני לא מצטער על כך. ומטבעו של שיר מיתולוגי שיצר מיתוס – שיש עליו מאבקים של כבוד כזה או כזה. אז כנראה שהוא שווה את זה. אני לא מתבייש בזה ולא מצטער על זה. בכל אופן בימים אלו הקימו בפתח תקווה פסל סביבתי בשם " חמשת הרוכבים" שכוללים את יהודה ראב ולא את ד"ר מאזראקי אז בסופו של דבר עשו צדק לכולם ( חוץ מלרופא היווני שרק נשכר לעניין עצתו המקצועית בלבד ולא היה חלק לא מהמשלחת ולא מיעדיה).
השיר הזה הפך לאגדה אמיתית. בעיתון של עולים חדשים הסיפור של יואל משה סלומון שהפך לסיפור שהומצא במיוחד עבור הפזמון תואר "כאגדה עממית ידועה" זה נכנס לספר לימוד . "
קיבלתי מכתב של תושב קרית ארבע, "שכתב כי כשאביו שכב על ערש דווי הוא התחיל לשיר לפתע את 'הבלדה על יואל משה סלומון', בניגון ובהטעמה, וזה הדבר האחרון שיצא מפיו.
השיר הזה שימש כבסיס לכמה פרודיות לאורך השנים .לפני כמה שנים למשל ראיתי על לוחות המודעות בפתח תקווה כרזות לקראת יום האישה .על כל הכרזות ליד תמונה של נשים ותיקות הייתה כתובה הסיסמה "בבוקר לח בשנת תרל"ח גם אישתו של שטמפפר לא נשארה במטבח …"
דבר כזה קרה גם לפזמון "גבעת התחמושת" שגם הוא כידוע לך עורר ויכוחים מרים והביא לפרסומו של קרב לא באמת ידוע לפני כתיבת הפזמון של מלחמת ששת הימים .והפיכתו למיתוס של ממש. חיים גורי אמר לי פעם שעל השיר הזה מגיע פרס ישראל.
אני שואל אותך מי היה זוכר את יואל משה סלומון ואת הרעיון אילולא הפזמון הזה?
עד כאן יורם טהר לב.

 תגובות נציגי המשפחות

צאצאי הדמויות האחרות המוזכרות בשיר המתוארים כמי שברחו על נפשם לא בדיוק מסכימים עם יורם טהר-לב וטענתו שיואל משה סלומון הוא לבדו היה גיבור הפרשה.  :

פרופסור יפה ברלוביץ  חוקרת ספרות העלייה הראשונה נינתו של זרח ברנט מתלוננת :

"אנשים לוקחים את הבלדה ומלמדים אותה כהיסטוריה ובבתי הספר אבל זה לא היה ולא נברא .

כל האנשים האחרים שמוזכרים בבלדה עשו דברים גדולים :

יהושע שטמפפר היה ראש המועצה הראשון והנערץ של פתח תקוה, ועם מותו התאבלו מרה המתיישבים במשך חודש ימים;

דויד מאיר גוטמן המיליונר השקיע את כל כספו ומאודו בקניית אדמות פתח תקוה ויהוד, ולעת זקנה נשאר עני וחסר כל;

  וזרח ברנט הגביר, גם הוא סייע בכספים רבים, בין היתר להסתבכויות המשפטיות שנסחפו אליהם ראשוני המתיישבים. ברנט גם בנה את בית האבן הראשון במושבה, בית בן שתי קומות, ואת הקומה הראשונה הקצה לבית הכנסת הראשון. העיתונאי הירושלמי דויד בוימגרטן שבא לכסות את חגיגת חנוכת הבית, דיווח בעיתון "המגיד" כיצד מכל הארץ באו ועלו לפתח תקוה, וכינה אירוע זה "חג לאומי" (1886). 
 ולעומתם גיבור הבלדה  יואל משה סלומון לא היה כזה גדול . הוא  לא נשאר ללון במקום.  

. הוא ברח מהביצות חזרה לירושלים ומעולם לא גר בפתח תקווה. 

 איפה היה יואל משה סלומון בשנים שפתח תקוה התאוששה אחרי הקדחת של 1880? כמו כל המתיישבים, גם הוא עזב את המקום הרע, וכמו כולם בנה את המושבה יהוד, מרחק שבעה קילומטרים מפתח תקוה, כמקלט (1883). לאחר שנה החלו המתיישבים לחזור אט אט לפתח תקוה (5-1884) ולשקם אותה מחדש, אבל יואל משה סלומון לא חזר. כבר ביהוד הטיף נגד השיבה לפתח תקוה, ואף איים מפני סכנת המוות השרויה במקום. לכן, כאשר הכל קמו וחזרו, הוא עזב לירושלים, ושם חי עד יומו האחרון. סלומון התנגד בכל תוקף לחזור לפתח תקוה,  הוא האמין בכל ליבו שהמקום מסוכן ולכן הכריז מלחמת חורמה על הרב פרומקין שהעז להמרות את פיו וחזר ראשון לפתח תקוה, וסלומון לחם בו בצורה אכזרית עד כדי הרעבת האיש ומשפחתו.  בשבילנו, שמכירים את הסיפור הקשה הזה, להקשיב למילות השיר המשבח והמהלל את האיש שכל כך פחד – ולהעמיד אותו כגיבור, זה ממש מגוחך, גם אם האפולוגטיקה בסוף השיר אומרת שזהו חלום או אגדה.

ומכאן השאלות המתבקשות: למה בחר השיר להלל דווקא את  האיש שברח הפכו  לגיבור לאומי" ? למה ? 

 בשבילנו, שמכירים את הסיפור הקשה הזה, להקשיב למילות השיר המשבח והמהלל את האיש שכל כך פחד – ולהעמיד אותו כגיבור, זה ממש מגוחך, גם אם האפולוגטיקה בסוף השיר אומרת שזהו חלום או אגדה. 

 

יהושע שטמפפר

 זהבה בן דב משוררת נינתו של יהושע שטמפפר מדווחת:

הסיפור הזה עורר כעס גדול במשפחה שלנו.היללו ופיארו את יואל משה סלומון.והוא בכלל לא נשאר לישון שם כפי שחושבים. הוא היה רק אחד מרבים. למה כולם זוכרים רק אותו ?


רזי בן עזר מוזיקאי  צאצא של מייסד פתח תקווה ,יהודה ראב שאינו מוזכר כלל בבלדה :
במשפחה שלי , משפחת בן-עזר-ראב, יש מערכת יחסים מסובכת של אהבה-שנאה עם השיר הענק הזה…
כי השיר משמיט שתי אמיתות הסטוריות חשובות
שיחד עם שטמפפר, גוטמן, ברנט וסלומון, מי שהדריך את החבורה היה אבי סבי, יהודה ראב. 
ושמי שבאמת בילה לילות לבד על הירקון, לא היה סלומון, שהיה איש הישוב הישן של ירושלים, אלא
יהודה ראב הצעיר, הפוחז, בן העשרים. 
ראב הוא גם זה שהיה השומר הראשון של המושבה, חורש התלם הראשון, וחופר הבאר הראשונה. 
רק חולשה אחת היתה לו: הוא שנא עסקנות, והיה צנוע בצורה קנאית, ולכן שמו לא "נדחף" לספרי ההיסטוריה כמו אחרים ממייסדי פתח תקווה.  

אז נשאלת השאלה : מה באמת קרה שם באותו יום לח בשנת תרל"ח ?

שיחה עם שמואל בן עמי הפסל של פסלי חמשת הרוכבים.

אלי: מר בן עמי למה החלטת צורך לפסל את הדמויות מהבלדה של יורם טהר-לב?

 שמואל בן עמי : אני עובד כל חיי על פסלים של אישים מפורסמים  יצרתי  פסלים של לאונרדו דה וינצ'  רמברנדט,  צ'רצייל  הרמב"ם , יצרתי פסל ענק של בן גוריון במעלות תרשיחה  ורבים אחרים.  ובין השאר יצרתי בובות למוזיאון השעווה הישראלי כשעוד היה קיים . 

אלי: איך נוצר פרוייקט חמשת הרוכבים ? ביוזמת עיריית פתח תקווה ?

בן עמי: דווקא לא.  המזמינים הם חברת אקליפטופ  חברה של עובדים בעץ בהנהלת יהודה זייד. הצעתי להם ליצור פסלים של מייסדי פתח תקווה שיתבססו על הבלדה של יורם טהר לב והם קפצו על  הרעיון.   

 עבדתי על  הפסלים במשך שנה ועבורי זה היה סיפוק גדול ליצור  ולהציג פסלים של  אנשים שיצרו משהו מכלום אנשים בעלי חזון ויצרו עיר ואם הראשונה בארץ . 

שמואל בן עמי  עם פסל יהודה ראב.

היו בעיות בפיסול ?

בן עמי : עם הפסל של יהודה ראב הייתה בעיה הוא נשבר בשלב מסויים והיה צורך לפסל אותו מחדש במהירות .אבל לדעתי הוא יצא עוד יותר טוב בפעם השנייה . .

 אלי:תגיד למה יהודה ראב בכלל נמצא שם ? הוא הרי לא מוזכר בבלדה כאחד מחמשת הרוכבים ? ולמה אין  בשביל הצדק ההיסטורי פסל של הרופא היווני מאזאראקי שכן מככב בבלדה  ?

בן עמי : זאת לא הייתה  ההחלטה שלי.אמרו לי איזה דמויות יש לפסל, ואמרו "תפסל גם את יהודה ראב"  ונתנו לי תמונות. אף אחד לא אמר לי שיש צורך לפסל גם את הרופא היווני.     

 

מסע המיסדים לפתח תקווה. ציור מאת נחום גוטמן.

הדוקטור הכסוף

דוקטור מזאראקי .הרופא הכסוף.צייר אבי בליטשטיין

איתם רכב מאזרקי
הדוקטור הכסוף,
לאורך הירקון הרוח
שר בקני הסוף.

 
ליד אומלבס הם חנו
בלב ביצות וסבך
ועל גבעה קטנה טיפסו
לראות את הסביבה

 

קפץ הדוקטור על סוסו
כי חס על בריאותו,
והרעים שלושתם פנו
לשוב לעיר איתו. 

 הסיפור בבלדה מבוסס על הפרשה ידועה : ככל שהתקרבה משאת נפשם של מייסדי פתח תקווה להגשמתה לאחר שקנו אדמות כן גדל בליבם הפחד מהתוצאות המסוכנות הכרוכות בתנאים האקלימיים של הסביבה הקטלנית .וליתר ביטחון פנו לרופא מזאראקי המפורסם אז בארץ על תקן של מומחה לאיכות הסביבה, על מנת לסור עימם ולחקור את המצב האקלימי של סביבת אמלבש .
האדמה שאותה קנו הראשונים גוטמן סלומון שטמפפר וברנט הייתה אדמה טובה ופוריה אבל הכל ידעו שהיא בסביבה מסוכנת וחולנית. יעקב גולדמן כתב "הכפר אמלעבעש חרב הוא מאין יושב מנסיבת האוויר אשר ישלוט שמה כי המקום מקום ביצה ואגמי רפש " .
חודשים מעטים לאחר קניית האדמות כותב אלמוני ב"הלבנון " "אדמת המקום הזה טובה ושמנה ונותנת יבול למכביר , גם למטעי כרמים תצלח,אבל אוירו רע מאוד ,כי ביצות ואגמי רפש יקיפוהו מזה ומזה ומימיו מי מרה והאדם והבהמה השותים מהם ניזוקים בגופם ,והאד העולה מן הארץ הוא מעופש מושחת ורוח קטב מרירי נושב שם, ועל כן הערביים היושבים שם הם ממותי תחלואים מחלת שדפון וירקון…" הכותב בניצל בשפע את כל הפגעים הנזכרים בתורה לשוות תמונה חיה למוות המהלך באדמות אלה

האם ידע גוטמן קונה האדמות הבכיר על כך ? ודאי שידע.

יהודי אחד שעסק בחקלאות שעימו התייעץ גוטמן בנושא סיפר : לפני שנים מספר בשבתי ביפו ,הובא לפני אדון בגיל העמידה מר דוד גוטמן שמו ששאל עצתי בנוגע לחלקת אדמה מסויימת ,אם היא ראויה להקים עליה מושבה עברית. לפי שהדבר לא היה ברור גם לי עצמי,קראתי אליט ערבי זקן אחד,יליד הסביבה אשר עבד אצלי והיה גם בעל משק בעצמו: שמע אבו עלי אמרתי ,מה בדעתך בנוגע ליישובה של אדמת מלבס ? מבלי להגיד מילה הניף האיש את ידו ,העביר אותה בצורה מאוזנת אל מול צווארו בתארו בה חצי עיגול סמל בלהות שלא הצריך כל פירוש.

 "אתה רואה אדוני "הוספתי בפנותי אל איש שיחי"זו דעתו של אבו עלי על הודות הקרקע,ואף אמנם לפי הידיעות שבידי נראה שהמקום קשה לישוב . "
המתיישבים קיבלו הזהרות גם ממקורות אחרים מנהל "מקווה ישראל" ד"ר ז. הרצברג הזהיר אותם שזוהי ארץ אוכלת יושביה וגם הברון הרוסי אוסטינוב שישב ביפו הזהיר אותם "חדלו מן הנחלה ההיא כי לא טובה השמועה אשר העם מעבירים עליה ".
סלומון וגוטמן שמעו וליתר ביטחון הזמינו מומחה כדי שיפסוק עבורם סופית בנושא . את ד"ר מזראקי .

לפי הסיפור הדוקטור מזאראקי הסתכל זמן קצר בשמיים וכשראה שאין שם ציפורים הזהיר את המייסדים שהמקום הוא מסוכן מאחר שאפילו בעלי כנף מבינים שעליהם להתרחק ממנו.

מי היה הד"ר מזאראקי ?

 

 הרופא היווני "ד"ר  מזאראקי " בציור מאת אבי בליטשטיין

אז נשאלת השאלה: האם היה או לא היה אותו מסע עם "מאזאראקי הדוקטור הכסוף"?
והתשובה אינה פשוטה כלל וכלל. ובעיקר מי באמת הוא היה שכן היו שני רופאים ירושלמיים נודעים, שניהם אחים בעלי שם משפחה זהה.

שני אחים אלה גם עבדו עבור בית החולים היהודי "משגב לדך" אלא שההבדל בגיליהם היה ניכר ומשום כך היתה השפעתם רבה בחיי הרפואה של ירושלים במשך תקופה של כשבעים שנה!

אהוד בן עזר טוען שבכל מקרה האירוע לא התרחש מעולם ומזראקי מעולם לא ביקר בישוב….

כל המקורות שמציינים את ביקורו של ד"ר מזראקי אינם מציינים את שמו הפרטי.לעומת זאת הם נותנים מגוון של איותים של שם משפחתו והוא נקרא במקורות שונים כ"מאזוריקי " "או "מאזאריקה "או "מזוריקה".

  הרופא היווני "ד"ר  מזאראקי " צילמה אליזבת פין, אשתו של ג'יימס פין, הקונסול הבריטי לארץ ישראל במחצית השנייה של המאה ה-19.

בדרך כלל מניחים שהמדובר בד"ר קרלאמו מזאראקי שנחשב ל"הרופא" של התקופה ובזכות הילת שמו נהג לגבות ארבעה פרנקים על טיפולו, סכום שהיה גבוה פי ארבעה משכרם של הרופאים האחרים של ירושלים. כאמור, הוא ואחיו הצעיר ניקופורי מזאראקי היו מהדמויות הידועות של ירושלים מאמצע המאה ה-19 ועד לסוף שנות העשרים של המאה העשרים. קרלאמו מזארקי האח הבכור נולד באחד מאיי יוון, למד רפואה באתונה והגיע לירושלים באמצע המאה ה-19.

בינואר 1860 נשא לאישה צעירה רוסיה ממוסקווה בחתונה מפוארת שזכתה לתשומת לב גדולה כל כך בירושלים עד שהיא הוזכרה בזכרונותיה של אליזבט אן פיין אישתו של השגריר הבריטי  בירושלים (מאזראקי אז היה אזרח בריטי  מאחר שאיי יון היו אז בשלטון בריטניה)  . . מאזאראקי היה כבר  אז כנראה אדם אמיד למדי. אשת השגריר מדווחת שבסעודת החתונה היו שתי קערות ענקיות שבכל אחת מהן היו ארבעה תפוזים ענקיים גדולים מכל תפוז שראתה בחייה עד  אז.

 נוסף לעבודתו בבית החולים היהודי "משגב לדך" היכן שכיהן כרופא ראשי ובו גבה רק רבע משכרו הרגיל, הוא ניהל גם את בית החולים היווני הקטן בירושלים.

נקודה מעניינת נוספת לגבי מאזאראקי היא שנטען שהוא לא למד את השפות המדוברות בארץ ולכן היה לו מתורגמן צמוד בשם חנוך , שאיתו דיבר איטלקית, ובזמן שהוא עצמו היה רוכב על סוס היה המתורגמן רץ לפניו ברגל.  הוא נפטר ב- 1892.

אחיו ניקופורי מזאראקי ( 1855-1931) האח הצעיר של קרלאמו ירש את מקום העבודה ואת המוניטין של האח הבכור. הוא, בשונה מאחיו, דיבר את השפות של העדות בירושלים והתפרסם לא רק בזכות כישוריו כרופא אלא כפי שמעיד יעקב יהושוע אביו של הסופר א. ב. יהושע, גם בזכות אשתו ובנותיו היפהפיות שמשכו את עיני כל הזכרים בעיר בני כל העדות והדתות ללא אפליה. יהושע מספר שהוא ידע לדינו ואף קצת יידיש ועברית.
.יהושע מספר שהוא ידע לדינו ואף קצת יידיש ועברית .כשהיה פונה לנשים זקנות ושאל לשלומן היו עונות לו בהנחה בלדינו"אה לוס קריסאטיאנוס" כלומר שכל כאבינו יפלו על ראש הנוצרים. מזאראקי היווני האורתודוכסי שהבין לדינו היה שומע מחייך ושותק .
הוא היה ידוע בקומתו התמירה וגילה עניין בכל הישוב בירושלים. הוא מספר שאת שכונת ימין משה אהב מזאראקי אהבה מיוחדת שכן מקום משכנה מצא חן בעיניו וראש מאוויו היה כי אווירה הטוב של ירושלים יחדור לבתים מרובי הילדים ובכל פעם שנכנס לחדר שלרופא היה דורש לפתוח דבר ראשון את החלונות.
הוא ירש את אחיו ושימש כמנהל "משגב לדך" מהיווסדו ב1889 במשך 40 שנה רצופות .
" וביתו המפואר שכן בגן אפטימוס במקום שעליו נבנו מאוחר יותר בית מלון וקפה רימון . הוא היה דמות אהודה ומכובדת בעיר כמו אחיו מלפניו . אל חוליו היה מגיע רכוב על סוסתו ב-1925 נתמנה לקונסול יוון בארץ ישראל וכעבור שלוש שנים חזר לבסוף למולדתו לאחר שהות של עשרות רבות של שנים בירושלים . . ושם נפטר בדצמבר 1931 .
אז איזה מהאחים היה האח  שמככב בבלדה?

לכאורה התשובה ברורה האח הבכור קרלמו מזאראקי , שמבחינת הגיל התאים הרבה יותר להיות האיש הנוכח ב-1878.

אבל ישנה בעיה קטנה. מזאראקי הנ"ל כאמור לא דיבר בשפות הארץ ולקח עימו לכל מקום את מתורגמנו חנוך שהוא שהיה מעביר את קביעותיו. אם כך תמוה הדבר שהגירסאות על ראשית פתח תקווה אינן מזכירות כלל את נוכחות המתורגמן של מאזאראקי חנוך, שהיה רק מוסיף נופח דרמטי לסיפור. עלינו לזכור גם כי בסיפור מאזראקי מדבר בעצמו עם המתיישבים. דבר שהיה בלתי אפשרי עבורו שכן לא דיבר בשפתם.

בהתחשב בעובדה בעלת משקל זו הרי קרוב לודאי שהרופא שהגיע לפתח-תקוה יכול היה להיות רק האח הצעיר. ניקופורי.

פסיקתו של הד"ר מזאראקי

 ככל שהתקרבה משאת נפשם של מייסדי פתח תקווה להגשמתה לאחר שקנו אדמות כן גדל בליבם הפחד מהתוצאות המסוכנות הכרוכות בתנאים האקלימיים של הסביבה הקטלנית .וליתר ביטחון פנו למאזאראקי המפורסם אז בארץ על תקן של מומחה לאיכות הסביבה ,על מנת לסור עימם ולחקור את המצב האקלימי של סביבת אמלבש .

כשהיגיעו המייסדים עם הרופא למקום וסיירו בו בין בקתות החומר של התושבים הערבים הבחינו במספר רב של נכים עיוורים ופסחים שהסתובבו בו כרוחות רפאים , ערבים בעלי גופות שלדים צהובי פנים כקלף ישן מגששים דרכם בעצם היום אחד מובל בידי רעהו ולשניהם רק עין אחת או עין וחצי זוות בלי הרף עד זוועה.
מזאראקי האח הבכור או הצעיר בדק את המקום הוא טיפס ועלה על אחת הגבעות והשקיף ממנה על הסביבה כולה .הוא קרב את כף ידו אל אוזנו ,למרבה תמהונם של מלויו וצוטט לקולות בלתי ברורים . אחר האיל בכף ידו על עיניו ובחן את השמיים ,כשעיניו צופות ותרות בלי הרף על פני רקיע השמיים פעם למזרח פעםלצפון …. לא רחוק ממנו עמדו שלושת המייסדים בנשימה עצורה כשהם משתהים על המחזה המסתורי של צפייתו בשמיים ומחכים לפסיקתו. ופסק שומר נפשו ירחק מהמקום הזה.
כעבור חצי שעה בערך של צפייה מרוכזת בשמיים ירד הרופא ממקום עמדתו המוזרה ופנה למייסדים כשקמט עמוק של דאגה חרוש במצחו .
ואלו הם תוכן דבריו של מאזארקי למתישבים כפי שנמסרו בידי א.מ.חריזמן בספרו " גבורת ראשונים":

(הנאום כאן הוא מן הסתם רחוק מלהיות נאמן למציאות שכן קשה להעלות על הדעת שיואל משה סלומון כשסיפר את הסיפור לבנו יכול היה לזכור אותו בדייקנות ומן הסתם הבנים עוד שינו אותו כיד הדמיון הטובה ) .
"הבאתם אותי הנה לחוות את דעתי על בריאות הסביבה אם טובה היא למגורי אדם או לא .,דעו לכם רבותי , כי חכמת המדיצינה חכמה מסובכת היא וכי חקירת האקלים של איזו סביבה שהיא ,הינה אחת הבעיות הקשות והמסובכות ביותר במדע ההיגייני המצריכה בדיקה יסודית ותצפיות ממושכות בכל עונות השנה .
. ואולם סימן כללי אחד ישנו ,שעל פיו אפשר לפסוק בהחלט,אם מקום פלוני כדאי וראוי למושב אדם , או שכל שומר נפשו ירחק ממנו. והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיני תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש שם ציפורים עפות ,ואולם על פני כל המרחב הכחול,המואר והשקט הזה לא ראיתי אף עוף פורח אחד ..הנה צפיתי אל עבר הביצה, האדמה עשירה זרע בה לרוב מים בשפע ועוף אין על מה זה ולמה ? .והרי נמצאים אנו בארץ שמש האדמה עשירה , ,והרי גם המון גרעיני תבואה פזורים כאן על פני השדות,והרי גם תולעים וכל שאר מיני רמשים-מאכל כה טעים לעוף השמיים …אין זאת איפה,כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה,עד כי גם העוף ,הנשמע לאינסטינקט הער בו תמיד ,נזהר לנפשו מלקרב הנה. סימן שחשו באיזו סכנה .מקום אוכל את יושביו הוא המקום הזה ומות יש באדמה הזאת".
"ביקשתם מימני עצה בדבר טבעו של המקום.ובכן זו עצתי הסתלקו מן העסקה. אין כאן ציפורים.אין כאן חיים. המקום הזה אינו יפה למגורי אדם".

האם צדק מאזאראקי ?

אברהם סלומון כתב שנים מאוחר יותר בזלזול בתיאורו את הפרשה בספר"פתח תקווה: "דברי הרופא בטלים ומבוטלים ואין להם שחר .הביצה כידוע מלאה עופות וזוחלים וכל מיני בעלי חיים לאין מספר .נמצאנו למדים עד היכן חכמתם של הרופאים מגעת מארץ המזרח בימים ההם.
אלא שמזאראקי לא כל כך טעה…

החוקרים היום טוענים שמסקנתו של מזאראקי האח הבכור או הצעיר כי האדמות מקוללות הייתה נכונה אם כי התבססה על הנחה לא נכונה. על פי רוח האגדה הוא הסיק שהמקום שורץ מחלות מאחר שלא ראה ציפורים בשמיים ומן הסתם גם התרשם ממראם החולני של הערבים במקום שהבין שהם חולים באופן קבוע. לאמיתו של דבר הוא צדק (!) כפי שגילו על בשרם המתיישבים במקום. אך אם הסיק זאת בגלל המחסור בבעלי-כנף הרי ששגה. אכן האזור היה נגוע במלריה. אך כפי שהתברר מאוחר יותר סוגי המלריה התוקפים בני אדם אינם פוגעים בציפורים, בעוד שמלריה שפוגעת ציפורים אינה מזיקה לבני אדם. ככל הנראה היעדר הציפורים באיזור היה מקרי בלבד.

מלחמת הגירסאות

 ציור העטיפה מאת נחום גוטמן לספר היובל השנוי במחלוקת של פתח תקווה משנת 1929.

עם מזאראקי היו עוד כמה אנשים ונראה שכלאחד מהם הפיץ גרסה שונה על אירועי היום .
על פי גרסת בנו של יואל משה סלומון, טוביה, (הנמצאת ב"זכרונות ארץ ישראל" של יערי ומשם עברה לבלדה ) הם קפאו על עומדם בשומעם את חריצת הדין הקשה של הרופא על טיב המקום. אמנם גוטמן החליט בנפשו שלא להישמע ליווני ולחקירתו ולהביא את עניין קנית האדמה לידי גמר, אולם בהציצו בפניהם של יתר חבריו שעמדו מורדי ראש ומבטיהם נעוצים בקרקע כמצפים למענה מפיו, לא מלאו לבו להביע את החלטתו הנועזת בקול ויוסף לעמוד אף הוא דומם ומחריש ושלושתם כמו יראים להביט איש בפני רעהו. מחזה אילם זה נמשך רגעים מספר עד שפתאום הפליט יואל משה סלומון חרש: "ובכל זאת"!. "ננסה!" צרף גם שטמפפר את קולו. המילים הללו אך נפלטו מפיהם וגוטמן נרגש עד עומק נפשו ממה ששמע, התנפל על צווארי שני חבריו ופרץ בבכי מחמת התרגשותו העזה. אז כבר לא יכלו להתאפק שני חבריו ודמעותיהם התערבו בשלו (האחרים לא הסתלקו כפי שמספר זאת טהר לב בבלדה, דבר שגורם לעוינות רבה מצאצאי האישים הנ"ל שמוצגים כמוגי לב בניגוד לסלומון).

 על פי גרסה זאת התקרב אליהם הרופא וראה שהם מדברים זה עם זה בהתרגשות ושיער שזוהי תוצאת חקירתו את המקום, וחשב שהם בוכים על ממונם שאבד. ואז החל לנחמם כי עדיף לאדם להפסיד את כספו ובלבד שלא יסכן את חייו היקרים מכל הון. אולם הרופא נדהם לשמוע מהשלושה שגם לאחר שמיעת מימצאי חקירתו הם נשארו בדעתם להתנחל במקום המסוכן, וכי דמעותיהם אינן דמעות הבאות מתוך מורך-לב וחרטה.
הסיפור כפי שאנו מכירים אותו כיום הופיע לראשונה בספר היובל של פתח תקווה משנת תרפ"ט ונכתב בידי טוביה סלומון . ומאיפה הוא קיבל אותו ?

בספרו לילדים של אברהם סלומון "פתח תקווה" שיצא לאור ב1939 נמסר בהערה בעמוד 38 שאת הסיפור הזה שמע מרדכי סלומון  אחיו של טוביה  בעל פה מפי אביו יואל משה סלומון.

זוהי הגירסה המשתקפת בבלדה של טהר לב.

אבל יש גם גירסאות אחרות למה שקרה שם .

 גרסת דוד מאיר גוטמן

פתח תקווה גוטמן

השלט על פסלו של דוד מאיר גוטמן.אחד מפסלי "חמשת הרוכבים".

על פי גרסה אחרת לא היה זה סלומון אלא גוטמן הדמות הדומיננטית בעסקה והוא גם זה שהחליט להמשיך בה ויהי מה .
יגאל בן נתן מתאר את הגרסה הזאת בספרו "הפרש מן המדבר "

"הארבעה קפאו תחתם ביאוש ,כל עולמם חרב עליהם בבת אחת.
"כיצד יתכן?" לפת יואל משה את ראשון " לאחר כל טרחותינו,תקוותינו והמאמצים הרבים שהשקענו "
"כבר שמעתי עצות רופאים לרוב"נוצצו עניו הפקחיות של זרח ברנט "הרופא אמנם אמר את שלו,ומובן שאין להטיל ספק בידיעתו המקצועית,עם זאת אנו דנים כאן באדמת ארץ ישראל,האדמה השוממה מחכה לגאולה.עלינו לקוות לעזרת השם"

..הם השתתקו במבוכה איש לא העז להביע את דעתו בקול רם.לפתע נשא דויד מאיר גוטמן את ראשו :
"נקנה את הקרקע " הכריז בתוקף ונשף עמוקות מן הסיגר"אולי טועה הרופא ואולי הצדק עימו,אך לעולם לא נסלח לעצמנו אם נדע שהחמצנו הזדמנות לגאול את אדמת הארץ".
"דוד מאיר צודק " קראו שלושתם בבת אחת.
אבן כבדה נגולה מעל ליבם.בבת אחת חשו עצמם חופשיים ובטוחים במזלם הטוב.

…דמעות גיל עמדו בעיני ארבעתם .הם פסעו לקראת דוקטור מזוריקה שלובי זרוע .הרופא היווני התבונן בהם בתימהון.הוא היה סבור שהם אבלים על דמי הקדימה ששילשלו ביד הסוחר ועתה הלכו לאיבוד .
"אל לכם להצטער " ניסה לנחמם " חסכתם לעצמכם צרות רבות.ממון הוא רק ממון.
"מה אתה שח "ניענע דוד מאיר גוטמן ידיו והטיל בלי משים אפר על הרופא " על אף עצתך החלטנו לקנות את הקרקע . הישוב יהיה פתח תקוה לעם כולו".
"אמן ואמן" הריע יואל משה סלומון בהתלהבות "הנה נמצא השם למושבתנו.פתח תקווה".
"יצאתם מדעתכם" נענע הדוקטור מזוריקה ראשו בעצב "אני את שלי עשיתי. יותר לא אוסיף מילה".
הוא ביקש לשוב לירושלים מיד .אולם הארבעה עיכבוהו ,קשה הייתה עליהם הפרידה מאדמתם.הם שוטטו בחורשות,השתטחו על הדשא הירוק ,וליטפו בידיהם רגבי אדמה .
"כמו ילדים קטנים" משך הדוקטור מזוריקה בכתפו והתרחק מהם"
( יגאל בן נתן "הפרש מן המדבר ע' 39-40)
לפי הגרסה הזאת היה זה גוטמן ולא סלומון שיזם את ההחלטה להמשיך בהתיישבות ויהי מה כנגד עצת הרופא.

אם היה טהר לב נתקל בגירסה הזאת קודם אולי היה מפרסם בלדה בשם "הבלדה על דוד גוטמן
? או על זרח ברנט ? – יתכן.

 פסלו של דוד מאיר גוטמן בכיכר המייסדים בפתח תקווה.פיסל שמואל בן עמי.

 

  מאיר דוד גוטמן.ציור מאת בליטשטיין

גוטמן עצמו פירסם מאמר אחד ויחיד על הפרשה בעיתון "הצפירה" ב-1882 בשם "הקולוניה הראשונה בארץ הקודש" ( נדפס שוב אצל ש.יבנאלי תקופת חיבת ציון א' ירושלים תשכ"ב ע' 184-187), אך הוא אינו מזכיר את פרשת הרופא ולמעשה אינו מזכיר את עצמו כלל.

גרסת יהושע שטמפפר

 

 

יהושע שטמפפר.ציור מאת אבי בליטשטיין.

הגרסה השלישית של יהושע שטמפפר השתמרה הן במכתבים שפירסם בעיתון הלונדוני "גו'ואיש כרוניקל" והן במכתב ששלח אל הרב זאב יעבץ ופורסמה ב"מגנזי ירושלים של פנחס גרייבסקי חוברת קי"ז 117 ושם דיווח על הנעשה בארץ ישראל.ובמכתב מ-ראש חודש אב תרל"ח הוא מספר על רכישת אדמת מהסוחר קסאר בידי דוד גוטמן זרח ברנט יואל משה מירושלים והוא עצמו . לפי עדות יהושע שטמפפר, קניית הקרקע נעשתה ביפו בערב ראש-חודש מנחם-אב תרל"ח. יום א' באב חל ביום רביעי, 31 ביולי 1878. כלומר הקנייה נעשתה יום לפני כן, ביום שלישי, שנאמר בו "פעמיים כי טוב," והוא יום כ"ט בתמוז תרל"ח, 30 ביולי 1878.
"אך נתגלגל הדבר ונודע מטרתנו ביפו וכבוד הרי"מ סלמן נתן לנו יד ובחברתו ועוד חברים נאמנים קנינו מהסוחר קסאר ביפו 3284 דונם על מי הירקון במחיר 1075 נאפוליונים  " ונקראה שם הנחלה "פתח תקווה" עד היום הזה" הוא כותב.

לפי עדות שטמפפר, הוא הגיע ליפו רק ביום שלישי, י"ב באלול תרל"ח, 10 בספטמבר 1878, כדי להשגיח על העבודות הראשונות של חפירת הבאר ובניית הבתים בנחלה החדשה, פתח-תקווה.
הוא לא הזכיר בשום מקום  את פרשת הרופא היווני.

כדאי לציין גם שעל פי גרסה אחת היה זה שטמפפר שנתן למושבה את השם "פתח תקווה " , על פי האמור בספר הושע פרק ב' – "ונתתי לה את כרמיה משם, ואת עמק עכור לפתח תקוה".
אבל האמת היא ששם היה המצאתו של יואל משה סלומון שכבר נתן בעבר את השם הזה לישוב אחר שניסה להקים ללא הצלחה ביריחו דווקא .

לעומת זאת :

ברשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. נכתב

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים.".

כלומר לפי משפחת שטמפפר אכן היה מפגש עם הרופא יווני שהיה בערך כמו בסיפור גם אם הפרטים היו קצת שונים ואבי המשפחה לא העלה זאת על הכתב.

 

יהושע שטמפפר רוכב. פסל בכיכר המייסדים  בפתח תקווה .פיסל שמואל בן עמי .

גרסת זרח ברנט

  

 

זרח ברנט  בניגוד לכל שאר המייסדים פירסם ספר זכרונות שלם

הוא מספר שם כיצד התחבר עם גוטמן שטמפפר וסלומון לאחר שאלו גמרו בדעתם שלא יסוגו אחורה משום מכשול בעול וכיצד בקיץ תרל"ח החלו לנסוע למקומות שונים כדי לבחון אם הם ראויים ליסד עליהם מושבה חקלאית .

הוא מספר כיצד יצאו באחד מימי תמוז לסביבות  יפו כדי לבקר את שטחי האדמה שהוצעו להם בידי סרסורים ספרדים וכיצד חקרו אדמות שונות במקומות שונים ולבסוף בחרו באדמת הכפר הערבי מלבס וקנו אותה מהיוני קסר. הוא מספר שכאשר חזרו לירושלים לאחר זמן ארוך בהרבה מהמתוכנן כל ידידיהם ובני משפחתם שמחו עליהם כי חשבו שהם בין המתים ואולי נרצחו בדרך בידי שודדים בדואים . הוא מספר שבט"ו שבאב בפעם השנייה שיצאו אל אדמתם בדגי לקבוע את המקום המתאים בדיוק לבניין בתים בחרו בגבעה. וכשהיגיעו אליה התנפל על האדמה ואז "נישקתי את האדמה ,הרויתיה בדמעות שמחה וגיל וכמוני עשו גם יתר חברי וכולנו ברכנו מקרב לב ברכת שהחינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה .הרגשתי אז כאילו נולדתי מחדש .ובמקום הזה היו הורתי ולידתי ". ( ע' 11)

 אבל גם הוא אינו מזכיר את פרשת הרופא היווני.

 

זרח ברנט רוכב.פסל מאת שמואל בן עמי.

 גירסת יעקב גולדמן הגירסה המקורית של הסיפור?

אז האם הסיפור שמופיע בבלדה הוא רק גירסה "משופצת " של סיפור אחר לגמרי ?

שמו של מזאראקי כרופא המזהיר את תושבי פתח תקווה מופיע לראשונה בכתבה של יעקב גאלדמאן, "שאר ישוב: השקפה כללית על מצב אחינו בני ישראל בארץ הקודש ,ועל קורות ישוב הארץ בעבר ובהווה " בשנתון "האסיף", כרך ראשון בעריכת נ' סוקולוב ווארשא 1884. בעמ' 137

 יעקב גולדמן

יעקב גולדמן  עיתונאי סופר  ורב. הראשון שכתב על פרשת ד"ר מאזארקי בפתח תקווה

 יעקב גולדמן ( 1856-1931) בנו של שד"ר אשר גולדמן שנרצח בעת שליחותו בסלוניקי בידי שודדים ואחיו של היסטוריון ירושלים פנחס גרייבסקי והיה גיסו של המנהיג הירושלמי המפורסם זאב וולפנזון שהיה גם הוא מהמשקיעים בישוב פתח תקווה ויהוד.

גולדמן היה עיתונאי ידוע משכיל ירושלמי ועסקן ציבורי ש כתב רבות בעיתונות של התקופה על ההיסטוריה של ירושלים וההתישבות בארץ ישראל .הוא החל לפרסם בעיתונות בשנת תרל"ז בעיתונו של יואל משה סלומון "יהודה וירושלים " ושימש ככתב לגבי הנעשה בארץ ישראל לעיתונים עבריים בחו"ל כמו ה"הצפירה". בעריכת נחוo  סוקולוב ועבור הקובץ האסיף " שבעריכת נחום סוקולוב פרסם סדרת מאמרים בשם"שאר הישוב" שבהם סקר את תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל .

 במאמרו  של גולדמאן נכתבו הדברים הללו:
"ובשנת תר"ם נאחזון החברים החדשים בנחלתם ובהגיע עת החריש ,עזבו בתיהם אשר בירושלים ויצאו השדה לחרוש ולזרוע ובתים לא בנו להם עדנה ,וישכנו בערוץ נחלים ובנקיקיט הסלעים ובמערות אשר כוננו על ידי הטבע בהרים ובגבעות ,וברדת הגשם והשלג עליהם ,לא שתו לב ,מאהבתם את האדמה ובצפייתם לטוב .ואחרי עבור ימי החורף אמרו בני האגודה לבנות בתים למושב ויביאו את הרופא היותר גדול בציון – 'אזראייקע' היוני שמו – אל הנחלה, למען יורם המקום אשר שמה יטהר האוויר ..,ויושביו לא ידעו רע ומשכלת ,ויצו הרופא עליהם כי יבנו בתיהם על הגבעה ,הרחק מימי הירקון . הירא דבר הרופא מבני החברה בנה ביתו על הגבעה ,ואשר לא שת ליבו לדבריו בנה ביתו ע שפת הירקון . למען יקל לו לצוד דגים חדשים לבקרים סמוך למושבו .ותחלק החברה לשתים ,ותהי מריבה בין יושבי ההר ובין יושבי הנחל ..ו\בבוא ימי האסיף והנעה בלהה ,זרעו הרבה והביאו מעט כי חלתה בם מארת ה' גם חליים רבים ונאמנים דבקו בהם בימים ההם,עת יגבר החום ואחרים כרו למו שם קבר .ויהי פחד אלוהים על הנשארים ,ויעזבו נחלתם וישובו ירושלמה ,רעבים וצואים ,עניים ודלים ,מוכים במחלת הקדחת ומיללים בשבר רוח . זאת הייתה מנת יושבי הנחל בשנה ההיא.

לפי זה הרופא היווני בא למקום לא בשנת 1878 אלא בשנת 1880 והאנשים שעימם היו לו שיח ושיג לא היו המייסדים.אלא קבוצה מאוחרת יותר של מתיישבים שקיבלו את השם"הירקונאים ".

ודבריו התאמתו לפי דברי דוד גוטמן במאמר "הקולוניה הראשונה בארץ ישראל" שפורסם בעיתון "הצפירה "ב-1882
"קצת השותפים בנו להם בים על יד מי הירקון "ולא שמעו לקולנו אף כעי הזהרנום השכם והערב לבל ישימו להם שם מכון לשבתם,כי האדים העולים מן הנחל הם באושים ומזיקים עד מאוד ..אך הם לא חפצו לקחת מאיתנו עצה ותושיה ..הם מאהבת הניצוח ומתוך נטייתם לקפוץ בראש ולקנטור ולאיבה וגם מפאת עונים הגדול אשר המריצם לעשות כל מעשיהם בחיפזון מבלי מתינות וסבלנות ומבלי ישוב הדעת ועל כן מרה בהייתה אחריתם,רעב וניוון שנים .וכל מחלה וכל תקלה אשר הם עצמם אשמים בה ,היו בעוכרי אחינו האומללים.
נראה שההזהרות על הסכנה במקום ועברו דרך ד"ר מאזאראקי אם כי גוטמן אינו נוקב כאן  בשמו.
לפי זה מה שקרה היה כך:

 מזארקי הוזמן בידי ראשי המושבה   ובהם סלומון וגוטמן בשנת 1880 על מנת להזהיר את ראשי הקבוצה השנייה "הירקונים " שלא להתישב  קרוב מידי לירקון מאחר שהאיזור מסוכן. מזראקי התריע בפני הירקונים על כך שציפורים אינן מקוננות במים מה שמראה שמימיו הם מסוכנים . אבל צרה צרורה בדיוק אז הייתה נדידה של ציפורים הירקוניים ראו ציפורים במקום ולא שעו להזהרתו לאסונם . רבים מהם מתו בקדחת וההתישבות בפתח תקווה הופסקה לשנים . וצדקתו של מאזארקי הוכחה הוכחה חותכת .
אבל האם זה שהוא הזהיר את התושבים ב-1880 סותר את הסיפור על ביקורו של מזאראקי במקום גם ב1878?
בכלל לא. מזאראקי יכול היה בהחלט לבקר במקום יותר מפעם אחת בזמנים שונים וגם סביר שעשה זאת . המתישבים מן הסתם הזמינו את הרופא שוב ושוב ושוב לצרכים שונים .

גירסת יהודה ראב

 

יהודה ראב.

  

השלט על הפסל של יהודה ראב

גם יהודה ראב מתישב בולט נוסף וקרובו של שטמפפר לא מזכיר את הפרשה בספר זכרונותיו" התלם הראשון " ודעת נכדו אהוד בן עזר כתוצאה היא שהסיפור הוא מומצא. בן עזר מזכיר בעקבות החוקר רמי יזרעאל שביומנו של סלומון לא מוזכרת פרשת מזוריקה אף ברמז וביומן אין גם שום ידיעה שיואל משה סלומון נותר כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על מנת לאמת את השמועות על נפוצותה של מחלת הקדחת כמסופר בספר היובל.

יהודה ראב רוכב . פיסל שמואל בן עמי.

 על פי ספרו של יהודה ראב "התלם הראשון "המשלחת הראשונה לבדיקת הקרקע, זו של סלים קאסאר, קרוב לירקון, היתה כנראה בראשית יולי 1878, תמוז תרל"ח, השתתפו בה רק דוד מאיר גוטמן, יואל-משה סלומון וזכרי אפנדי, סוכנו של טאיאן. לבסוף קנו ראשונה את הקרקע של סלים קאסאר. הכוללת את "כיכר המייסדים" והשדה של התלם הראשון.

יהודה ראב.

גרסת אהוד בן עזר

הסופר אהוד בן עזר נכדו של יהודה ראב רואה את עצמו כמומחה הגדול ביותר לתולדותיה של פתח תקווה הוא כתב ספרים בנושא כמו "הפרשים על הירקון "ג"דה " וספרי הילדים כמו "אוצר הבאר הראשונה" ו"הפרשים מן המדבר" " .

הוא מאשים שהסיפור נוצר על-ידי צאצאיו של  יואל משה סלומון על מנת להאדיר את שמו של סלומון ולהצניע את חלקו המכריע של גוטמן שהוא הוא ולא סלומון היה מנהיג פרוייקט פתח תקווה, ובלעדי חזונו והונו, וניתן לומר תמימותו, לא הייתה מוקמת המושבה העברית הראשונה. לטענתו חלקו של יואל משה סלומון "הצבר" הירושלמי הועלה מעל ומעבר לכל פרופורציה למרות שרוב הישוב של פתח תקווה היה מעשה יצירתם של עולים מהונגריה.

 

אלי: מר בן עזר האם אתה חושב שהבלדה של יורם טהר לב היא שיקרית ?
אהוד בן עזר ודאי . הכל צ'יזבאט היסטורי אמנם יפה, שאחרת לא היו יודעים כלום על תולדות פתח-תקווה "ר"ר מאזאראקי לא היה במשלחת ההזוייה שרקם יורם טהר-לב מעדויות שונות, שאותן צירף יחד בחוסר אחריות היסטורי, ובעצמו הוסיף "אולי זו אגדה".

החוקר רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרויה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.
ביומן של סלומון אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו.
יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].
מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?
שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:
"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

 הבעייה היא שהבורות כל-כך שלטת עד שמערכת החינוך בבתי הספר, כלומר כותבי ספרי הלימוד וכמובן גם המורות, קיבלו את הבלדה כמקור המוסמך היחיד ללמוד ממנו על תולדות פתח-תקווה, ואפילו הממונים על הצבת הפסלים המכוערים בכיכר המייסדים אינם יודעים כנראה על תולדות ראשיתה של המושבה יותר מהכתוב בבלדה הבידיונית הזו.

 זה כאילו היו לומדים את תולדות מלחמת השחרור רק לפי "מגש הכסף" של אלתרמן ומבלי להתייחס להיסטוריה של אותה תקופה. אבל אולי בעוד שנים גם תולדות מלחמת השחרור תישכחנה, ויישארו רק השירים, ובייחוד המולחנים. וה"אליהו הכהנים" של העתיד ישתמשו בהם כבנקודת מוצא לספֵּר את קורותינו במשולב בתולדות הזמר העברי.

אלי:על מה נאבקת כל כך עם עיריית פתח תקווה ?
בן עזר : המאבק
בעירייה היה על הכיתוב לפסל המחרשה מברזל שאמור היה להיות מוצב בפינה
המזרחית-צפונית של כיכר המייסדים ולסמל את התלם הראשון שנחרש בו' חנוכה תרל"ט על ידי סבי יהודה ראב והם בעירייה ניסו כל הזמן להוציא ממנו את הבכורה והציעו כיתובים נלעגים
עד שלבסוף הסכימו לכיתוב שרובו כבר היה לפי הצעתי
אך להפתעתי הרבה אין שום פסל ושום כיתוב כזה בכיכר
ולעומת זאת לא סיפרו לי על "פסל הרוכב" הנוסף של יהודה ראב בין חמשת הרוכבים מהאגדה
ולא שלחו לי לביקורת את הכיתוב של ה"פסל"
ולפי הערכתי הם נלכדו במיספר ה"חמשת" של אגדת טהרלב בבלדה
כאשר החמישי היה כביכול הרופא היווני מזוריקי
ומאחר שאי אפשר לתת את פסלו ( מאחר שלא הייתה אז שום תמונה ידועה של אחד מהאחים מזוריקי א.א. )
הוסיפו לארבעת המייסדים את יהודה ראב שזה נכון אך לא בהקשר ההזוי של "חמשת הרוכבים" שקשה לדעת אם לצחוק או לבכות עליו
וגם אי אפשר להזכיר את יהודה מבלי אביו אליעזר שהיה בן-גילם של המייסדים האחרים
אלי:אתה היית בטקס שיחזור מסע חמשת הרוכבים  ?
בן עזר: ודאי שלא הייתי שם.מה פתאום שאני אלך לטקס שקרי כזה המתבסס על מיתוס ?  
אני האדם היחיד כעת שיודע לאשורן את תולדות ראשיתה של פתח תקווה וגם כתבתי על כך בכמה וכמה מספריי
אבל ידיעותיי אלה אינן מעניינות איש בפתח תקווה
לא טרחו להזמין אותי לומר אפילו מילה אחת על תולדות המושבה בשנת המאה ושלושים שלה במשך כל שנת היובל הזו, למרות שאני יודע יותר מכל אדם אחר את תולדות ראשיתה של פתח תקווה וגם כתבתי על כך רבות בספריי וכת כתבתי על כך חוברת שלמה.
אבל כמו שכתוב בור כרה ויחפרהו וזה מה שקורה להם עכשיו אחרי שלשו את מה שנראה להם תולדות ראשית המושבהכמו בפלסטלינה.  
בעקבות הבלדה של יורם טהרלב שזה החומר ההיסטורי היחיד שהם יודעים על ראשית המושבה
תבין מה שפתח תקווה עשתה מהבלדה של יורם טהרלב זוהי בדיחה אחת גדולה, שהפכה לנושא המרכזי של ההתייחסות ליובל המאה ושלושים, ויש להתבייש על כך ולא להתפאר. הזמינו אותי לכלי תקשורת אחדים ובהם ללונדון וקירשנבאום, לדבר על אמינות הבלדה, וסירבתי באומרי שאם סוף-סוף מדברים על פתח תקווה ביום חגה, אני לא רוצה לקלקל להם את החג ולומר שהוא בנוי על זיוף, כי אז היו חושבים שגם שנת ה-130 היא זיוף, או לפחות בלבול היסטורי.
אמנם נכון בזכות הבלדה המוצלחת והלא-אמינה נתקבעו שמותיהם של ארבעה מייסדים בפסלים בכיכר המייסדים. אבל משפחות המייסדים הן רבות ולכולן זכויות ומקום להיזכר כמייסדי אם המושבות. לכן נראה לי שראוי היה להציב במקום מרכזי, בכיכר המייסדים או בגן של המוזיאון העירוני שהיה פעם "יד לבנים", או באחת הכניסות למושבה – אנדרטת אבן גדולה מאוד, כזו הניצבת בשדרות רוטשילד על רחוב נחלת בנימין ובה חקוקים כל שמות מייסדי תל אביב – וכך לעשות צדק היסטורי גם בפתח תקווה לכל המייסדים של פתח תקווה, הם ונשותיהן, שצאצאיהם ודאי רותחים מזעם.
אלי:אז מה קרה באמת ?
בן עזר :
לדעתי ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, ובראשם סלומון וגוטמן שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", ", המבקשים להתיישב על גדות הירקון לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."
והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה. בניגוד לכל מה שאנו שומעים בבלדה. הם סבלו ממגפות ונאלצו כולם לעזוב את המקום .

אלי: או  קי חוסר אמינות אבל למה זה מפריע לך כל כך הרי הכל מדובר רק בפזמון שמראש אינו מתיימר כלל להיות אמין ?
בן עזר : הבעיה שלי היא עם השאלה האם יקבלו הדורות הבאים את רוב המידע שלהם על סיפור יסוד פתח תקווה מהבלדה הזאת של יורם טהרלב ? הבעייה איננה בבלדה היפה, השירית, הספרותית, הלגיטימית מכל קנה-מידה שהוא, שיורם כתב.

ומאחר שמעולם לא היתה ולא נבראה משלחת "חמישה רוכבים" מיפו לפתח תקווה בקיץ תרל"ח, 1878, לכן יהודה ראב, המונצח כיום גם הוא בשמו בפסל הרוכב על סוסו בכיכר המייסדים (מה שראוי לו בהחלט על פי חלקו בייסוד המושבה!) – מעולם לא היה אחד מ"חמשת הרוכבים" ההזויים האלה שבבלדה של יורם טהרלב. איש מפרנסי פתח-תקווה גם לא התייעץ איתנו בקשר ל"פסל הרוכב" של יהודה ראב, סבֵנוּ, ובקשר לכיתוב הלא-מדוייק הצמוד לו – וכל הדבר נודע לי נכדו לראשונה רק יום קודם לכן!

בן עזר גם טוען שבניגוד לטענות צאצאיו של סלומון, הוא מעולם לא שלח את ידו בעבודה פיזית במקום, כפי שכתב סבו יהודה ראב בהערה. בן עזר מאשים שחלקו של סבו ביסוד פתח תקווה קופח בידי ההיסטוריונים שהשתמשו בגרסת טוביה סלומון ומזכיר שספר היובל של פתח תקווה שבו הושם דגש מוגזם על דמותו של יואל משה סלומון הוא תוצאה של מעורבותם האינטנסיבית של בניו של יואל משה, מרדכי וטוביה, בכתיבת הספר, ונחישותם להנציח את זכר אביהם ומפעלו. על רקע זה כאמור התעוררה מחלוקת קשה הנמשכת במשך שנים כתוצאה מזעמם של צאצאי האנשים שחשו שפועלם של אבותיהם קופח והומעט במזיד. כה גדולה הייתה סערת הרוחות והפולמוס הרותח שכמוהו ככל הנראה לא היה לגבי שום ספר יובל אחר בתולדות ארץ ישראל שהביאה לבסוף את חברי המועצה המקומית למנות ועדת בוררים בהשתתפות הסופר משה סמילנסקי ששמעה את כל הטענות של כל הצדדים,
לאחר דיונים נזעמים מלווים בצעקות של אלו שחשו עצמם מקופחים פסקה הועדה שבגלל ההוצאות המרובות הכרוכות בהוצאת הספר יש להפיצו ויהי מה, אולם יש להדפיס חלק שני שבו יתוארו עניינים שלא נזכרו בחלק הראשון. אולם רבים ערערו על החלטה זאת והפצתו של הספר עוכבה במשך שנים אחדות ולמעשה כמעט נגנז. אך לבסוף החל להסתנן ופורסם ואנשים השתמשו בו כמקור מידע ראשי לידיעות על תולדות פתח תקווה, ולבסוף קטע ממנו נכנס לזכרונות ארץ ישראל של יערי והגיע לידי יורם טהר לב שהפך אותו בסיס לבלדה שלו, ובכך מימש את כל חששותיהם ופחדיהם של מתנגדי ספר היובל משנת 1929.

סיכום גרסת יהודה ראב ואהוד בן עזר

יהודה ראב

 למרות שיהודה ראב אינו מזכיר כלל את פרשת מאזאראקי בספר זכרונותיו הדבר אינו אומר ולא כלום לגבי אמיתות הסיפור ( או שלא )  וגם הפרטים שהוא מביא אינם מכחישים את הסיפור על הרופא ויואל משה סלומון.

שהרי בהחלט ייתכן שראב אף לא היה מודע לכל הפרשה שהרי היה צעיר המתישבים ומן הסתם המנהיגים לא טרחו לידע אותו בכל עניין או לגבי איזה שהוא עניין הנוגע לפעילויותיהם השונות. וייתכן שהסיבה שראב אינו מזכיר את הפרשה בזכרונותיו ( ( וכתוצאה כל הסיפור אינו מוזכר גם בביוגרפיה של ראב שכתב  נכדו אהוד בן עזר לנוער "פרשים על הירקון"  ) היא משום שפשוט לא היה שם ביום שבו פגשו גוטמן סלומון ושטמפפר את מאזארקי.

לאמיתו של דבר כל מה שמביא כאן בן עזר הוא בגדר לא רלבנטי לפרשה המתוארת בבלדה. מן הסתם היו כמה משלחות של רכישה ורק אחת מהן נגעה לד"ר מזאראקי.

גרסת משפחת סלומון

 סלומון יואל הספר

 יואל משה סלומון

והוא נשאר על הגבעה,

ובין חצות לאור
פתאום צמחו לסלומון
כנפיים של ציפור.
לאן הוא עף, לאן פרח
אין איש אשר ידע,
אולי היה זה רק חלום
אולי רק אגדה.

יואל משה סלומון וסוסו בציור הקיר.  מאת אבי בליטישטיין

ולסיום להלן גרסת משפחת סלומון על כל הפרשה  כפי שהיא מיוצגת בידי גרשון סלומון
( גרשון סלומון הוא אחיו של עוזי סלומון שהוא דודו של כותב שורות אלה )

גרשון סלומון

 אלי : גרשון סלומון איך אתה ואחיך עוזי מקורבים ליואל משה סלומון ?
גרשון סלומון :
אנחנו הנינים של אחיו של יואל משה סלומון שלמה יעקב סלומון האח הצעיר מכולם. אבינו  אברהם היה אחיינו של יואל משה סלומון.
 אלי : ומה דעתך על כל הטענות שהבלדה שגויה ולא יואל משה   סלומון הוא שייסד את פתח תקווה  וכל הסיפור עם מזאראקי  לא התרחש  ?
גרשון סלומון :אין ספק שהיוזם של כל פרוייקט פתח תקווה היה יואל משה סלומון הוא הוא שהמציא את השם"פתח תקווה " ומשמעות השם שבכך נפתח פתח תקווה לגאולת הארץ. כל שאר הטענות הן קישקוש ואין להן שחר. וזה מצחיק כי מעולם לא  היה ויכוח. תמיד היה ברור לכל חוץ מלכמה טיפוסים אכולי קנאה שמייסד פתח תקווה הוא יואל משה סלומון ואין אחר. תבין הוא בא לשם הראשון נשאר במקום כדי להוכיח שאכן אפשרי חיים יהודיים במקום. ואחרי פתח תקווה הוא הקים ישוב ביהוד. וכל זה משתלב בתנופת התישבות שבני משפחת סלומון יזמו תכננו ועמדו בראשה.
הכתובות על קברו של יואל משה סלומון  ואישתו בהר הזיתים בירושלים. 
אלי: יש טענה שהוא בכלל לא גר בפתח תקווה.
גרשון סלומון : הבל הבלים.  את רוב זמנו היה מבלה בפתח תקווה. היה לו בית בפתח תקווה. כל מילה בבלדה היא עובדתית לחלוטין אני תמה שהשאלה הזאת בכלל עלתה.
תראה יש כאן סיפור לא נעים של משפחות שמנסות לנכס לעצמן תהילה שפשוט לא מגיעה להן ובשביל זה הן מוכנות לשבש עובדות היסטוריות שאין בהן בכלל שום ספק . .
זה נכון לגם לגבי נחלת שבעה השכונה  החדשה הראשונה  בירושלים שיוזמה ומיסדה היה ללא כל ספק אותו  יואל משה סלומון.

 אלי: האם אין טענה שהיה אחד יוסף ריבלין שהוא זה שייסד את השכונה הזאת ?
סלומון: כן ישנה  טענה שגויה כזאת.  ובני משפחת ריבלין בחוסר צדק היסטורי מוחלט מנסים לנכס עצמם מפעלים חשובים שהם אמנם היו קשורים אליהם אבל לא הם יזמו אותם. הריבלינים ללא ספק ישבו שכונות מחוץ לחומות ירושלים אבל כל המגמה והאידאה של יציאה מן החומות בירושלים וגאולת האדמה בארץ ישראל עם ישובים חקלאיים זה הכל פרי פעילותו  של יואל משה סלומון.
 אבל תבין כל הרעיונות הללו היו של יואל משה סלומון   אם כי לא הוא יצר אותם.
הוא המשיך בכך את המסורת המשפחתית.זה היה מפעל לפי תורה ורעיונות של אביו מרדכי וסבו זלמן צורף פיתחו ועברו מדור לדור ויואל משה סלומון לקח על עצמו להגשימם .

 

יואל משה סלומון ומשפחתו המורחבת בצילום משפחתי לרגל נישואי נכדתו משנת 1913. יואל משה סלומון ואישתו יושבים במרכז השורה השנייה.


אלי: איזו תורה משפחתית זאת הייתה?
סלומון : זה הכל התחיל עם תוכנית מפורטת לפרטי פרטים תוכנית למאות שנים לעתיד של הגאון מוילנה שקבע שיהודים צריכים להתיישב בארץ ישראל כדי להביא לבסוף בעתיד בעוד מאות שנים או אלף שנה את הגאולה הסופית של העולם ושל המין האנושי.
ואחר כך כדי להגשים את תוכנית אלף השנים הזאת משפחת סלומון היא זו שיצרה והובילה את ההתישבות בירושלים ובארץ ישראל לאורך כל הדרך. הסבא של יואל משה סלומון , אברהם שלמה זלמן צורף עלה לארץ ב- 1811 במטרה להיות האיש שיתחיל בהגשמתה של התוכנית הזאת של הגר"א הלכה למעשה. העלייה הזאת מטרתה הייתה להתחיל את מהלך הגאולה . והוא היה האשכנזי הראשון שהתיישב בירושלים . וקיבל בגדי יהודי ספרדי כי אסור היה ליהודי אשכנזי להיכנס לירושלים . ובין הרבה דברים אחרים זלמן צורף הוא שהציע את רעיון הקמתה של תחנת הקמח של מונטיפיורי כשלב ראשון בהקמת תעשייה יהודית בארץ ישראל.
אחריו בא בנו מרדכי שתכנן תוכנית מפורטת של הקמת מושבות חקלאיות בארץ ישראל וניסח תורה של גאולת הארץ
ויואל משה סלומון היה האיש שישם את הרעיונות הלכה למעשה.

בול עם דמות שיש שמזהים אותה עם  יואל משה סלומון כמדפיס 
" רק לאחר שסלומון התיישב בפתח תקווה והראה לכולם שאפשר לקיים שם חיים של ישוב רק אז הצטרפו אליו ראב ושטמפר ושלושתם ממשיכים ישוב בפתח תקווה . הוא היה הראשון לפני כולם שהתישב שם הוא היה הראשון שקנה אדמות במחיר כמעט חינם כי אלה היו אדמות ביצות . פתח תקווה לא הייתה סתם מקום התישבות . היא הייתה שלב בשרשרת הישובים שיואל משה סלומון הקים לאורך ולרוחב של ארץ ישראל.
תבין גוטמן ראב שטמפפר ברנט וכל השאר בוודאי שהיו חשובים ואיש אינו מטיל ספק בתרומתם.אבל בסופו של דבר מי הם היו ?
הם היו יהודים פשוטים מהונגריה בלי יחוס בלי חזון בלי כלום"עמי ארצות"  שבאו לעבוד את האדמה. הם בכלל לא היכירו את הארץ הזאת לא ידעו מה התנאים שבה.
הם היו זקוקים למנהיג שיספק את החזון והרעיונות ואת כוח הדחף. וזה היה יואל משה סלומון שהיה לו חזון ותוכנית עתיד מפורטת. ויואל משה סלומון ובנייתה של פתח תקווה היו חוליה בשרשרת הזאת. והבלדה של יורם טהר לב שהיא אמת צרופה מראה זאת בצורה יוצאת מהכלל.

יואל משה סלומון .ציור פורטריט מאת  משה יהלום בספר " "מסע ההרפתקאות במנהרת הזמן " דור 2003

 אלי : ומה הולך להיות בעתיד עם האגדה ?
יורם טהר לב : אמרו לי בעיריית פתח תקווה  שרוצים לעשות פסל של יואל משה סלומון על אופנוע עם כנפיים ..

יואל משה סלומון עם כנפיים – פסל במרכז פתח תקווה .ויקיפדיה

יואל משה סלומון רוכב על אופנוע במרכז פתח תקווה.ויקיפדיה

יורם טהר לב בבלדה שלו פירסם את פרשת יסודה של פתח תקווה אך מבלי דעת נכנס לשדה מוקשים ועורר קן של צרעות מצד צאצאים שאבותיהם קופחו לעומת סלומון בבלדה שלו. אך טהר לב לא התיימר למסור אמת היסטורית אלא רק סיפור יוצא מהכלל ובכך הצליח מעל ומעבר. והבלדה שלו היא יצירת מופת קטנה בתחום הפזמונאות העברית והיא היא יותר מכל יצירה אחרת שמשמרת את זכרם של חלוצי פתח תקווה.

  

יואל משה סלומון רוכב.פסל מאת שמואל בן עמי.

ולסיום  עוד לפני השחזור של הבלדה . יורם טהר לב כבר חזה את המסע הזה בשיר המדמיין מה היה קורה אם אותה משלחת היתה מנסה בימינו להגיע מיפו לפתח תקווה על סוסים והוא בהחלט צדק כשחזה שהיא תיתקע בדרך בפקקים …

שובו של יואל משה סלומון

מאת יורםטהרלב

בבוקר לח בשנת תשס"ח

ממש בלב הולם

יצאו מיפו על סוסים

החמישה ההם:

שטמפר, גוטמן וברנט

זקנים וחביבים

ויואל משה סלומון

בן מאה ושבעים.

רצו לחזור הם לירקון

כמו בשנת תרל"ח

שוב להתחיל את המדינה

טיפה יותר מוצלח.

איתם רכב מזרקי

הדוקטור המדופלם

לבדוק להם בשעות העומס

את הלחץ דם.

ברמת גן הם נעצרו

בפקק ללא תכלית

שני נהגים הלכו מכות

בצומת של עלית

בביאליק תאונה קשה

בבן גוריון מחסום

בצומת בני ברק הרמזור

תקוע באדום.

אמר להם מזרקי:

מה אתם עושים!?

נחזור ליפו רבותי

חבל על הסוסים.

אמר אז יואל סלומון

ומבטו הוזה:

אני נשאר הלילה פה

מול הרמזור הזה.

החמישה טיפסו בצד

על מדרכה קטנה

חשבו שפס כחול לבן

זה דגל המדינה.

שוטר עשה להם רפורט

ותוך שהוא כותב

העיף מבט אחד קצר

לצג של המחשב.

ואז הביט בחבורה

ובלי היסוס קרא:

כמעט מאה שנה

שלא שילמתם ת'אגרה!

כשהם התחילו להסביר

אז הוא אמר: תודה

אתם גם תשלמו ריבית,

קנסות והצמדה!

 והם תקועים שם עד היום

איתם אנחנו גם

כי בלי חולמי החלומות

עוד שום דבר לא קם!

 האזינו ל:

בבוקר לח בשנת תרל"ח -פודקסט על האמת ההיסטורית  מאחורי הבלדה

ראו עוד :

 מילות הבלדה

"הבלדה על יואל משה סלומון ": הקליפ המקורי של אורי זוהר ואריק אינשטיין

"הבלדה על יואל משה סלומון ": בביצוע שלום חנוך

"הבלדה על יואל משה סלומון "גרסת אף אוזן גרון

"הבלדה על יואל משה סלומון : עוד ביצוע של אריק אינשטיין

סרטון על יואל משה סלומון 

 פתח תקווה אם המושבות :אתר על תולדות פתח תקווה

ייסוד פתח תקווה

סיפורו של השיר כסרט

יואל יעקובי מתקיף את הבלדה

שחזור המסע מהבלדה

מחלוקת היסטורית נוסח פתח תקווה

יפה ברלוביץ על  איפה הן היו בבוקר לח בשנת תרל"ח?

האתר של  צייר הקיר אבי בליטשטיין

יואל משה סלומון הדור הבא
יורם טהרלב על הבלדה

החמישיה הקאמרית על יואל משה סלומון והפזמון

האתר של משפחת סלומון

הפזמונים של יורם טהרלב

גבעת התחמושת עוד פזמון מפורסם של יורם טהרלב

הדיוקנאי :על הפסל של "חמשת הרוכבים" שמואל בן עמי

איש החזון נגד הטכנוקראט :חיים מזר על הבלדה

אלי אשד על אבי משפחת סלומון 

היהודי הבדואי :אלי אשד על השומר הראשון והמפוסם של פתח תקווה היהודי הבדואי דאוד אבו יוסוף

ביבליוגרפיה

זכרונות ר' זרח ברנט / ספרו על ידו. סדרו והובאו לדפוס על ידי יהודא הלוי שכטר, ירושלים : דפוס "מוריה", (תרפ"ט)

התלם הראשון
יהודה ראב (בן-עזר) נרשם בידי בנימין בן עזר ראב התלם הראשון : זכרונות 1862-1930 מבוא מאת ג' קרסל ואחרית דבר מאת אהוד בן עזר ירושלים : הספריה הציונית, ההסתדרות הציונית, מהדורה ראשונה 1956. מהדורה שנייה 1988 תשמ"ח
זרח ברנט / (העורך: יעקב חורגין ; המנהל: דוד תדהר) תל-אביב : ספרית ראשונים כרך א, חוברת ט, תש"ג 1943

ספר היובל : למלאת חמשים שנה ליסוד פתח-תקוה תרל"ח-תרפ"ח / אסף את החומר:י. יערי (פולסקין) הכשירו לדפוס:מ. חריזמן. — תל-אביב : ועדת ספר היובל שעל יד המועצה המקומית, תרפ"ט 1929.

אברהם סלומון פתח תקוה / תל אביב : אמנות, תרצ"ט 1939
אברהם מרדכי חרימן גבורת ראשונים : תולדות יסוד פתח תקוה ומיסודיה. ירושלים : המחלקה לעניני הנוער, המדור הדתי של ההסתדרות הציונית, תש"ו.1946.
ראשית : למלאת שבעים שנה לפתח-תקוה (תרל"ח-תש"ח) / לוקט ונערך בידי אלעזר טרופה פתח תקוה : (דפוס אחדות), תש"ח (1948

 , אליעזר טרופה יסודות לתולדות פתח-תקוה / פתח תקוה : אלעזר טרופה, תש"ט 1949

אם המושבות פתח תקוה : תרל"ח – תשי"ג 1878 – 1953 / דברי פתיחה – ד. בן-גוריון ; שבעים וחמש שנות חיים – ג. קרסל  הוצאת עירית פתח תקוה ,1953
גצל אליקים קרסל אם המושבות בעשור למדינת ישראל : (תרל"ח-תשי"ח, 1878-1958) פתח תקוה : עירית פתח תקוה, תשי"ח
ליקט ועיבד מן המקורות יצחק סבר <סברדליק> ; ערך והוציא לאור י. צ. שרגל : תרל"ח-תשכ"ד, 1963-1878 פתח תקוה : אם המושבות ועיר בישראל : פרקים בתולדות המושבה והעיר לנוער ולתלמידים / פתח-תקוה : עירית פתח תקוה, (תשכ"ד).

גצל קרסל "מלפני בראשית : לדמותם של ראשוני פתח-תקוה ימים ושנים לפני העלייה על הקרקע" קטיף; ילקוט לדברי ספרות, הגות ואמנות. פתח-תקוה   ו-ז (תשכט) 255-248; יב-יג (תשלט) 42-48

חוברת קתדרה 9. תשרי, תשל"ט * אוקטובר 1978 ערכו: יהושע קניאל, יעקב שביט מוקדשת לתולדות פתח תקווה.

כולל את המאמרים :

רמי יזרעאל "לביקורת ההיסטוריוגרפיה של שנותיה הראשונות של פתח תקוה " בתוך חוברת קתדרה 9 אוקטובר 1978 וגם  דפוס צילום  בתוך ספרו  אבני דרך בידיעת הארץ / ירושלים : אריאל, 2004

אליאב, מרדכי. חבלי-בראשית של פתח-תקוה. 3-25. ‬
‫    קניאל, יהושע. הוויכוח בין פתח-תקוה לראשון-לציון על הראשוניות בהתיישבות ומשמעותו ההיסטורית. 26-53. ‬
‫    ברטל, ישראל. פתח-תקוה – בין שורשים רעיוניים לנסיבות הזמן. 54-69. ‬
‫    נאור, מנחם. "מאת כתבנו בירושלים ובפתח-תקוה" – יהושע שטמפר כותב ל"ג'ואיש כרוניקל". 70-94. ‬

 אם ועיר פתח תקוה - 1998-1878 / אריה חשביה

אריה חשביה אם ועיר : 120 השנים הראשונות / פתח תקוה : עירית פתח תקוה, תשנ"ח 1998

זהבה בן -דב יהושע שטמפפר מייסד פתח תקוה : חולם, מגשים ומנהיג  קובץ הציונות הדתית. [כרך ב.] בעריכת שמחה רז. ירושלים: הסתדרות המזרחי-הפועל המזרחי-המרכז העולמי, תשנט 1999   390-401

אבני דרך בידיעת הארץ / רמי יזרעאל - כריכה קשה

רמי יזרעאל "לביקורת ההיסטוריוגרפיה של שנותיה הראשונות של פתח תקוה " בתוך אבני דרך בידיעת הארץ / ירושלים : אריאל, 2004

יוסף לנג המאבק על הזיכרון ההיסטורי : ספר היובל הגנוז – למלאות חמישים שנה ל"אם המושבות".לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה; עיון בין תקופות. עורכת: יפה ברלוביץ; עורך משנה: יוסף לנג. [תל-אביב]: הקיבוץ המאוחד 2010 134-110

יוסף לנג לפתח תקוה/    זכרון-יעקב :   איתי בחור,   2012., תקציר : הספר "לפתח תקוה" מכיל אחד־עשר מאמרים, שעוסקים באירועים, תופעות, מוסדות, ארגונים ואנשים, שפעלו ויצרו בפתח־תקוה במשך שנים ארוכות ועיצבו במעשיהם את דמותה הייחודית. ייחוד זה ראשיתו במייסדי פתח־תקוה, עולים ויוצאי היישוב הישן בירושלים, והמשכו, עד עצם הימים האלה, בשרשרת הדורות של ותיקים וחדשים, המושפעים ממנהגי ירושלים  קובץ המאמרים ערוך בשלושה שערים ובהם י"א מאמרים ובאחריתו ביבליוגרפיה מוערת: א. השער לתולדות פתח־תקוה – ובו נכללים המאמרים: "ספרים ויובלות: פתח־תקוה מתמודדת עם עברה", "גלגולי הארכיון לתולדות פתח־תקוה", "יוזמה או מזימה: טיוטת מכתב מיואל־משה סלומון מירושלים אל עובדיה (אמיל) לחמן בברלין בדבר קניית 'נחלת צבי' בפתח־תקוה", "התיישבות הירקונים – ניסיון שהכזיב". ב. שער החינוך – הכולל שלושה מאמרים: "פרק סוער בתולדות החינוך בפתח־תקוה תרס"ד-תרס"ט, 1909-1904", "'מלחמת השפות' בפתח־תקוה: המאבק בין 'העזרתים-המתייוונים' לבין ה'ציוניסטים'" ו"בית הספר 'החקלאי' של ד"ר פיקהולץ בפתח־תקוה 1925-1912". ג. שער התרבות – נכללים בו ארבעה מאמרים: "הספריות בפתח־תקוה כאספקלריה חברתית ותרבותית", "איך נפלו גיבורים: הנצחת חללי מאורעות תרפ"א בפתח־תקוה", "צומתי מאבק על הלשון העברית", "מעשה בדגל: ביקורו של החכם באשי, חיים נחום אפנדי, בפתח תקוה".

זלמן חיימוב "ויכוחי דת בימיה הראשונים של פתח תקווה " מגזין "יקום תרבות " באוקטובר 2012

בית סלומון

יפה ברלוביץ "איפה הן היו בבוקר לח בשנת תרל"ח" בתוך ""בית סלומון, שלושה דורות של מחדשי היישוב"

ירושלים מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי [תשע"ד] 2014

תולדות עין גנים היום שכונה בפתח תקווה :

מרדכי חריזמן, עין גנים, ספרית א"י של הקק"ל, "אמנות", תל אביב, 1930

עדה אמיכל ייבין,עין גנים: סיפורו של מושב הפועלים הראשון, ירושלים: יד יצחק בן צבי (מתוך סדרת ראשונים), תשס"ו 2005


זיוה  מנדלר בעקבות אנשי בראשית. /; [עריכה: אמנון קוה; איורים: שוש סטטיה]. —    תל-אביב : קינג, 2007., על מייסדי מושבת עין גנים " בפתח תקווה.

ספרות יפה על ראשיתה של פתח תקווה

יגאל בן נתן הפרש מן המדבר,איורים אורה איתן / תל-אביב : עם עובד, [תשל"ה

קיראו גירסת קומיקס של הסיפור "הפרש מן המדבר " שהופיעה ב"משמר לילדים  וכעת היא ברשת בבלוג זה כאן.

 אהוד בן עזר אוצר הבאר הראשונה /, צייר דני קרמן — : שוקן, (תשמ"ב 1982) ספר ראשון בסדרת אבבטן וקפטין יוקי .

   

אהוד בן עזר "בעקבות יהודי המידבר" הוצאת שוקן (1983

=

אהוד בן עזר פרשים על הירקון / אהוד בן עזר ; [צייר דני קרמן, סדרת נועזים הוצאת יוסף שרברק ,1989 .

תמר -בורנשטיין לזר .מג'יק הקוסם מהמחשב :הראי המכושף .  איורים סולופדני ספרים .2001.

שני סיפורים "הראי המכושף " ו"מלכת השממיות " המסופרים בידי הילד מהמחשב מג'יק ובידי קופיקו על ימיה הראשונים של פתח תקווה.  .

משה יהלום "תקווה בפתח " בספר "מסע ההרפתקאות במנהרת הזמן . איורים משה יהלום ,הוצאת דור 2003. ילדים ופרופסור חוזרים בזמן לעשרה אירועים מכריעים בתולדות הישוב כולל המפגש של סלומון ושני עמיתיו גוטמן ושטמפר  עם מזאראקי .

אהוד בן עזר הארץ תרעד – סאגה ארצישראלית מהשנים 1878-1834" ספרי מקור, 2014,

שלושה סיפורים מחיי ארץ ישראל במאה ה-19 כולל סיפור על הקמת פתח תקווה שבו מככב יהודה ראב סבו של הסופר.

ראו רשימה מפורטת על הספר :

אלי אשד"סיפורי ארץ ישראל הישנה הטובה והאירוטית " מגזין "יקום תרבות מארס 2014

 סקירה כללית על ספרות יפה על פתח תקווה

נורית גוברין " פתח תקוה זירת- ההתרחשות" בתוך 'כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית': "הוצאת כרמל, תשנ"ט/1998, עמ' 146 – 162

תודה למר בצלאל תדהר על הצילומים עבור כתבה זאת.

Continue reading